בעד או נגד הפסקות בסרטים? עכשיו הבמאים מגיבים
לפני כשבוע התנהל כאן דיון לוהט ומרתק: האם הפסקות בקולנוע זה דבר טוב או רע? אני חושב שזה דבר איום ונורא. אבל להפתעתי, חלק לא מבוטל מכם חשב שהפסקות זה הכרחי, בגלל הפיפי. הייתי בשוק. ואם זה מה שחושבים שוחרי קולנוע צעירים, מה יגידו הצופים המזדמנים המבוגרים, אלה שממילא התרגלו לכך שיש הפסקות בסרטים מהימים בהם הפסקות היו הכרח טכני? האם הפסקות הם רק עניין כלכלי מצד בעלי בתי הקולנוע, לקדם את מזנוניהם? האם הם הרגל ישראלי שבעלי הקולנועים חוששים לעקור מפאת תגובת הקהל? או שזה עוד עדות לבוז ליצירה הקולנועית ולעובדה המצערת לכך שמרגע שהסרט מגיע לידי המקרין הוא עושה איתו מה שבא לא, בלי לחשוב על היצירה או היוצר?
מה שגרם לי לתהות: מה חושבים היוצרים – הבמאים והתסריטאים – על העובדה שיש בתי קולנוע העושים הפסקה בסרטים? האם זה משנה להם? מפריע להם? האם הם אדישים לכך? פניתי לכמה קולנוענים, ותיקים וצעירים, וקיבלתי תשובות:
אתגר קרת ("מדוזות"):
אני מתנגד להפסקות בסרטים כצופה וכיוצר, ועם עובדי המזנון הסליחה.
דני לרנר ("ימים קפואים"):
אם הייתי בעל רשת בתי קולנוע הייתי לגמרי בעד הפסקות אחרי הפרסומות, לפני הבקרובים, באמצע הסרט, ממש לפני סוף הסרט וזאת כמובן "על פי בקשת הקהל ועבור נוחיות הצופים", אבל בתור יוצר אני לגמרי נגד הפסקות בסרטים כי אני לא ממש משתגע על פופקורן, המליצו לי להפסיק לשתות קולה ועל מתוקים בכלל אין על מה לדבר.
יקי יושע ("סוסעץ"):
הפסקה זה לא טוב. לבעלי שלפוחית קטנה אני ממליץ להשתין בפרסומות.
יוסי מדמוני ("המנגליסטים"):
השאלה היא אם יש משמעות לעמדתי כ"יוצר" יותר מעמדה של אינסטלטור, רופא או מ"פ בגולני.
אישית, אני מניח שיש סרטים שהם יותר לכיוון בידורי וקל (לאו דווקא קלוקל) שהפסקה לא ממש תגרע מחווית הצפיה שלי בהם.
היחס של יוצר לגבי הצפייה בסרטיו גובל או אפילו חוצה את הקו ההיסטרי נוירוטי ולפעמים אף פסיכוטי. ולכן בנוגע להפסקה בסרטים שלי – על גופתי.
עמית ליאור (תסריטאי "נו אקזיט", במאי "סיפורי בית קפה"):
חדר העריכה בפיצ’ר אינו מתייחס לאופציה (של ההפסקה) ולכן מכוון את כל האנרגיה של הצופה לצפיית רצף ולעבר קתרזיס מדוד, רציף ומבוקר. להבדיל מהטלוויזיה, בה, במדינות מתוקנות ולפעמים אפילו אצלינו, מכוונים את הדרמה לעבר ההפסקות שלה וישנה סוג של בקרה של היוצרים על חלוקת אנרגיית הצפייה, יוצר הקולנוע אינו חושב כך בתהליך העריכה – ולכן ההפסקה, שנקבעת שרירותית על ידי הגורם המקרין עלולה לפגוע פגיעה קשה בחווית הצפייה.
מי מבטיח לנו שאיזה מקרין מסטול לא יקטע את סרט האימה בדיוק לפני הצעקה הגדולה, את הקומדיה באמצע בדיחה, את הדרמה ברגע הכי תובעני שלה?
אני נגד.
אבי נשר ("הסודות"):
זהו מנהג ברברי ומקומם (שעניינו לא בשלפוחית השתן של הצופה אלא בקופה הרושמת של הקיוסקאי, שהוא על פי רוב קרוב משפחה של בעל בית הקולנוע).
יצירה קולנועית (כמו יצירה מוסיקלית) הופכת אפקטיבית כאשר הצופה "נבלע" אל תוך העולם שנפרש לפניו ומתחבר אמוציונאלית לנרטיב ולמערכות היחסים שהולכות ומתגבשות. כפי שאין לעלות על הדעת שמישהו היה עושה הפסקה בעת ביצוע "הבולרו" של רוול, אין לקבל הפסקה באמצע There will be Blood (למרות אורך הסרט).
