09 אפריל 2008 | 14:09 ~ 52 תגובות | תגובות פייסבוק

הסוף?

זהו. זה הפוסט האחרון שלי ממסעי הארוך והמתארך במזרח – תחילה בנפאל וכעת בתאילנד. לא טרקים, לא חופים, לא סמים, אלא עבודה. עבודה מהסוג המהנה, אמנם, ובכל זאת. הפוסט הבא כבר יעלה הלילה או מחר מהארץ.

=========

פרישתו של יובל דרור מכתיבת הגלוב מדאיגה אותי. אני מאוד מקווה שזה עוד תעלול תשומת-לב מכיוונו ולא נטישה אמיתית של הבלוגוספירה. האם בלוגים הם תחביב בלבד? הייתי רוצה להאמין שמדובר בשליחות. ומשליחות לא פורשים בגלל שחיקה. יוצאים לחופשה, נחים, אבל לא פורשים.

=========

אללי, הידיעה שהביאה נירית אנדרמן על הצעת החוק שתמנע תמיכה מסרטים “שייפגעו באושיות קיומה של ישראל” מפיצה צמרמורת של גועל בגוף. מצד אחד, הייתי רוצה לחשוב שמדובר בנון-אייטם: שני ח”כים תאבי פרסום הוגים הצעת חוק פשיסטית בכסות פטריוטית וזוכים לכותרות ענק, כשההגיון אומר שממילא אין סיכוי לחוק כזה לעבור. אבל רגע, במליאת מחוקקי ישראל ההגיון לאו דווקא תקין, אז מישהו שם עוד עשוי לחשוב שזה חוק הגיוני והוא יועבר, ושוב נחזור לימי ערוץ 1 של שנות השבעים, בו הוטלה צנזורה מחשבתית ותוכנית על כל מי שרצה להציג את שלל הקונפליקטים – הפוליטיים והחברתיים – של המדינה. אולי עדיף לחוקק חוק שיאסור הצעות חוק “שייפגעו באושיות קיומה של ישראל”.
הבעיה אינה נוסח החוק, הבעיה אינה אפילו קיומם של חברי כנסת שהיו רוצים לראות בבתי הקולנוע רק סרטים על חיילים אמיצים שעוזרים לקשישות שמחות לחצות את הכביש ומאחוריהם דגל ישראל מתנופף בעוז (מעל ארץ ישראל השלמה), הבעיה היא הפרשנות. כי יבואו הח”כים – ואם לא אלה, אז אחרים – ויטענו ש”ביקור התזמורת”, “בופור” ו”מדוזות” הם סרטים שפוגעים באושיות המדינה. יבואו ח”כים אחרים ויטענו ש”חופשת קיץ” ו”אדמה משוגעת” פוגעים אף הם. הבעיה היא שיש אנשים בעמדות חקיקה שלא מאמינים באמנות, בפולמוס, בדיון, בדיאלקטיקה, בסובייקטיביות, בדעתו של מישהו כפי שהיא מנוסחת ומסוגננת על פי טעמו והשקפתו, הם מאמינים רק בתעמולה, ביחצנות. הם רואים את הסרטים הישראליים עושים חיל בחו”ל ומאמינים (אני מניח) שאם ככה, אולי נשכנע את העולם עם הסרטים שלנו שהכל נהדר כאן, שאין כיבוש, אין דיכוי, אין מלחמת תרבות, אין עוני, אין מתח על רקע דתי. ושאין בני אדם. יקימו נא הח”כים הנכבדים קרן פרטית, מכיסם (או מתרומות אלה החושבים כמותם), ושיממנו באמצעותה סרטים כמו אלה שהיו רוצים לראות. נראה מה ייצא מזה.

