05 יולי 2012 | 01:19 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"ספיידרמן המופלא", ביקורת

 

א.

עוד פעם סיפורו של ספיידרמן מהתחלה? הרי עברו רק עשר שנים מהפעם הקודמת. כן, יגידו בכירי מארוול, אז היו כל בני ה-13 בני שלוש, מבחינתם זה סרט עתיק. ובדו מימד. דו מימד לבני שלוש עשרה זה כמו שחור לבן לבני שלושים וחמש. אז מתחילים מהתחלה.

 

והאמת? אין לי בעיה עם זה. כמי שמחבב את הג’אנק פוד של הוליווד בקיץ רימייקים, ריבוטים, סיקוולים, פריקוולים וספין-אופים הם חלק שגרתי מהתפריט. ממש כמו שמי,שמקשיב לרדיו מסחרי יודע שכל כמה שנים הוא ישמע אותם שירים שוב אבל בגרסה אחרת. פעם אקוסטי, פעם אלקטרוני, פעם עם זמר, פעם עם זמרת. כך גם,כאן. גרסת כיסוי בשווי מאתיים וחמישים מיליון דולר. ולמען האמת, “ספיידרמן המופלא” הוא גרסת כיסוי לא רעה בכלל. באבל-גאם מתוק.

 

ב.

מישהו שם במארוול בטח חשב שזו הברקת המאה לבחור במישהו ששמו מארק ווב (Webb) לביים את ספיידרמן החדש. כאילו, קוראים לו ווב (קורים), אז מה כבר הוא יכול לביים? ובכלל, איך הולכים תהליכי ליהוק הבמאים שם במארוול? ווב הזה ביים סרט מקסים מאין כמוהו בשם “500 ימים עם סאמר”, סרט קטן על בני זוג מאוהבים. הרעיון לבחור דווקא אותו לביים סרט גיבורי על הוא או רעיון אידיוטי או רעיון מבריק.

 

סרטים כמו “ספיידרמן המופלא” הם תוצרי אולפן ומפיקים. בשלב שבו מגיעים לבחור במאי תהליך הפיתוח של הפרויקט כבר נמצא במצב מתקדם. האולפן כבר שכר תסריטאים שיציעו קונספטים וכבר סוכם טון הסרט, ואם הוחלט שהדגש יהיה על מערכות היחסים בין פיטר פרקר וגוון סטייסי, זה אומר שהולכים לחפש במאי שיידע לטפל באהבה צעירה. למשל, ההוא מ”500 ימים עם סאמר”. שזה כמו לקחת חשמלאי רכב מצוין ולתת לו לעבוד על פחחות. אני מניח שהמכונה היא כזאת שאומרים לו משהו כזה: אל תדאג, לכל מה שקשור לצד הבלוקבסטרי של הסרט – האפקטים והאקשן – יש לנו אנשים שיטפלו בזה, אתה צריך לתת לנו את הלב והנשמה.

 

ולדעתי, ככה בדיוק נראה הסרט, כמו שני סרטים מאת שני במאים שונים לחלוטין. החצי הראשון היה מקסים בעיניי: התעוררותו של פיטר פרקר, ההתמודדות עם עברו של אביו, גילוי כוחותיו, והאומץ להשתמש בכוחות האלה כדי לחזר בראש ובראשונה אחר סטייסי. החצי השני – שדניס לירי, בתפקיד מפקד המשטרה ואביה של גוון, פעמיים אומר לנו שהוא מעין גרסה לגודזילה בניו יורק – חלש בעיניי באופן משמעותי. יש בו כמה רגעי אקשן נאים – חיבבתי את סצינת השיא עם המנופים – אבל אין שם רגע בלתי נשכח. ובעיקר, אחרי שהשעה הראשונה כל כך ניסתה לעגן את הסיפור בתוך עולם מציאותי ואמין, כל ענייני הלטאה פתאום נראו די אידיוטיים, ובעיקר חצי אפויים (גם בעיצוב ובאפקטים).

 

ג.