שמי זרחין ("אביבה אהובתי"):
מעדיף בלי הפסקות, כצופה וגם כבמאי. אבל מוכן לחיות איתן בתמורה לאיכות הקרנה טובה ולהגנה מפני רעשי לעיסת הפופקורן והבזקי האור של הטלפונים הניידים המסמסים מכל עבר. לפני כמה ימים ראיתי סרט כשבסמוך אלי ישבה גברת שכל כמה שניות הוציאה עלה חסה משקית מרשרשת וכירסמה אותו ברעש מחריד. אין לי מושג אם היתה הפסקה או לא, גם מהסרט אני לא זוכר כלום, כנראה שהייתי שקוע מידי במחשבות שונות אודות הרצח המושלם והאם יש בכוחי לבצע אותו.
רשף לוי (תסריטאי "אהבה קולומביאנית", במאי "איים אבודים"):
קודם כל בתור צופה בקולנוע התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להתנגד להפסקות בסרטים. אבל אני עוד יותר מתנגד לבתי קולנוע שיוצרים את התחושה שתהיה הפסקה ואז אין. כי גם מצבים כאלה קרו בעברי. אתה שותה את הקולה גדולה בלי לקחת בחשבון את התוצאות, ואחרי שעה ועשרים ואתה מוצא את עצמך תקוע מול סרט שאתה לא רוצה להפסיד ולו שוט אחד שלו, כאשר השלפוחית שלך מאיימת להציף את האולם. בסרטים שלי? עד היום הסרטים שהייתי מעורב בהם לא עברו את מאה הדקות הקלאסיות באורכם, ולכן אני כמובן מתנגד להפסקה. הסרט הוא יצירה שלמה שאמורה לסחוף את הצופה לסוף. בהפסקה של הרבה מאד סרטים נפלאים, יכולת לשמוע אנשים אומרים דברי ביקורת שבסיום לא תהיה להם שום משמעות. בכל פעם שמשהו שעשיתי לדוגמא מוקרן בערוץ 2 הלב שלי נשבר כשמתחילות הפרסומות. 100 דקות של לא להשתין לא לעשן הן גזירה שהקהל יכול לעמוד בה.
אבל למרות כל מה שאמרתי, אם הייתי עושה סרט ארוך כמו מגנוליה, או זה ייגמר בדם, של שעתיים וחצי, יכול להיות שהייתי קובע בתוך הסרט עצמו מקום קבוע להפסקה. בתיאטרון לדוגמא בכל ההצגות שלי יש הפסקה שאנחנו מתכננים בראש, עם שיא, שיגרום לקהל לרצות לחזור ולשמוע מה קרה הלאה. זה חלק מהטקס של התיאטרון, ואני מאמין שצריך לציית לטקסים של המדיום.
אורי פסטר ("מלך של קבצנים"):
להחזיר את ההפסקה לבתי הקולנוע? למה שלא יקימו מחדש את הפלמ"ח גם? ומה זה תירוציי שלפוחית השתן הרגישה של הקהל הישראלי? אפילו בתיאטרון בחו"ל כבר הבינו שההצלחות הגדולות הן ההפקות ללא ההפסקה. יותר חשוב במקום להחזיר את ההפסקה המטופשת יתחילו המפיצים לטפל בביטול הפרסומות על המסך הגדול. באמת, הכרטיסים לא ממש זולים ולמה לקהל מגיע לצפות בפרסומות שרודפות אחריו מהמסך הקטן למסך הגדול? אז בלי פרסומות, ובלי הפסקה חווית הצפייה הקולנועית, תהיה מרוכזת ושלמה כבכל מקום תרבותי אחר בעולם.
במאי צעיר נוסף, שביקש להישאר בעילום שם, מסר שגם הוא מתנגד להפסקה בסרטים שלו.
ובמקרה פגשתי השבוע את אורי פסטר שסיפר לי שאפילו בליטא, שם צילם את "מלך של קבצנים", אין הפסקות בסרטים – אבל הוסיף לי פרט מידע שלא ידעתי: מתברר שבעולם יש יותר ויותר הצגות תיאטרון שגם מוותרות על הפסקה. אני מניח שזה פונקציה של אורך ומורכבות הסט, או החלטה של מחזאי ובמאי. אבל מדובר במגמה גוברת. אבל התיאטרונים בארץ, גם כשהם מעלים הצגה שבחו"ל הוצגה ללא הפסקה, מסרבים בתוקף לכך, וכופים למצוא מקום להפסקה. כנראה שזה פשוט עניין של אופי לאומי. ישראלים אוהבים לנוח מלחשוב.
אחד הפוסטים היותר מצחיקים שקראתי פה.
במיוחד אהבתי את הגברת שכירסמה עלה חסה. חסה?
מצטער אבל – פחחחחחחחח.
"מנהג ברברי ומקומם". ועל זה נאמר: יאללה יאללה.
ובניק לינק סצינה מג'ונו שלא נכנסה לסרט.
(ואני עדיין מעדיפה את jewno שסטיבי שמה אליו לינק).
לכל דבר מקום
ולכן תמונות עירום – כן, אבל בבלוג שמתיימר לקבץ אליו אנשים שיתדיינו ברצינות על נושאי קולנוע – לא
ועת לכל חפץ
ולכן נחמד מצדך שאתה מקדיש פוסט (יפה ומעניין) ל"דוקאביב" שנפתח בעוד שבוע וחצי, אבל מוזר שאתה מתעלם לחלוטין מהפסטיבל הגרמני בסינמטקים שנפתח אתמול.