===========

וכמעט באותו עניין: אחד הדברים שאני מחפש בחנויות בנגקוק לפני שאני שב הביתה הוא סרטים תאילנדים בדי.וי.די. מדפי הקולנוע התאילנדי ברשתות למכירת די.וי.די גדושות בהמון סרטי אימה (בדיוק כשהשבוע מוקרן כאן “Shutter” – בקרוב בישראל בשם העברי “זום אין” – שהוא רימייק אמריקאי לסרט אימה תאי, רימייק שזוכה לביקורות איומות ונעלבות בעיתונות התאילנדית), ואם זה לא סרטי אימה, אז קומדיות התבגרות. זה מה שהולך כאן. אבל אני רוצה את הסרטים של פן-אק רטאנארואנג ושל אפיכטפונג ויראסטקול אבל לא מוצא. מצאתי רק את “גלים נסתרים” של ראטאנרואנג בהוצאה מיובאת מיפן ואת “פלוי” שלו בהוצאה תאילנדית, אבל נטולת תרגום לאנגלית. חיפשתי בעיקר את “סינדרומים ומאה”, סרטו האחרון של ויראסטקול, שהוקרן לפני כמעט שנתיים בוונציה. ולא מצאתי.
מזה שבמאים איכותיים, שזוכים לתשואות בפסטיבלים ומצד מבקרי קולנוע בעולם אבל לא מעוררים שמץ עניין במולדתם אני לא מופתע. זה דרכו של עולם. אבל זה שאין זכר לסרטים שלהם בחנויות – אפילו לא במדפי המבצעים – זה משונה.
אבל רק היום הבנתי למה לא מצאתי את מה שהיה אמור להיות הטרי והמהולל שבסרטים אותם חיפשתי, “סינדרומים ומאה”: הסרט עוד בכלל לא יצא להקרנות מסחריות בתאילנד. למעשה, הוא ייצא בבנגקוק, בבית קולנוע אחד בלבד, בעוד יומיים. למעשה, הסרט נאסר להקרנות בתאילנד, לכן לא הופץ עד כה. ולמה נאסר? כי שלטונות תאילנד טענו שהסרט מהווה פגיעה בנפש האומה התאילנדית. איך אני יודע את זה? כי במודעת הסרט, המפרסמת את הקרנתו הבלעדית בבית הקולנוע (המעולה והמהודר) “סיאם פראגון” מופיעים ציטוטים נגד הסרט (כנראה מתוך רצון להביא לסרט קהל שיביע בצפייתו מחאה נגד החלטות צנזוריאליות), המציג – כך על פי הצנזורים – סצינות שהן נגד המדינה ונגד הבודהיזם. אולי יוזמי הצעת החוק הישראלית, אלה שדורשים שרק סרטים שלא פוגעים באושיות המדינה ושמעוניינים רק ב”סרטים שיטפחו אזרחות טובה, ויחזקו את הקשר עם המורשת היהודית והציונית” ירגישו בבית בפרלמנט התאילנדי.
את “סינדרומים ומאה” כבר אראה, אני מניח, באוזן השלישית בישראל.

===========

סוף סוף קראתי את ההודעה לעיתונות על מכירת “איים אבודים” להפצה בינלאומית ואני חייב לתקן כמה מושגים שגויים. ובכן, הסרט לא נמכר להפצה. הסרט מצא לעצמו סוכן מכירות בינלאומי. יש הבדל. הסוכן אינו מפיץ, הסוכן הוא זה שמעניין מפיצים. יכול להיות שסוכן המכירות לקח את הזכויות הבלעדיות של מכירת הסרט תמורת תשלום (מקדמה), את זה אינני יודע. חברת המכירות הצרפתית, “Films Distribution“, סגרה דילים להפצה גם של “עץ לימון” ושל “תהלים”, והיא מקדמת עכשיו את הסרט הבלגי המדובר “בן X” ואת הסרטים האחרונים של הו שיאו-שיאן ושל רובר גדיגיאן.
קיומו של סוכן מכירות אינו מבטיח שהסרט יימכר להפצה בעולם, אבל הוא כן מעיד על כך שיש מישהו, בעל חושים אמנותיים/מסחריים, שמביע אמון בסרט, וזו כנראה הכותרת שניסו מפיקי הסרט להשיג. ואכן, לחברות מכירה קל יותר להשיג חוזי הפצה מאשר למפיק הסרט שמגיע לבדו לפסטיבל. גם כי חברת המכירה היא שסתום בקרה מסוים, כלומר מישהו שכבר ביצע סינון (ויש חברות מכירה נחשבות יותר, ויש פחות), וגם כי החברה יכולה לארגן דילים וחבילות של מכירת כמה סרטים במחירים אטרקטיביים.
השלב הבא הוא שהחברה תיקח את הסרט לשווקים, ואם יש לה קשרים אולי תצליח לדחוף אותו לפסטיבלים – אני מניח שקאן עכשיו על הפרק, או באחת המסגרות הצדדיות, או לפחות בשוק הסרטים – ושם ינסו לייצר לסרט זמזום שיתבטא בחוזים.

