04 יולי 2012 | 09:00 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

לקראת פסטיבל ירושלים 2012: שלושה סרטים תיעודיים

אני מחלק את הסרטים בפסטיבלי קולנוע לארבעה סוגים.

 

א. הסרטים המיינסטרימיים דוברי השפות הזרות, שהיו הצלחות קופתיות סבירות ומעלה בארצם, ואולי הנציגים לאוסקר במולדתם, סרטים שבקלות היו יכולים להגיע להקרנות מסחריות בארץ, והסיבה היחידה שהם נחשבים לסרטי איכות היא כי הם לא דוברי אנגלית. “טעם החיים” של אלכס דה לה איגלסיה, שיוקרן בירושלים השנה, הוא כזה.

ב. הסרטים הריאליסטיים, הכמו תיעודיים, שמאירים תופעה חברתית, לרוב בשולי החברה. סרטים שלעיתים מעוררי צקצוק לשון, על המצב הקשה של מיעוט כזה או אחר. אבל מבחינתי, מבחינה קולנועית, הם פשוט לא מעניינים. סרטים שקן לואץ’ והאחים דרדן הם אביהם הרוחניים. “תביא ת’חומר” עליו כתבתי כבר קודם, הוא כזה. והוא דווקא סרט חביב מאוד בתוך העולם הזה שנותן כבוד גדול מדי למציאות ולריאליזם.

ג. סרטי ההתבוננות. הסרטים שאנדריי טרקובסקי ותיאו אנגלופולוס ובלה טאר הם אביהם הרוחניים (בנדץ פליגאוף ההונגרי ורזה ארדהם ונורי בילגה ג’יילון הטורקיים, הם ממשיכי דרכם הנוכחיים). שוטים ארוכים, צילום מרהיב, אתגר גדול מאוד לסבלנות, אבל חוויה אסתטית נשגבת, פיוטית, פילוסופית. לצידם יש גם את הסרטים שדווקא ז’ק טאטי וז’אן-לוק גודאר הם אביהם הרוחניים, סרטים שעדיין משתמשים בהתבוננות אסתטית אבל יש בהם יותר התרחשות וגם שימוש בהומור ואירוניה (צאי מינג ליאנג, רוי אנדרסון, פן-אק רטנרואנג, שסרט חדש שלו יוקרן בירושלים, הם מנציגי הסגנון הזה). אלה, למען האמת, הסרטים שאני הכי מייחל להם ומשתוקק אליהם בפסטיבלי קולנוע. אליהם צמאה נפשי. מצד שני, הם גם אלה שהכי קל לזייף אותם, לעשות “כאילו”.

ד. סרטי תעודה. העניין הוא כזה: אם אתם באים לפסטיבל קולנוע ומחפשים עלילה ברורה, ורגשות מוצקים – צחוק, דמע, או מתח – רוב הסיכויים שתמצאו אותם דווקא בסרטי התעודה.

 

הקולנוע הישראלי מצטיין בסרטים מסוג א’ ו-ד’. סרטים מסוג ב’ הם תופעה יחסית חדשה: סרטים כמו “וסרמיל”, “עג’מי” ו”המשגיחים”. סרטים מסוג ג’ כמעט ולא היו קיימים בארץ עד לפני שנה בערך, אז הם הגיעו בדמות סרטים כמו “הנותנת”, “עמק תפארת” (גם “השוטר” במידה מסוימת) ו”אף פעם לא מאוחר מדי”.

 

מחר (חמישי) ייפתח פסטיבל ירושלים. בימים הבאים אמשיך לסקר בקצרה את סרטי הפסטיבל שכבר ראיתי, ולמיין אותם לקטגוריות הנ”ל. נתחיל דווקא עם הדוקומנטרים, כי בינתיים שם נמצאים הסרטים הטובים ביותר שראיתי.

 

“חמש מצלמות שבורות” (ישראל). עד כה, זה הסרט הטוב ביותר שראיתי מבין סרטי הפסטיבל. אני אהיה בשוק אם יימצא סרט טוב ממנו בתחרות התיעודית. עימאד בורנט, תושב הכפר בילעין, מתחיל לצלם את בנו שנולד ב-2005, ותוך כדי כך קולט בעדשתו מה שקורה סביב כפרו: תחילה באים המודדים, ואז מגיעים הבולדוזרים, ואז נעקרים העצים, וגדר הפרדה נבנית סביב הכפר, על אדמותיו. מה שמתחיל כתיעוד משפחתי הופך למשימה: בורנט, אחיו וחבריו הופכים לאקטיביסטים הראשונים במאבק שיהפוך לאחד המפורסמים בארץ ובעולם, נגד גדר ההפרדה בבילעין.