אני מניח שעל סרט הפתיחה, "קצה גן העדן" (תרגום מעולה של הטייטל הבינלאומי, שחוטא לשם הגרמני המקורי של הסרט, שהוא פשוט "בצד השני") של פאתיח אקין תכתוב עם צאתו לאקרנים בסוף השבוע. כתבת בעבר שאתה מסוקרן מהסרט הזה, כיוון שחיבבת את עבודותיו הקודמות של הבמאי. לטעמי זה סרט בינוני מאוד, גדוש בקלישאות תסריטאיות בלתי נסבלות (לדוגמא: אם שתי בחורות נפגשות והופכות חברות, מובן שהן לסביות, לא ?!). גם משחק טוב וצילום יפה לא מצילים את הסרט, שבסופו של דבר לא עובד.
הערה/שאלה לענבל קידר: אני תיעתקתי את שם הבמאי מ- Fatih ל-פאתיח, למרות שבכל הפרסומים מופיע "פאטי". עשיתי זאת גם כי לקחתי בחשבון את מוצאו הטורקי של הבמאי. האם לדעתך עשיתי נכון ?
המודל הטוב ביותר ללמוד ממנו הוא סינמטק. שם אין הפסקות ואסור להכניס לאולם אוכל ושתייה. כך השתייה לא גורמת ללחץ על שלפוחית השתן. אין רעש של נשנושים. אין ריח לא נעים. והכי חשוב – אין לכלוך.
אבל יש שם עוד משהו שאין בבתי הקולנוע המסחריים האחרים – פרסומות.
ההמלצה שלי – לבתי הקולנוע המסחריים – תעשו פרסומות של טריילרים למשך חצי שעה. אחכ הפסקה של רבע שעה וזהו. משם תתחילו בסרט בלי לעשות הפסקה אחת !
דווקא אותי תמיד נורא עיצבנה ההתנשאות של הסינמטק מעל הפופקורן. גם כשהסרט גרוע, לפחות על זה אפשר לסמוך (אלא אם כן זה קולנוע גת ואז הפופקורן מלפני יומיים).
ראשית , כדאי לתקן את טעות ההקלדה בשמו של אבי נשר.
בגרמניה, אגב, אין הפסקות בסרטים, וכששאלתי על זה אתמול הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח.
חסה זה באמת יוצא דופן, בד"כ זה סנדוויץ', קרקרים או סוכריות.
(מני – התכוונת אין פרסומות, לא?)
אני חושש שמה שאתה והבמאים מתקשים להבין הוא שרובם המכריע של צופי הקולנוע הם לא אנשי מקצוע וקולנועפילים אלא אנשים שבאים לסרט בשביל להנות, וחלק מההנאה שלהם היא לקבל הפסקה באמצע הסרט כדי שיוכלו להתרענן. עם השינוי באופי שלנו, העובדה שנהפכנו לאנשים שלא מסוגלים להתרכז ליותר מחמש דקות ברצף, ההפסקות נחוצות אפילו יותר מבעבר. ברור שכולנו היינו רוצים להאמין שכל צופי הקולנוע קראו תסריטים של קובריק לפני השינה, ושכל חובבי המוזיקה יודעים מי זה לאונרד כהן, אבל האמת היא שרובם קוראים מי הזיז את הגבינה שלי ומקשיבים לאייל גולן.
סטיבי, והשלב הבא יהיה ללגום תה ברעשנות ולנקוש בשיניים תותבות?
(:
קשה לי להאמין כמה נחרצים הבמאים.
אני לא מבין איך בכלל מתנהל דיון בנושא. לדעתי, מספיק צופה אחד שצריך הפסקה באמצע הסרט, אם לנוחיות או מסיבה אחרת, כדי שתהיה הפסקה. הרי לדעת הבמאים גרוע יותר להפסיד חלק מהסרט מאשר להפסיק אותו לכמה דקות, או שאני טועה?
מסכים גם עם קורא (תגובה 9).
ממש מתנצל, אבל פה כמה טענות שאני פשוט לא מסוגל להבין. סליחה מראש על העצבים.
"אם צופה אחד צריך הפסקה, אז שכל האולם יסבול" – מצטער, אבל נו באמת. בשם הדמגוגיה, גם אני יכול: תמיד כשכולם יוצאים לטייל בהפסקה אני ממש משתעמם ויושב לי במושב עד שהסרט ימשיך. תתחשבו בי!
נשמע תינוקי, לא?
"חלק מהאנשים באים להנות בסרט, לא כולם סינפילים כמוכם" – הטענה האהובה עליי. הרי אני לא בא להנות מסרטים, רק לנתח אותם תוך כדי הצפייה ואף לכתוב במחברתי הקטנה את כל הרפרנסים שזיהיתי לתקופת האקספרסיוניזם הגרמני. כולם באים להנות מהסרט, כל אחד בדרכו שלו. כשקוטעים את הסרט באמצע, או בצד, או לא משנה מתי – זה פוגם בהנאה. כן, גם אם זה "מת ל**וק 33". ואני לא המשוגע היחיד שזה מפריע לו.