===========
אני כבר לא בקטמנדו, אבל מחר יתקיימו בנפאל, בפעם הראשונה מזה עשור, בחירות דמוקרטיות. כלומר, אם יצליחו לנהל את זה. האלימות לקראת הבחירות גוברת. יריות, פיצוצים. יהיה שם ברדק מחר. ויהיה מעניין לראות איזו מין נפאל תישאר אחרי ספירת הקולות.

נושאים: כללי

52 תגובות ל - “הסוף?”

  1. דרורית 9 אפריל 2008 ב - 14:39 קישור ישיר

    עשית לי התקף לב עם הכותרת.

  2. עדן 9 אפריל 2008 ב - 15:34 קישור ישיר

    נראה לי שמבין סרטי השנים האחרונות, היחיד שעונה על הקריטריונים של החכ”ים הנכבדים הוא “ריקוד מסוכן”.

  3. ברק 9 אפריל 2008 ב - 16:14 קישור ישיר

    תרשו לי קצת לקלקל את החגיגה.
    כל הביקורות נגד הצעת-החוק טענו לצנזורה ולהגבת חופש הביטוי האומנותי. כולן מטעות ומתחסדות.
    הצעת החוק אינה צנזורה ואינה מהווה שום התערבות ממשלתית. גם אם הצעת החוק תעבור (והסיכוי לכך נמוך), לא תהיה שום התערבות בסרטים המופקים בארץ.
    כל אחד יוכל לעשות כל סרט שירצה, אפילו סרט שפוגע קשות בישראל. חופש הביטוי והחופש האומנותי המלא ישמר גם לאחר החוק.

    ההבדל היחיד הוא כאשר המדינה פועלת כאחד המשקיעים בסרט. נראה לי הגיוני מאד, שאם המדינה בוחרת להיות משקיע בסרט (להבדיל מסרט המופק עצמאית לחלוטין) שאז זכותה לסרב (!) להיות משקיע בסרט שפוגע פגיעה קשה במדינה עצמה (או בערכים שהיא מבקשת לקדם).

    כאשר משקיע בסרט דורש, כתנאי להשקעתו – שאישתו הצעירה תקבל תפקיד בסרט (או כאשר הכוכב מתנה את השתתפותו בסרט בתיקוני תסריט שונים וכו’), זה מקובל
    אבל אם משקיע (המדינה) מתנה את השקעתו בכך שהסרט לא נועד לפגוע בו אישית, זה לא הגיוני ?

    הויכוח הוא בסופו של דבר, האם המדינה צריכה לממן את הסרט “ג’נין ג’נין” של מוחמד בכרי.
    אני מסכים עם כולם שלמוחמד בכרי צריך להיות חופש ביטוי וחופש אומנותי מלא ליצור את “ג’נין ג’נין” כרצונו וכרוח חזונו. אבל, אם המדינה צריכה לממן לו את הסרט ? וודאי שלא.

    בואו גם נעזוב פוליטיקה, שזה קצת רגיש. דוגמה אחרת – נניח שהמדינה משקיעה עשרות מיליונים כל שנה במסעות פרסום לזהירות בדרכים. תאונות דרכים, לדעת המדינה, זוהי משימה לאומית, שראוי להשקיע בה מיליוני שקלים.
    כעת, נניח שאחד בשם בסון רוצה ליצור סרט על מונית שמשתולטת בכבישים ונאבקת במשטרת-התנועה הרעה. זכותו המלאה של בסון לביים סרט כזה, בחופש אומנותי מלא. אבל,זכותה של המדינה לסרב להשקיע בסרט כזה.