 

זה לא הסרט הראשון שעוסק בגדר שנבניתה באיזור הזה. “בילעין חביבתי” של שי כרמלי פולק היה שם קודם, ובמידה מסוימת גם “מלון תשעה כוכבים” של עידו הר עסק באותו איזור. ההישג של ברנט הוא בעצם המצאותו שם: חמש שנות תיעוד הם לא רק פרויקט קולנועי אלא קודם כל פרויקט איסוף עדויות מרשיעות. גם אם אתם מצביעי ימין הצילומים שברנט מציג יגרמו לכם לכבוש את מבטכם באדמה ממבוכה.

 

אבל כפרויקט איסוף עדויות מצולמות לא הייתי מתפעל מ”חמש מצלמות שבורות”, אלא מהאופן היפה שבו ברנט ושותפו הישראלי לבימוי, גיא דוידי, בונים את הסרט, כמו גם הכנות הרבה שבו. ברנט מציג את עצמו כפאלח, איכר, בתחילת הסרט, ובהמשך הוא כבר נהיה עיתונאי, כי תפקידו להיות על המשמר עם מצלמתו, אבל בין לבין הוא הופך קולנוען. עינו הופכת מיומנת והוא קולט רגעים נהדרים בעדשתו. ממש כמו ב”מלון תשעה כוכבים” הדימויים החזקים ביותר בסרט הם של המפלצת האדריכלית שנקראית מודיעין עילית שהולכת ומתקדמת לכיוון הכפר, מדלגת מגבעה לגבעה במהירות מבהילה. בתוך מה שנראה כתיעוד עיתונאי ותיעוד פוליטי אקטיביסטי, ברנט הופך גם מעין משורר של דימויים, מוצא רגעים דרמטיים עדינים בתוך כאוס קפקאי של צבא שלם מול כפר קטן. וחמש המצלמות שבכותרות – חיילי צה”ל, שמודעים לכך שהמצלמה הפכה לכלי נשק עצמתי יותר מהרובה, הפכו את מצלמותיו של ברנט ליעד לחיסול ממוקד – יוצרות לסרט מסגרת דרמטית ברורה שבתוכה אנחנו מתוודעים לכמה וכמה דמויות טראגיות, דון קישוטיות. התוצאה היא סרט מותח ומרגש, עצוב ומייאש, שמציג את ישראל כמדינה שלא דופקת חשבון, מדינה של שנאה, מדינה עם ממשלה שאין לה אלוהים.

 

“השגריר” (דנמרק). יש כמה וכמה סרטים בירושלים השנה שהמילה “שגריר” בשמם: סרט תיעודי ישראלי, סרט קצר, והסרט התיעודי הדני הזה, בהפקת חברתו של לארס פון טרייר, שהוא כמו סרט מתח קומי. והאמת, זה מאותם סרטים שבסופם תרצו לרוץ לגוגל כדי להבין האם מה שראיתם הוא אמת. לגוגל אין עדיין את הפתרונות. מאדס בריגר, שמציג את עצמו כעיתונאי דני (בימד”ב הוא דווקא מוכר כתסריטאי, שחקן ובמאי), מחליט לעשות ניסוי: לקנות בשוק השחור תואר דיפלומטי מממשלת ליבריה (אין הכוונה לדרכון מזויף, אלא למעמד דיפלומטי אמיתי, המוענק על ידי ראש ממשלת ליבריה תמורת בצע כסף הגון), ולהגיע למדינה הקיקיונית והנחשלת, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ארץ של אלימות ושחיתות, בה יוכל הקונסול החדש (ולבן העור) של ליבריה להיכנס כשותף בעסקי מכרות היהלומים, וכדיפלומט הוא יוכל להבריח את היהלומים מהמדינה בתיקו מבלי לעבור במכס.

 

מאדס בריגר הזה הזכיר לי קצת אנשי עיתונות ישראלים כמו גיאגיא אסיף, צ’יקי ארד או ארי ליבסקר, אנשים עם אג’נדה אבל שלא תמיד ברור איפה נגמרת הבדחנות ומתחילה הרצינות. גם כאן: מצד אחד האופן שבו מדרבן בריגר את שותפיו לשיחה לדבר בגלוי על גזענות, ניצול וחיבה להיטלר הופכים אותו למעין סשה ברון-כהן דני, אבל גם נדמה שהוא נמצא תמיד בסכנת חיים ממשית, במדינת מאפיה בה אנשים, כולל דיפלומטים וחברי פרלמנט, מוצאים להורג בחיסולי גנגסטה באישון לילה. מצד שני, קשה לחמוק מהתחושה שאולי מדובר כאן במתיחה מורכבת למדי על חשבוננו הצופים. או אולי מבצע עוקץ מורכב. השאלה שניקרה בראשי לאורך הסרט כולו היא: מאיפה הכסף? מאיפה משיג ברוגר את מאות אלפי הדולרים לקניית הדרכון ומאות אלפי הדולרים הנוספים להשקעה במכרה היהלומים ובבניית התרמית של חייו של איש עסקים אמיד שהוא גם קונסול, שגר בפנטהאוז של מלון ישן ומשחד לא מעט חברי פרלמנט ושרי ממשלת ברפולבליקה המרכז אפריקאית. יתכן שבסופו של דבר תחת חסותו של פון-טרייר, “השגריר” אינו סרט תיעודי שחושף את השחיתות באפריקה אלא סרט שמגלה שמעשה הפשע האמיתי הוא הקולנוע עצמו: שזו הדרך החוקית היחידה לגייס כסף שאותו אפשר אחר יהיה להשקיע ביצירת דמות בדויה ובבניית תפאורה, ממנה יהיה אפשר לבסוף להשיג יהלומים, יהלומים – אגב – שהבמאי לא סיפר לנו מה הוא עשה איתם לבסוף…