זה שיש כאן דיון וניסיון לתקן רעה חולה, אחת מיני רבות כמובן, לא אומר שצד כלשהו צריך להרגיש מתגונן ולשלוף טיעונים מתקופת חוק העישון.
אני דווקא בעד הפסקות בסרטים, אבל אני לא מבין למה השאלה צריכה להיות שאלה של שחור לבן?
אפשר לקבוע הקרנות עם ובלי הפסקה באמצע, ושכל אחד יבחר את מה שמתאים לו. אני אוהב הפסקות לא רק בגלל שיש אפשרות לשירותים, אלא גם מפני שאני אוהב את כמה דקות הרענון באמצע סרט. יכול להיות שאני בדעת מיעוט, אבל אם יש הרבה שרוצים הפסקה-אז שתהיינה הפסקות לפעמים. לא לכל סרט, ולא בכל הקרנה. זה גם יכול להיות תלוי-קהל (מבוגר, נוער, משפחה).
כן אורון, הטיעון שלך, שמשעמם לך בחמש עשר דקות של ההפסקה, נשמע תינוקי. אבל זה שאדם רוצה לצפות בסרט עליו הוא שילם מתחילתו ועד סופו מבלי להפסיד קטעים ממנו בזמן שהוא יוצא להתרענן לא נשמע לי טיעון תינוקי בכלל.
לקורא: לא צריך להיות סינפיל כדי להבין שהפסקה בסרט זה דבר מטופש ומיותר. מי שלא מסוגל להתרכז חמש דקות ברצף שיראה סרטים בבית. זה בסך הכל הרגל שהשתרש בארץ ואנשים רגילים אליו. אנשים יכולים גם להתרגל לראות סרטים בלעדיו.
ובאופן כללי: הרי מה מייחד את החוויה הקולנועית לעומת הצפיה בבית? היום, בעידן הקולנוע הביתי והדי-וי-די? אחד הבונוסים הגדולים הוא היכולת של אולם הקולנוע החשוך לערב את הצופה ביצירה באופן אולטימטיבי, עם ניתוק מהסחות דעת חיצוניות (ויגורשו המסמסים לאלתר). הפסקה, בין השאר, פוגמת בייחוד הזה ומוציאה את הצופה מהסרט, ובכך מאבד בית הקולנוע את אחד היתרונות הגדולים שיש לו על צפיה ביתית.
אם כבר, אני בעד הפסקה לשם אכילת חסה. אבל לא יותר מזה.
איציק, ולי "להתרענן" נשמע כמו משהו שעושים בדרך ממטולה לאילת, לא כמו משהו שהגיוני לעשות באמצע(!) סרט קולנוע. ההקבלה הקודמת שלי נועדה להראות שזעקות "אבל יש לי פיפי!" או "אבל אני לא מסוגל לשבת שעה וחצי על כסא!" שנשמעות כאן בין השורות, הן תינוקיות ועוד איך בעיניי.
ואם אתה בקטע של "שילמתי עבור כך וכך" אז לדעתי קולנוע זו חוויה אסקפיסטית מובהקת, וברגע שקטעת בשרירותיות את הסרט וזרקת אותי חזרה למציאות – אז גם לי מגיע החזר כספי על אותן עשר דקות שבהן לא הייתי שקוע בתוך הסרט.
מה שאני מנסה לומר הוא שאין לי בעיה שלאנשים פה יש דעה שונה משלי והם בעד הפסקות. אבל ההתקוממות הראשונית שלי, והדמגוגיה המוגזמת, נבעה מהתנגדות עקרונית לטענות שאין להן מקום בדיון שכזה, לפחות לדעתי.
מקשיבים לאייל גולן? אוי ואבוי, אז שיקבלו 5 הפסקות האנאלפבתים
רגע, לא הבנתי? דבורית בעד או נגד הפסקות? כי אם היא בעד, אני נגד. ולהיפך!
גם לי יש הצעת פשרה:
לקיים הפסקה שרירותית של רבע שעה באמצע המדויק (לאחר חישוב מתמטי) של כל הקרנה, אבל לנעול את השירותים והמזנון בזמן ההפסקה.
למען הדיוק מדובר בתגובת במאים ולא הבמאים.
באופן עקרוני עמדת היוצר לגבי אופן הצפיה ביצירתו היא חסרת משמעות וצודק מדמוני כשהוא אומר שהיא איננה עדיפה או בעלת משמעות מזו של אינסטולטור.
אבי נשר (היחיד שעשה מאמץ להתחבר לשאלה מהיבט עקרוני למרות שהשאלה איננה עקרונית) חושב שהוא יכול לשלוט באופן הצפיה של האחר ובכך להכריח אותו להתחבר ליצירה. הוא כמובן טועה. הדרך שבה בוחר צופה לצפות (להתחבר) ליצירה נתונה לשיקולו הבלעדי מבלי שום צורך להתחשב בהעדפת היוצר. אז אם אחד מעדיף להתחבר ליצירה בהפסקות זכותו לעשות כן מבלי להזקק להכוונה או אישור של יוצר או של אחרים שמנסים להגיד לו שהוא חייב לצפות בסרט בדיוק כמוהם. יש הרבה נוסף באייך כמוהם.