    הטענה כאילו סירוב המדינה להשקיע בסרט (אבל מאפשרת לו להפיק את הסרט כרצונו, לבד) היא “צנזורה”, “סתימת פיות”, “גבלס” וכולי – היא פשוט מקוממת.

  4. עדן 9 אפריל 2008 ב - 19:41 קישור ישיר

    אוקיי ברק, תרשה לי לקלקל לך את החגיגה.
    אני ראיתי את “ג’נין ג’נין”, זהו סרט מחורבן ומעצבן וללא ספק נקודת הקיצון של הויכוח הזה.
    אבל
    אפילו סרט שכזה גורם יותר תועלת מנזק בכך שהוא מראה שאפשר לעשותו בישראל ואף אחד לא סותם ליוצרו את הפה.
    העובדה שסרט כמו “ג’נין ג’נין” נעשה מוכיחה, יותר טוב מאלף סרטי תעמולה עם דגלים מתנפנפים, שישראל היא דמוקרטיה אמיתית ולא דיקטטורה חשוכה כמו שגורמים איסלאמיים וגורמי שמאל קיצוני באירופה מנסים לתאר אותה.
    שלא לדבר בכלל על התועלת האדירה שמביאים סרטים פחות נוראיים מ”ג’נין ג’נין” אבל עדיין שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית – “בופור”, “הכלה הסורית”, “הבועה” ועוד.

  5. דודי קינג 9 אפריל 2008 ב - 20:42 קישור ישיר

    עדן,

    טיעון כמו “החופש היצירתי הוא דוקא זה שמוכיח את הדמוקרטיה הישראלית לעולם” משחק לידי הבאים להגביל את החופש האמנותי של היצירה הציבורית בישראל. הקולנוע הישראלי לא בא לייצג את המדינה בחו”ל באופן זה או אחר, ולא נוצר על מנת להוכיח שום דבר. הוא נעשה על מנת שתהיה פה יצירה קולנועית, מאחר והיצירה התרבותית הישראלית היא ערך בפני עצמו. ערך שהציבור הישראלי, באמצעות המחוקק, מצא לנכון לתמוך בו. לטעמי האישי, על מנת שאכן תהיה כאן יצירה תרבותית בעלת ערך, רצוי להגביל אותה כמה שפחות. נקווה שהציבור הישראלי, באמצעות מחוקקיו, יחליט כך גם הוא.

    הבעיה עם הצעת החוק היא לא משמעותה הפשוטה של הקריאה ש”לא לפגוע באושיות קיומה של ישראל”. האמת – לא נראה לי שיש יוצרים רבים שהיו שמחים לפגוע ביודעין באושיות קיום המדינה (אולי מוחמד בכרי ואייל סיוון, אבל זהו). אבל מה זה בכלל “אושיות קיומה”?! הבעיה האמיתית עם הצעת החוק היא שלא מוגדר בה מה הן אותן “אושיות”, מה הם הקריטריונים לפגיעה בהן, ומי מוסמך להחליט על הפגיעה. זה משאיר טווח רחב מאוד, רחב מדי, לגורמים פוליטיים להחליט מה היא יצירה שפוגעת במדינה. איפה עובר הגבול? ב”ג’נין, ג’נין”? ב”גן עדן עכשיו”? אולי ב”בופור”, מאחר והוא מציג חיילים ישראלים ברגעי חולשה? או דווקא ב”חופשת קיץ”, שמציג את הדת היהודית באופן בלתי מחמיא? אולי יבוא יום ומישהו יחליט שגם סרט כמו “ביקור התזמורת” פוגע באושיות קיומה של ישראל, כי יש שם יהודיה ששוכבת עם ערבי, וינצל את החוק כדי למנוע את הפקתו. ובכלל, מי קובע אם הסרט פוגע או לא? שר התרבות? מועצת הקולנוע? מנהל הקרן? הלקטור?