 

“מלכת ורסאי” (ארה”ב). דומני שאם גבר היה מביים את “מלכת ורסאי” התוצאה הסופית היתה יוצאת אכזרית יותר, ואולי גם מצחיקה יותר. תחת בימויה של לורן גרינפילד – שכצלמת סטילס מתעדת את הדקדנס של חיי המותרות והפינוק של הנוער האמריקאי השמן והעשיר – הסרט הזה עדיין משעשע, בעיקר בתור גרוטסקה, אבל נדמה שהבמאית חמלה וריחמה על גיבורתה. זה סיפורה של ג’קי סיגל, מלכת יופי שהפכה לאשתו של איל יחידות הנופש באמריקה, שבונה בפלורידה את הבית הגדול ביותר באמריקה, בהשראת ארמון ורסאי. המטאפורה ברורה: נמצאה המארי אנטואנט של המשבר הכלכלי באמריקה. כשמשבר האשראי של 2008 מרסק את עסקיו של הבעל, צריכה אשתו (ובנותיו) להתרגל לחיים ללא מטוס פרטי. האמת היא שהפרופיל החברתי שמוצג בסרט הוא לא פחות מדוחה, אבל כמו תאונת דרכים קשה להתיק את העיניים מהמפגן הרועש הזה של חוסר טעם וחוסר מידתיות, ולחפש בו את המטאפורה לתחלואיה של אמריקה כולה.

 

ויש גם את “נשיא האי”, עליו כתבתי כבר כאן.

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “לקראת פסטיבל ירושלים 2012: שלושה סרטים תיעודיים”

  1. איתן 4 יולי 2012 ב - 10:00 קישור ישיר

    תוסיף לסרטים הישראלים מסוג ג’ גם את “סיור מודרך” הקצר והיפהפה של בנימין פרידנברג (ואולי גם את “המנון” שלא ראיתי). פרידנברג יציג בשבוע הקרוב פרויקט חדש שלו בפורום פיצ’ינג בפסטיבל. אני מחזיק לו אצבעות.

    • Vanerik 4 יולי 2012 ב - 22:07 קישור ישיר

      או
      משמח לשמוע שהבחור עומד לביים פיצ׳ר

  2. צ'ו 4 יולי 2012 ב - 10:26 קישור ישיר

    מה בין האחים דארדן לצקצוקי לשון בהקשר לתיאור מיעוט חברתי? אני לא בטוח שאנשים קשי יום הם מיעוט חברתי וגם לא נגרים שחוו טרגדיה אישית. נחמד לראות שהתפיסה שלך פשטנית כל כך – סרטים מקוטלגים לארבע קטגוריות, “סרטי התבוננות” הם נשגבים, ריאליזם זה חרא. לך תתנייק.

  3. יועד 4 יולי 2012 ב - 12:01 קישור ישיר

    על “5 מצלמות שבורות” כבר כתבתי לא מעט. לפעמים הפרסים בפסטיבלים מרתיעים ומתייגים את הסרט כסרט שנועד מראש לפסטיבלים, זה לא המקרה. מדובר באחד מסרטי התעודה הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, ומהסיבה הזו אני גם בטוח שפרסים חדשים מירושלים יתווספו ליוצרי הסרט.
    בינתיים יש פער גדול בין ההצלחה של הסרט להתייחסות אליו בתקשורת זה כנראה ישתנה אחרי ההקרנות בירושלים אפילו שמדובר בסרט לא קל.
    יש עוד כמה סרטים דוקומנטריים שעניינו אותי מרשימת התוכנייה. בקרוב אפרסם פוסטים חדשים עליהם.
    בינתיים כתבתי על הסרט שזכה בדוקאביב “Home Movie” של ראובן ברודצקי שהוקרן בשבועיים-שלושה האחרונים לא מעט בסינמטקים. הוא שונה מאוד מ”הצלמניה” שעדיין מוקרן גם יותר משנה אחרי, וקשה לצפות שיגיע לאותה הצלחה מסחרית, אבל בהחלט מדובר בסרט יפה ורגיש.

  4. טל לוטן 4 יולי 2012 ב - 19:54 קישור ישיר

    לקראת פסטיבל ירושלים – המלצות אנימציה:
    http://cafe.themarker.com/post/2667419/

    בהמשך למסר ששתלת בפוסט זה:
    http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=10080

    😉


השאירו תגובה