האמת היא שדי ברור לי למה רצו אנשי מארוול להתניע את סדרת “ספיידרמן” מחדש. בגלל כריסטופר נולאן. ספיידרמן הזה עבר תהליך באטמניזציה. המבנה של “ספיידרמן המופלא” דומה להפליא לזה של “באטמן מתחיל”. בסרטו של סם ריימי מלפני עשר שנים – שנוצר בהשראת חוברות הקומיקס המקוריות – פיטר פרקר נעקץ בטעות על ידי עכביש, והמפגש המקרי הזה מוביל אותו לעולם של כוחות על. ב”ספיידרמן המופלא” נשיכת העכביש היא רק חלק ברצף שלם של סיבות ותוצאות שמתחיל עם אביו של פרקר (בגילומו של קמבל סקוט), שערך ניסויים בעכבישים מהונדסים גנטית. האירוע היחיד ברצף שהוא מקרי, הוא הקילקול של המקפיא במרתף דודיו של פרקר, שמציף את המרתף וגורם לפרקר למצוא את תיקו של אביו, הכיל מידע על ניסוייו, שנרמז לנו שהובילו למותו. הגילוי הזה שולח את פרקר לרחרח בתאגיד שבו עבד אביו, להיכנס לחדר הניסויים שבו עבד אביו, ושם להינשך על ידי עכביש, ואז להבין כתוצאה מכך משהו שכנראה היה חסר במסקנותיו של אביו, פנייה לד”ר קורט קונורס, שותפו של האב, לעזור לו לסיים את הניסוי, ביצוע הניסוי המשותף, שבגללו הוא מאחר לבית דודיו, שגורם לדודו להתפרץ עליו, ואז הוא מתפרץ בחזרה ובורח מהבית, הדוד יוצא לחפש אותו, ואז הדוד נורה (כתוצאה מאי-אחריותו של פרקר). למרות שחלק מהאלמנטים האלה היו גם בספיידרמן של ריימי, כאן הכל רצף עלילתי אחד, מהאב לבן.

 

וכתוצאה מכך, דמותו של פיטר פרקר נהייתה קודרת יותר. פרקר של טובי מגווייר היה חננה לפני ואחרי קבלת כוחות העל. אם המוטו של הסרט הראשון היה שעם כוחות גדולים מגיעה אחריות גדולה, הרי שלסרט העכשווי יש פילוסופיה דומה אך הפוכה, שאזהרה בידה: לכוחות גדולים יש יכולת להשחית. מרגע קבלת כוחותיו, פרקר הופך לבריון לא קטן, שמנצל את כוחותיו לרעה (ולעומת זאת הבריון שמירר את חייו הופך לסמרטוט אדם רך וכנוע, מרגע שיש מישהו חזק ממנו בטריטוריה שלו). פרקר מגלה דפוסי התנהגות סכיזופרניים וסוציופתיים שמוכרים מברוס וויין הצעיר.

 

וכדי לחזק את הבאמניזציה של פרקר/ספיידרמן, יוצרי הסרט הנוכחי פנו לסדרות קומיקס חדשות יותר שמציגות ספיידרמן כגיבול על אנושי למדי. אמנם כוחות העל שלו מאפשקרים לו טיפוס על קירות, רפלקסים חדים וכוח רב, אבל ספיידרמן הזה לא יורה קורים מוורידיו, אלא משתמש בגאדג’ט שפותח על ידי אביו ושותפיו כדי להשפריץ את קוריו. ספיידרמן הנוכחי גם פגיע יותר: הוא חוטף מכות, צולע, נפצע, מדמם, מצטלק וכמעט מוכנע. רק כשהוא מבין את תכלית משימתו – להרבות טוב בעולם (וזאת אחרי שהוא מציל את בנו של סי. תומס האוול, חבר-של-אח-של-אליוט מ”אי.טי” ומושא הטרור של רוטגר האוור ב”הטרמפיסט”) – הוא מוצא את תעצומות הנפש להיות גיבור אמיתי.

 

ד.

יש הברקות. מרטין שין וסאלי פילד בתור דוד בן ודודה מיי הם הברקת ליהוק על-דורית. ג’יימס הורנר כמלחין זו הברקה. אנדרו גרפילד הוא פיטר פרקר מצוין. את אמה סטון אני מחבב, אבל היא נראית יותר כמו המורה של פיטר מאשר בת כתתו.

 

וטריוויה: ג’ון שוורצמן, צלם הסרט (ובעבר צלמו של מייקל ביי), הוא אחיו של ג’ייסון שוורצמן, שמופיע עכשיו ב”ממלכת אור הירח” (לצד ברוס וויליס, ששוורצמן האח צילם ב”ארמגדון”). לדוד שלהם קוראים פרנסיס פורד קופולה. בן דוד שלהם הוא ניקולס קייג’, שאותו צילם ג’ון שוורצמן ב”הפריצה לאלקטרז”.