    מצד אחד, באופן אבסורדי דווקא העמימות הזו הופכת את החוק לחסר שיניים של ממש. מאחר והדברים אינם מוגדרים, אין דבך אמיתית לאכוף אותם, ואין סיכוי שיעמדו במבחן בית המשפט. מצד שני, כשהעניין פרוץ מובטח שמתי שהוא איזה פוליטרוק יתפרץ פנימה, ויעשה הרבה בלאגן ונזק לפני שהדבר בכלל יגיע לשופט. לא שאני טוען שצריך לדרוש מהמחוקקים קריטריונים, חס וחלילה. זה הדבר האחרון שחסר לתעשיית הקולנוע. אם ידרשו מהם, הם עוד ידאגו להגדיר אותם, והרי במצב העגום הנוכחי של בית המחוקקים שלנו, יש סיכוי לא רע שההצעה העלובה הזו עוד תהפוך לחוק. צריך רק לדרוש שיעיפו את הצעת החוק האידיוטית הזו בדיוק כמו שהיא, בטענה שבמהותה היא תסרס כל יצירה של ממש, ולקוות לטוב.

  6. alsi 9 אפריל 2008 ב - 21:19 קישור ישיר

    לברק.
    הרשה לי לקלקל לך את החגיגה.
    אני מסכים לחלוטין עם כל מה שאתה אומר, אני גם מאלה שסבורים שאין חופש אומנותי אבסולוטי וודאי שלא בתמיכת המדינה. אבל כל זה איננו מצדיק חוק כי חוק זה סיפור הרבה יותר בעייתי מהדעה שאתה אוחז בה. חוק איננו בעל חיים חושב הוא בס”ה מילה כתובה חסרת תוכן ונעדרת חיים. את התוכן יוצקים לתוכו פרשנים שלהם ניתנת סמכות הפירוש וזה מסלול לצרות צרורות משום שפרשנות תלויה באדם ובהלך רוח וזה אומר שהיא איננה קבועה אלא הולכת ומשתנת על-פי האדם ועל-פי הלך הרוח. אז גם אם יהיה מישהו היום שימציא מנגנון ראוי שיתן פרשנות הולמת ברוח הדברים שאתה מאמין בהם, זה לא מבטיח לך שמחר לא יקום פרשן אחר שיינענע קלות איזה פסיק בניסוח החוק ויגרור אותו למקומות שאתה אפילו לא חולם עליהם. אז מטבע הדברים ועד כמה שמקומם לחשוב שיש מצב שבו מדינה תהיה מטומטמת לתמוך בסרט כמו “ג’נין ג’נין” (וזו רק דוגמא כי נדמה לי שבמקרה “ג’נין ג’נין” הוא לא קיבל מענק מהמדינה אלא נעשה בכספים פרטיים וזו זכותו המלאה), לא נותר אלא להשאיר לשכל הישר של לקטורי הקרנות השונות לקבוע באופן מקומי (אייל סיוון) באיזה מקרה לא וכל זה בתקווה שביניהם לא יהיו מטומטמים לובשי חולצות שחורות שכל מה שהם יודעים להגות זה מנטרה בנוסח חופש ביטויי אומנותי. זה כל מה אפשר לעשות, חוק לא!

  7. ניר 9 אפריל 2008 ב - 21:58 קישור ישיר

    רק כדי להרגיע את הרוחות.
    ב”הוליווד ריפורטר” פורסמו 4 העמודים הראשונים בתסריט החדש של הסרט של אוליבר סטון “W”.

    http://www.hollywoodreporter.com/hr/photos/stylus/22342-w_script.pdf

    אם זו בדיחה,זו בדיחה ממש מצחיקה(או מרירה).

  8. Shai 9 אפריל 2008 ב - 22:30 קישור ישיר

    off topic: For those who are in Amsterdam in the next few days. The 24th Amsterdam Fantastic Film Festival start from 10/4 till the 20/4.