וההערה ביחס לחסות טורדניות שמוצאות עצמן כלואות בשקיות פלסטיק מרשרשות. אני לא בוחר מי כל הזולת שיושב איתי באולם הקולנוע ולכן אין לי עניין לקבוע לו (לחנך) מה לעשות באולם (למעט מקרים שהוא באופן פיזי מפריע לי). מניסיון אני יודע שבסרט שלא מעניין אותי (רע לטעמי) אני שומע יופי חסה כמו שאני שומע יופי כל איוושה אחרת בסמוך אלי (כי בזה אני עסוק) ואילו כשהסרט הוא טוב אני יודע להתעלם מכל הרחשים בסביבה והם לא מצליחים לנתק אותי מהסרט כמו שבמקרה כזה גם הפסקה לא תצליח לנתק אותי.
לאיתן: אתה צודק ומצדיק. במשך שנים קיבלתי בתמימות את העובדה שיש במאי שקוראים לו "פאטי". בהתחלה קראתי את זה בפ' דגושה, כמו "פאטי סמית", וזה נשמע לי שם קצת נשי. אחר כך גיליתי שהפ' רפויה וזה נשמע לי כמו שם קצת מעליב (עד שנזכרתי בשיר המקסים של מוריסי "You're the One for Me, Fatty", שגורם לו להישמע דווקא כמו כינוי חיבה חמוד). את ה-h בסוף השם בכתיב האנגלי גיליתי רק השנה, ומיד חשדתי שמדובר באיזושהי וריאציה על השורש פ.ת.ח, אבל לא זכרתי לבדוק את זה. עכשיו כשראיתי את תגובתך עשיתי סוף-סוף חיפוש וגיליתי שהשם הטורקי הנפוץ בתעתיק הזה הוא אכן "פאתיח", שמשמעותו "הכובש" – שם שבהחלט לא מותיר ספק באשר לוויריליות של נושאו(למעשה לפי הכתיב הערבי צריך להיות "פאתח", בלי י', אבל אני לא ממש מתנגדת להוספת תנועות להסדרת הגייה של שמות זרים משפות עם ניקוד. מקבלת גם "אברהים" וגם "איברהים" אם זה מה שיגרום לאנשים לא להגות אותו כמו "אברהם" העברי). אז תודה שהזכרת לי את העניין הזה לפני שיאיר כתב על הסרט. אולי עוד נצליח לשנות משהו. אגב, כשאתה כותב "אני תיעתקתי" אתה מתכוון כאן בתגובות או שאתה כותב במקום שחשוף לעיני יותר אנשים מקומץ קבועי הבלוג הזה שקוראים את כל התגובות?
אמנם אני קצת שתוי. ירושלמי בכל זאת……343
בכךל מקרה, בחייאת עזבו אותכם. מה אכפת לכם הפסקה לא הפסקה?
יאלללה תשחחררווו. ץך
בתשובה לענבל – כאן בתגובות . (בשולי הדברים – אם מישהו קורא את תגובותי בבלוג זה וחושב שיש בהן פוטנציאל למלא את משבצת מבקר הקולנוע שכל כך חסרה לו במקומון שהוא במקרה גם מנהל – אני פתוח להצעות…) (הדברים נכתבו בלשון זכר אבל הם נכונים, כמובן, גם למין השני)
כל הדיון הזה מיותר בעיני. או היה צריך להיות מיותר, אילו היינו חיים במקום נורמלי. בארצות אחרות אין הפסקה בסרטים. נקודה. וכך זה צריך להיות. כך גם היה כאן עוד בימים שבהם החליפו מקרנות באמצע הסרט. בתל-אביב מעולם לא היו הפסקות בסרטים, אלא רק אחרי הפרסומות ולפני תחילת הסרט העיקרי. האולמות היו גדולים עד ענקיים, ואף אחד לא התלונן. ב"רב-חן דיזנגוף" וב"גת" אין הפסקות עד עצם היום הזה. אף אחד לא מתלונן. ב"יס פלאנט" מכריזים בפירוש שהסרטים מוקרנים ללא הפסקה, באמצע השבוע או בסוף השבוע, וגם ברוב הפעמים שהייתי ב"סינמה סיטי" באמצע השבוע.
סרטים אמורים להיות מוקרנים ללא הפסקה, אלא אם הבמאי קבע אחרת וקיבע מקום מיוחד בסרט שנועד להפסקה. ומי שלא יכול להתאפק שלא יקנה קולה ויפסיק לבלבל את המוח. סרט רואים בלי הפסקה. סרט רואים בשקט ולא מפריעים לצופים שליד, מקסימום מכרסמים פופקורן. ורצוי גם לכבות את הבהובי הסלוללרי. לכל הרוחות: אם אתם לא יכולים להתנתק מהעולם לשעה וחצי-שעתיים ואפילו שלוש אז אל תבואו. האס.אמ.אסים יחכו.
הקיצר, ובעקבות מילו:
כפי שמשמעות היצירה אינה שייכת ליוצר (מה התכוון המושרר) כך גם מיקום או קיום ההפסקה.