 

 

ה.

אבל אין שום רגע של “וואו”. וזה היה לי אצל סם ריימי לפני עשר שנים. הסיקוונס שבו ספיידרמן מתעופף בין בנייני מנהטן והמצלמה עפה איתו היה אחד מרגעי הקולנוע המושלמים של העשור הקודם, מפגש מושלם של טכנולוגיה ודינמיות קולנועיות. בסרט הנוכחי קיים ניסיון ללהטט עם ספיידרמן- בגוף-ראשון, כלומר קטעי השתלשלות ומעוף מנקודת מבטו של ספיידרמן, כאילו זה משחק מחשב. לא ממש התפעלתי מזה. אבל היו כמה סצינות חביבות בהחלט.

 

ו.

והתלת מימד? זניח. למעט דבר אחד: מרטין סקורסזי לימד אותנו ב”הוגו” ששלג ופתיתי וחלקיקי אבק בחלל נראים נהדר בתלת מימד. סצינת הסיום, כולה מלאה פתיתים תכלכלים, היא רגע נאה בתלת מימד. אבל כמו רגעים אחרים בסרט, התחושה היא שהכל נראה כמו חזרות על סרטים אחרים ולא נחרת אצלי אף רגע שבעתיד אוכל להיזכר ש”ספיידרמן המופלא” העניק לי רגע קולנועי משמעותי, מלבד כשעתיים מהנות למדי שאני עשוי לשכוח במהרה.

 

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"ספיידרמן המופלא", ביקורת”

  1. בועז כהן 5 יולי 2012 ב - 1:55 קישור ישיר

    מעולם בימי חיי לא הסכמתי יותר עם ביקורת קולנוע, כמו עם הביקורת הזו.

    תודה על זה.

    אכן, החצי הראשון היה מקסים, אבל החצי השני של הסרט נראה כאילו החליפו במאי טוב, נבון,רגיש ובעל טעם, בבמאי אקשן בהמי וחסר-כישרון.

  2. יובל 5 יולי 2012 ב - 4:11 קישור ישיר

    די סבלתי מהספיידרמנים של ריימי, אני מקווה שאצליח להנות מהחדש בתור סרט כיפי לפחות.
    אני די בטוח שסי. תומאס האוול לא שיחק את אחיו של אליוט, אלא חבר של אחיו.

    ================

    רוה ליובל: כמובן. תוקן. הוא החבר עם מסיכת הסקי הספיידרמנית במרדף האופניים.

  3. איריסע 5 יולי 2012 ב - 7:30 קישור ישיר

    אני אוהבת את ספיידרמן, גיבור העל השני האהוב עליי (הראשון זה באטמן). אבל אנדרו גארפילד הוא שחקן די משעמם כזה, לא יודעת…

  4. ערן 5 יולי 2012 ב - 8:40 קישור ישיר

    במקרה הזה מדובר בבכירי סוני ולא מארוול, והתוכנית המקורית שלהם היתה לעשות את ספיידרמן 4. אבל החוזים של כל המעורבים ובראשם ריימי ומגוואייר היו לשלושה סרטים בלבד והמו״מ פשוט נפל פעם אחר פעם כי כולם רצו יותר מדי כסף (וגם ריימי לא ממש רצה לעשות עוד אחד). אז מה עושים? הולכים על סיפור מקור מסדרת קומיקס מאוחרת יותר ומגייסים צוות חדש.  

  5. רון 5 יולי 2012 ב - 8:48 קישור ישיר

    אנדרו גרפילד, לא ג’יימס גרפילד.

  6. עמרי 5 יולי 2012 ב - 12:38 קישור ישיר

    הסדרה החדשה, לפי דעתי, מתכתבת יותר עם כל סרטי הקומיקס החדשים. נחתוך לצד את באטמן של נולן – הוא הרבה יותר אפל בשורשים שלו כי השורשים שלו הם פרנק מילר.

    הסדרה הקודמת לחלוטין הייתה סוף של תקופת ברטון בקולנוע הקומיקסי. עדיין הייתה תחושה של סוריאליזם מסויים – גרנדיוזיות וגרוטסקיות הן במשחק והן בעיצוב האומנותי.