    The full program in the link below.

    http://www.afff.nl/

  9. רני 10 אפריל 2008 ב - 0:52 קישור ישיר

    לגבי הצעת החוק האומללה הזו אין לי אלא לומר שגבלס היה גאה בכנסת שלנו.

    לברק:
    אתה כל כך טועה.

    אתה טוען שהמדינה, כמשקיע, אינה צריכה לקדם סרטים שפוגעים בערכים שהיא מבקשת לקדם ובוודאי שלא סרטים שפוגעים פגיעה קשה במדינה עצמה. אז תרשה לי לשאול אותך: מי זו המדינה?

    כי המדינה שייכת לי (שמאמין שהמדינה צריכה להשקיע בכל סרט שהוא כל עוד הוא עומד בסטנדרטים אמנותיים מסוימים, ללא קשר לדעה שהם מציגים) ממש כמו לאותם חכ”ים ואנשים שדעותהים שונות משלי. מדוע דעתם שווה יותר מזו שלי ושל החושבים כמותי? יותר מכך: מי שירצה להפיק סרט התומך בעמדות ימניות (אני מניח שאלו העמדות שאותן מבקשים אותם חכ”ים תאבי פרסום לקדם) לא תהיה לו כל בעיה כל עוד סרטו יעמוד בסטנדרטים האמנותיים של ועדות התמיכה השונות. לעומת זאת, מי שירצה להפיק סרט בעל דעה שונה תהיה לו בעייה גדולה בקבלת התמיכה גם אם סרטו יעמוד באותם סטנדרטים. ומדוע? מדוע שרק לאנשים בעלי דעה מסוג אחד לא תהיה בעיה בשעה שלאנשים בעלי דעה אחרת, שהמדינה שייכת להם לא פחות מלאחרים (ושמשלמים את המיסים שמאפשרים את אותה תמיכה בדיוק כמו כל אחד אחר) תהיה בעיה? אולי כדאי ללכת עם זה עד הסוף ולהציע במקביל הצעת חוק שכל מי שדעתו אינה עולה בקנה אחד עם העמדות של אותם חכ”ים (שלא אזכיר כאן את שמם כדי לא לקדם את תאוות הפרסום שלהם) יהיה פשטור מתשלום מיסים ושאר חובות למדינה. סוג של הגינות מסוימת. אבל כל עוד כולנו משלמים מיסים, ממלאים את חובותינו למדינה וסתם חיים פה כאזרחים שווי זכויות יש לנו את אותה זכות ביטוי שיש לכל אחד אחר, ויש לנו את אותה הזכות לקבל תמיכה מהמדינה גם על בסיס דעותנו הפוליטיות/חברתיות/וואטאבר בדיוק כמו לכל אחד אחר. וכן, זה חל גם על מוחמד בכרי וסרטו “ג’נין, ג’נין”, וגם על יוסף סידר ו”בופור” וגם על מנחם גולן ו”ריקוד מסוכן”. אין שום דרך אחרת.

    ואגב גבלס שפתח את התגובה שלי: רק עכשיו ראיתי בחנות למכירת סרטי די.וי.די שיצאה מהדורה ישראלית מתורגמת בדיוידי של “נצחון הרצון” מאת לני רייפנשטל. הידד למפיץ האמיץ. קנו את הסרט מהר לפני שיחוקקו חוק שיאסור על מכירתו בארץ. אם לא נראה סרטים מסוג זה לא נדע ממה יש להימנע (אידאולוגית). וכמובן שאירוני לחשוב ש”נצחון הרצון” היה לגרמניה הנאצית אותו סוג סרט שהח”כים שלנו מבקשים לקדם במדינת ישראל.