הוצאת יצירה לעולם? אופן הבנתה/צריכתה/התייחסות אליה- הופקעה מידך באותו הרגע.
משמעות היצירה לא שייכת ליוצר. ברגע שהיא מוצגת לקהל היא פתוחה לכל פרשנות אאפשרית כולל כזו שמתנגדת לכוונת המחבר.
אבל היוצרים כאן לא דיברו על היצירה שלהם, אלא על היצירה בכלל – בנושא זה כן יש לאמירה שלהם משמעות.
בסרטים הבמאים והעורכים מקדישים חשיבה למיקום של כל קאט (או לפחות חלקם). קטיעת הסרט באמצע יוצרת קאט מודגש שהם לא התכוונו עליו בכלל. היא מחזקת את המסר של הסצנה שבאה לפני הקטיעה וכתוצאה מכך משפיעה על כל חווית הצפייה בסרט.
בטלוויזיה יש חשיבות מיוחדת לסצנה האחרונה שלפני היציאה לפרסומות. גם בקולנוע יש אפשרות כזו ונוצרו מספר סרטים ארוכים בהם הבמאי בחר איפה למקם את ההפסקה.
אופטופיק – סרטון שזכה בתחרות יוטיובים – מופע בובות של הארי פוטר (אזהרה! הסרטון כולל עירום…)
http://www.youtube.com/watch?v=Tx1XIm6q4r4
לעופר.
אם יוצר הוא חסר ערך (במובן של עודף על) ביחס ליצירה שלו על אחת כמה וכמה שהוא חסר ערך ביחס ליצירות של אחרים ואין אלא לשמוע את קולו בבחינת עוד קול ותו לא.
גם אם כל הבמאים וכל העורכים היו מתייחסים בחרדת קודש ובכוונה רבה לכל קאט וקאט בסרט זה לא אומר שכל צופה רשאי לפרש, להתעלם, לא להבחין, לתת הדגשים שונים לכל קאט כראות עיניו הוא כך שהטענה הזו שלך איננה תופסת.
בכלל. כל אלה שאפס בוחנים יצירה למול הפסקות כן או לא, ליארנדו דה וינצי לא העלה בדעתו והוא לא כוון שההסתכלות האופטימלית ב"מונה ליזה" תהיה באופן שחמישים איש נוספים מצטופפים מתחת לבית השחי שלך כאתה בוחן אותה. סו וואט?
ורגע, מה קורה אם אני מעפעף לרגע? הלכה היצירה?
אבל בנימה רצינית, אם מיקום הקאט משפיע על חווית היצירה, אז אולי דווקא השינוי הזה יוביל צופה Xלתוצאה המתוכננת?
אחרת היצירה היא בעצם רק חווית הצפייה/האזנה/התרשמות שלה- ותו לא.
אמנם בסינמטק אין הפסקה ואוכל (וטוב שכך) אבל זה לא מונע מאנשים לכניס פיצוחים, סנדוויצ'ים מלווים בשקיות מרעישות ועוד מטעמים נלווים. אז את עם המאפים חכי שהסרט יגמר ותקפצי לטל בייגלס. וזה כלום לעומת אלה שמדברים עם עצמם,חברים שלהם או בפלאפון במהלך הסרט.
יוצא DVD חדש "בלייד ראנר – גירסת המקרין" עם הפסקה של 20 דקות וקומנטרי של הסדרן. חלק מהסרט מדובב לגרמנית. פרשנות מרתקת
אגב, מי אמר שאין הפסקות במדינות אחרות? זכור לי סרט שראיתי בסאן פרנסיסקו רק לפני מספר שנים שהייתה בו הפסקה באמצע.
יובל, למה יש לי הרגשה שתוך 5 שנים ל"בלייד ראנר" באמת תהיה גרסא כזו?
ומעניין לעניין באותו בנין, מתוך cinematical
"Do you watch the closing credits?"
משהו שלי, אישית מפריע מאוד בהרבה בתי קולנוע בארץ, מייד שמסתיים הסרט מפסיקים את ההקרנה.
בתור מישהי שראתה הרבה סרטים בסן פרנסיסקו (ובמקומות אחרים באזור) לפני פחות משלוש שנים, מעולם לא נתקלתי בהפסקה. מה שכן, נתקלתי בהנחות על הצגות יומיות (שכבר יש כאן) והנחות לסטודנטים (שאין).
זה באמת מאוד מעצבן, הנוהג הזה להפסיק את הסרט שניה אחרי שעולות כתוביות הסיום, כאילו הן לא חלק מהסרט (לדוגמא, ב'קונטרול' שיר הסיום ממשיך ישירות מהסרט, אבל איך שעלה שם הבמאי סגרו את הסרט, ואז קלטו שזה אולי לא רעיון טוב אז פתחו מחדש את המקרן והקרינו עוד חצי דקה של כתוביות מעוותות בלי סאונד. וזו הייתה הקרנה למוזמנים). כן, מאוד ישנה לכם עוד דקה לפינוי האולם. וכבר הזכירו את עניין הסדרנים-המתקדמים-ברעש-אל-עבר-היציאה כסממן מפריע לקראת סוף הסרט.