    יש משהו בעיצוב הדמויות של הסדרה החדשה שהוא הרבה יותר קטן בתוך סרט גדול – שזה אולי החלק היפה שבו.
    אני אישית אהבתי. מאוד. אוליכיזהפשוטעשויכמושצריך. (כן, זאת כנראה הסיבה העיקרית.)

    סוף.

    נ.ב
    מי ייתן ואנדרו גארפילד ייכנס לתוך העלילות של ג’וס ווידון בעתיד. הם גם ככה בניו-יורק. הגיע הזמן לגרום לזה להתהוות לשם ולכנס את כל הסרטים לעולם אחד. זה חומוס. סוף2אחריכתוביות.

    • JNH 5 יולי 2012 ב - 14:13 קישור ישיר

      מה זה “הסדרה החדשה”? בינתיים יצא סרט אחד, עד כמה שידוע לי.
      חוץ מזה, אין ספק ש”אוליכיזהפשוטעשויכמושצריך” זו הסיבה.

  7. עמרי 5 יולי 2012 ב - 18:22 קישור ישיר

    כן כן *סימןקריאה* בכתב מחובר (והוו מדהים, נכון?)

    סדרה אחת. אז זו זאת. מה זו. או שאני טועה. אבל אני די בטוח ש”מה זו “הסדרה החדשה”?”. בינתיים יצא סרט אחד – נכון.
    בתהליך, כנראה שיצא עוד סרט. קצת קטנוניות. לא?

    על כל פנים, זה סרט טוב. JNH – מינימום JNCIA. כתבמחוברכתבמחוברכתבמחובר. אין ספק ש-זו הסיבה. זו הסיבה.

    • JNH 5 יולי 2012 ב - 21:48 קישור ישיר

      ה”קטנוניות” היתה כלפי זה שאתה מתייחס לסרט אחד כאל סדרה שלמה ומשליך ממנו על הסרטים העתידיים שאולי ייצאו, וזאת למרות שאין לך שום דרך לדעת אם הם בכלל ימשיכו באותו כיוון או לא.
      לגבי שאר התגובה שלך – לא הבנתי כלום ממה שכתבת. זה נראה כמו התקף טורט וירטואלי.

  8. אלעד 7 יולי 2012 ב - 11:20 קישור ישיר

    הממ.. כנראה ראית סרט אחר…

    “ספיידרמן המופלא” שאני ראיתי היה עם תסריט ילדותי ומלא חורים, מוסיקה גרועה במיוחד שמתנגשת כל הזמן בקצב העריכתי ובאפקטים וחסר כל היגיון פנימי.

    זה היה סרט ילדים במובן הרע של המילה, כמו פרק לא הגיוני בסדרת טלוויזיה ישנה.

    פיתוח הדמויות היה חלש, הבטחות שהובטחו לא מולאו וזה היה ניסיון די עלוב ליצור משהו בוגר.

    לגבי התלת מימד אני לא יכול להעיד, אני מאלה שבמחנה הדו-מימד.

    מצד שני, אהבת את הוגו ואוואטר, אז זה היה די צפוי שתאהב את זה

  9. מר קולנוע 4 מאי 2015 ב - 13:35 קישור ישיר

    ספיידרמן המופלא הוא סרט שהוציא אותי בקונפליקט. מצד אחד, שעה ראשונה מבריקה ופיוטית ומאוד רומנטית, משהו שקצת הזכיר את הדרמה המורכבת של ספיידרמן 2. מצד שני, השעה השנייה הייתה סרט אקשן גנרי . לא יעזור, ספיידרמן 2 וגם ספיידרמן 3 המצוינים מתעלים עליו. ספיידרמן המופלא שווה באיכותו לספיידרמן הראשון. אגב, אנדרו גארפילד היה נחמד כאן

  10. מר קולנוע 4 מאי 2015 ב - 13:36 קישור ישיר

    ספיידרמן המופלא הוא סרט שהוציא אותי בקונפליקט. מצד אחד, שעה ראשונה מבריקה ופיוטית ומאוד רומנטית, משהו שקצת הזכיר את הדרמה המורכבת של ספיידרמן 2. מצד שני, השעה השנייה הייתה סרט אקשן גנרי . לא יעזור, ספיידרמן 2 וגם ספיידרמן 3 המצוינים מתעלים עליו. ספיידרמן המופלא שווה באיכותו לספיידרמן הראשון.


השאירו תגובה