  10. רותם 10 אפריל 2008 ב - 1:03 קישור ישיר

    לרני –
    “מדוע דעתם שווה יותר מזו שלי ושל החושבים כמותי?”
    כי יותר אנשים בחרו בהם ולא בך או בבאי כוחך – סוף פסוק, מהותה של הדמוקרטיה.
    וההשוואת לגבלס וכו’ כל כך רחוקות מהמציאות. אנחנו חיים במציאות קפיטליסטית: מי שרוצה שיעשה מה שבא לו. אבל אם אתה רוצה כסף מהמדינה, המדינה כמשקיע תממן מה שמתאים לה. אין חוק שהמדינה חייבת לממן כל אמן, אלא על פי החוק יש לה קריטריונים למימון. אז עכשיו החליטו שהקריטריון של אידיאלוגיה הוא גם אחד, יופי. זה פשוט יפה ונוח יותר לעשות מזה עניין.
    יש שני דברים בעייתים מהכתבה: הראשון הוא שמחוקקי החוק לא ראו את הסרטים – וזה צועק פופוליסטי מקילומטרים.
    השני הוא, שאם לא יממנו קולנוע “עוכר ישראל”, אני לא סגור כמה סרטים יעשו כאן. אם נוציא את כל האסורים, ישארו לנו שלושה סרטים בערך. כי מה שחברי הכנסת (שכאמור לא ראו את הסרטים) לא שמו לב, הוא שאין כמעט סרט שמעודד את מה שהם רוצים. ואלא אם הם רוצים לבטל קליל את הקריטריון האומנותי ולהשאר עם האידיאולוגי בלבד (וזה באמת מתקרב יותר לגבלס, זאת אומרת לעודד יצירה רק מפני שהיא טובה אידיאולוגית ללא תלות באיכויותיה ומעלותיה האומנותיות), אז נוותר פה עם קולנוע רע נקודה. כי נראה שבפועל אין ממש חלופה לקולנוע ה”אסור”.

  11. רני 10 אפריל 2008 ב - 3:05 קישור ישיר

    לרותם-

    האומנם? כי עד כמה שזכור לי שתי המפלגות הגדולות בכנסת הזאת הן קדימה ומפלגת העבודה. שתי מפלגות שלא בדיוק חרטו על דגלן אידאולוגיות מהסוג ששני החכ”ים הללו (אחד מהם מקדימה) הללו מבקשים לקדם. ש”ס, המפלגה שדוחפת את החוק הנ”ל היא לא בדיוק המפלגה עם הרוב הגדול ביותר בכנסת הזאת.

    אבל זו לא ממש הנקודה. הנקודה היא שמדינת ישראל מחויבת לכל אזרחיה ולא רק לאלו המשתייכים לרוב הפוליטי בכנסת. את הכספים שהמדינה מקבלת באמצעות מיסים מאזרחיה היא מקבלת מכל אזרחיה, לא רק מאלה המשתייכים לרוב המקרי שבכנסת. והכספים האלה צריכים להיות מחולקים חזרה באופן שוויוני. תאר לעצמך, רותם, שהמדינה היתה מחוקקת חוק שבו רק אזרחים שהצהירו שהם מחויבים לאידאולוגיה מסוימת יהיו זכאים לביטוח לאומי. או חוק שעל פיו רק אזרחים שתומכים במדיניותה של המפלגה בעלת הרוב הפוליטי בכנסת יהיו זכאים להלוואות משרד השיכון? האם גם אז היית אומר שאין מה לעשות, זה הרוב וזו דמוקרטיה? מה שקורה עם הצעת החוק הזו לא רחוק כל כך מהמקרים ההיפוטתיים (כך אני מקווה) שתיארתי.

  12. סטיבי 10 אפריל 2008 ב - 9:36 קישור ישיר

    השחקן (שעבד בעיקר בטלוויזיה) סטנלי קיימל מת.

  13. סטיבי 10 אפריל 2008 ב - 9:40 קישור ישיר

    רוב קורדרי משחק את ארי פליישר ב-W!