אח, קרדיטים. איזה כיף. אני אף פעם לא מבין למה אנשים לא נשארים את השלוש דקות הנוספות האלה באולם. מה כ"כ טוב עולם האמיתי שהם ממהרים לחזור אליו? (אלא אם זה באמת סרט גרוע).
בסינמטק ת"א דווקא יש בזמן האחרון, לפחות בהקרנות שאני הייתי בהן, נוהל, כנראה אקראי ומקרי, לפיו הם לא מדליקים את האורות עד סוף הקרדיטים. שזה קצת מוזר.
בעניין הפסקות בניכר – בלונדון, נכון לשנת 2006 לפחות, אין דבר כזה. בארה"ב הייתי מזמן, אבל אני עדיין זוכר שהסרט מוקרן ללא קטיעה. חבר טוב שחזר מדרום אמריקה ממש עכשיו, התפלא באוזניי שלא הייתה הפסקה (באיזו מדינה אני לא זוכר). ואפשר להמשיך כך עד מחר. כך שהפסקה היא אולי לא המצאה ישראלית, אבל אין ספק שבהרבה, כנראה ברוב, המקומות בעולם הגדול יודעים איך לראות סרטים.
בעניין הקרדיטים, התגובה של דן הזכירה לי מקרה – זה קרה בהקרנה למוזמנים של "מייקל קלייטון", בפלאנט האהוב. אני לא זוכר כרגע לצד מי ישבתי, אבל כן זוכר שהסרט נגמר בשוט ארוך/בלתי-נגמר באדיבות פרצופו של קלוני. האורות נדלקו כמקובל, ובשניה שזה קרה, בחור שישב מעלינו החל פוצח בשיחה רועשת עם חבריו, יורה שני משפטים קצרים בסגנון "אחלה תסריט, חרא בימוי" (אני מניח שהוא לא ידע שגילרוי אחראי לשניהם). שכני שפרח מזכרוני הפטיר לעברו "הסרט עוד לא ממש נגמר". הבחור ענה קצרות "האורות דולקים? אז הסרט נגמר".
אין בכוונתי לבקר את התנהגותם של היוצאים ברעש, או המבקרים אינסטנט. פשוט רציתי להדגיש שיש אנשים, שבשבילם הסרט נגמר בשניה שנדלק האור. על קרדיטים בכלל אין מה לדבר. אולי משום כך משאירים בסינמטק את האור כבוי, כדי שאנשים יצאו בשקט (או יתקלו/ידרכו על אחרים ויתנצלו חרישית)
בתור מי שבילה את רוב שנות התשעים בלריב עם סדרנים על קטיעת הקרדיטים (לרבות שליחת מכתבי נאצה לבתי קולנוע), אני מוכרח להודות שמזה כמה שנים שלא נתקלתי בהקרנה בה קטעו את הקרדיטים. אני מקבל את הרושם שהנוהג השתנה, לפחות בקולנוע לב וברב חנים השונים (את גלובוס אני מחרים כבר שנים, ודיזנגוף זה לא באמת קולנוע).
כן, רוב הסדרנים עדיין שולחים אלי מבטים של "מה הקטע שלך, יא תמהוני?", אבל זה כבר מזמן לא מזיז (וגם מצאתי את התירוץ האולטימטיבי שמשתיק אותם ואף גורם להם לחייך באמפתיה – כשסדרן מבקש ממני לצאת או שואל למה אני נשאר אני אומר שבן דוד שלי השתתף בהפקה ושאני מחכה לראות את השם שלו. עובד כמו קסם).
למעשה, הפעם היחידה שזכורה לי מהשנים האחרונות בה קטעו קרדיטים הייתה בהקרנה של "מדוזות". מי שביקש לקטוע אותם היה אתגר קרת, שבא לדבר על הסרט וכנראה היה קצר בזמן. אז אני מניח שמותר לו.
יאיר, תרשה לי לצטט אותך:
"…הייתי בשוק. ואם זה מה שחושבים שוחרי קולנוע צעירים, מה יגידו הצופים המזדמנים המבוגרים, אלה שממילא התרגלו לכך שיש הפסקות בסרטים מהימים בהם הפסקות היו הכרח טכני?"
אז ככה, אמנם עוד לא הגעת לגיל, אבל אל תשכח שגברים מגיל 40 והלאה, ובני המזל 50 וצפונה, סובלים מענייני ערמונית כאלו ואחרים (הם, אוקיי, רובם, לא קוראים את הבלוג, ולכן אני משמשת להם כדוברת).
וכן, קשה להם מאוד לשבת שעתיים בלי לקום לאותו מקום קדוש.
אני גם לא אוהבת הפסקות, ולפיכך בוחרת את הזמן המתאים לגיחה של 45 שניות בריצה קלה, במהלך הסרט, אם למשל גמרתי את בקבוק המים שהבאתי איתי.
עכשיו, אל תשכח את הקרנות העיתונאים (וגם אלו המצומצמות, רק למבקרים), ואת האנשים שיוצאים החוצה במהלך הסרט לצורכי התרוקנות. לא אחד ולא שניים מהם.
זוכר?
יופי.
אם כבר שומעים מהבמאים, הנה עוד אחד מהם, למרות שאי אפשר לדעת אם זאת עמדתו הרשמית, או שהוא דווקא מדבר בציניות:
The length of a film should be directly related to the endurance of the human bladder.
– Alfred Hitchcock
דרך אגב, אחד הדברים שהיו לי הכי משונים (או שונים) כשצפיתי בסרטים בארה"ב היה מחיאות הכפיים בסיום.
מצד שני ישראלים מוחאים כפיים שהמטוס נוחת, ככה שכל עם והמוזרויות שלו.
אני מאלה שכמעט תמיד נשארות עד סוף סוף הכתוביות, וזה כולל מבטי רצח מטעם הסדרנים של "מה זאת נתקעה לנו פה, רוצים כבר לנקות את האולם לקראת ההקרנה הבאה."
דרך אגב, מסורת ההשארות עד הסוף היא מסורת נאה שאני מעבירה גם לדור הבא, עוד מימי "צעצוע של סיפור 2" שכל ה-bloopers שולבו בכותרות ומאז הם בטוחים שתהיה עוד הפתעה בסוף של הסרט.
זה מנהג שאני לעולם לא אבין: מחיאת כפיים לסרט בסופו (אלא אם היוצר/שחקן/וכיו"ב נוכחים)
זה כמו חידת הזן הידועה: אם עץ נופל ביער ואין מי שיצלם אותו. האם הוא נפל?
רותם, אחרי שבקיץ האחרון מחאתי (מחאנו, אני ומי שהלכתי איתן) כפיים בסוף הריספריי, אני חושבת שזה לא ממש משהו הגיוני, אלא יותר התפרצות רגשית כזאת, שאיכשהו, מקובלת יותר בארה"ב.
בנוגע למחיאות הכפיים, כמו שכל הצפייה בסרט היא פעולה משותפת של הקהל (צוחקים ביחד, בוכים ביחד, ובמקרים קשים גם מציצים בשעון ביחד), גם מחיאות הכפיים בסוף יכולות להיות ביטוי משותף להנאת הקהל, ללא קשר ליוצרים. התגובות המשותפות האלו הן מה שמעצים את חוויות הצפייה ומה שהופך את הקולנוע לקולנוע באמת. תנסו לראות פעם קומדיה באולם מלא, ואחרי כן לראות אותה באולם חצי ריק, ואחרי זה בבית בדי-וי-די. מדובר בחוויות שונות לחלוטין. אני מבטיח לכם שהרבה יותר מצחיק להתגלגל מצחוק עם 500 איש אחרים. באותה המידה, אני מניח שלאמריקאים הרבה יותר כיף לצאת מסרט מדהים אחרי כל הקהל מחא יחד אתם כפיים.
לדן ברזל – אם מישהו קוטע את הכתוביות אל תתווכח עם הסדרן, וגם לא עם בעל בית הקולנוע. תכתוב מייל תלונה ישירות לחברת ההפצה האמריקאית, ותכתב למייל הזה את המפיץ הישראלי. תכתוב שם שהמפיץ הישראלי מזלזל בקהל שלו וביוצרי הסרט. חברת ההפצה האמריקאית עלולה לזעום, מאחר ויש להניח שהקרנת הסרט במלואו היא חלק מחוזה ההפצה שלה. כתוצאה מכך, סביר להניח שחברת ההפצה הישראלית תדבר ישירות עם בעל בית הקולנוע באופן מיידי, רק מהחשש לתגובת האמריקאים (תציין את מקום וזמן ההקרנה במייל, כמובן). את כתובות המייל אפשר לנסות ולהשיג דרך אתרי האינטרנט של החברות, או של הסרט עצמו.
מה שכן, בשנים האחרונות באמת לא יצא לי לראות מישהו שקוטע את הכתוביות, לפחות כל עוד נשארתי אני באולם.
UVB, אני רואה שגם אתה מקבל ציטוט יומי:)
ובתור במאי, שסרטו הארוך ביותר הוא שעתיים ורבע בלבד, נראה לי שהיצ' לא צחק, אבל כנראה שהוא כן התנגד להפסקות.
אגב, אם המאבק יוכתר בהצלחה ויחוסלו ההפסקות, האם השלב הבא יהיה יהיה הוצאת הפופקורן מחוץ לחוק? כי נראה מקריאת התגובות שיש כאן לא מעט תומכים לכך.
מחיאות כפיים זה כמעט ורק בהקרנות בכורה ובהקרנות חצות, לא?
זה קורה גם במועדים נוספים (היירספריי?)?
א. הפסקה בסרטים – בהחלט לא. כל מדינות העולם מצליחות להסתדר שעתיים בחושך בלי פיפי והגיע הזמן לחנך גם את הישראלים. עברנו טירונות, אנחנו קשוחים.
ב. קרדיטים – בהחלט כן! זה חלק מהסרט, ונותן את השהות (בחלק מהסרטים שדורשים זאת) לשבת עוד קצת מול המסך ולעבד את הכל.
ג. מחיאות כפיים – למה לא? 🙂 אף פעם לא מזיק לאוורר תחושת התעלות או התרגשות שמציפה בסוף של סרט טוב. אפשר גם לשאת צופים אקראיים על כפיים!