  14. רותם 10 אפריל 2008 ב - 11:09 קישור ישיר

    בשביל זה יש קואליציות ומשחק פוליטי שהוא חלק מהדמוקרטיה.
    וכבר יש די והותר חוקים מפלים במדינה הזאת – אבל אין בבלוג הזה יותר מדי קוראים או כותבים ערביים, אז לא ממש מורגש – רק כשנוגעים בלחמנו היקר, הקולנוע אנחנו נדהמים מהאי-דמוקרטיה פה.
    נוח לנו להתעלם מההפלייה שיש במדינה הזאת באופן כללי, ולהקים צעקה כשזה משהו סקסי יותר כמו קולנוע.
    ובסופו של דבר – אם המדינה רוצה לעשות קולנוע מגויס, זה רק מציג אותה באור רע וגם התוצאה תהיה די עלובה קולנועית, כי אם כמעט ולא הופקו עד היום סרטים שהח”כים הנ”ל מאשרים (עובדה, רוב התוצרת הישראלית פסולה) אז כנראה שאנשים שפנו לקרנות עם רעיונות חיוביים, פשוט לא היו טובים מדי קולנוענית, וזה בטח יחזיר אותנו לתהום הנשייה, אם לא מבחינה דמוקרטית אז לפחות מבחינה אומנותית.
    אבל אם אתה בתור יוצר רוצה לעשות קולנוע אישי בלי שום תלות, תשיג את הכסף בעצמך. זה בטח לא קל, אבל זה העולם בו אנו חיים. דני לרנר הוא דוגמא מעולה לכך לדעתי שזה אפשרי בהחלט.
    כל הסיפור הזה ממש לא נוגע לחופש ביטוי, אלא רק ליח”צ, חלוקת כספים ותמיכת המדינה באומנות.

  15. יובל 10 אפריל 2008 ב - 11:34 קישור ישיר

    “אם אתה רוצה כסף מהמדינה, המדינה כמשקיע תממן מה שמתאים לה”
    המדינה היא לא משקיע, מטרתה לאפשר את החיים של אזרחיה, שכוללים אמנות, שבחלקה מסובסדת. למה להפסיק בקולנוע? אולי הספריות המסובסדות יארגנו שריפה של ספרים שפוגעים באושיות המדינה או שבתאטרון המסובסד יעלו רק הצגות להעלת המורל הלאומי (להתראות חנוך לוין). ולמה למה למה צריך לספר את הסיפור הפלשתינאי במערכת החינוך הממומנת ישירות מהמדינה? אם מישהו רוצה ללמוד שיש מגוון של נקודות מבט שיעשה את זה על חשבון עצמו, במערכת חינוך פרטית. זהו קפיטליזם.

    “אז עכשיו החליטו שהקריטריון של אידיאלוגיה הוא גם אחד, יופי”
    לא, זה לא יופי, ועל זה הדיון.

  16. רותם 10 אפריל 2008 ב - 12:20 קישור ישיר

    אני לא יודע איפה את חי יובל, בבית ספר שלי לא הראו נקודת מבט פלשתינאית (בקושי הראו את הפילוג ביישוב, אלטלנה היה קוריוז מקרי ולא חלק ממאבק אדיר) בספריות אין יותר מדי משהו שצועק אידיאולוגיה שהוא לא ציוני במהותו, וכל ההתנהלות של המדינה הזו היא לחזק את האידיאולוגיה ששני הח”כים הללו רוצים לקדם. וזה הרבה מעבר לתרבות ואומנות, אלא בחוקיה השונים ובמדיניות.
    אם המצב היה שונה, ובו הביטוי של האידיאולוגיה היה הפוך לאידאולוגיה השולטת, הייתי אומר סבבה, באמת אין מקום ליוצרים אנטי ישראליים, ולנראטיב הפלשתינאי, כי וואלה, הפלשתינאים מקבלים יחס טוב, הערבים ישראלים הם שווי ערך לנו היהודים, העולים החדשים מקבלים יחס מצוין (איפה סלאח שבתי הגרסא האתיופית?), הייתי אומר באמת, היוצרים הללו פוגעים בנו. אבל הבעיה היא שהחוק רוצה למנוע מהמדינה לממן יצירות שחושפות את אשר המדינה בהתנהלותה יוצרת (או כך לפחות חושבים היוצרים שלה) הרי כנגד הסרטים האנטי ישראליים, האמרה נגדם היא לא שהם מעוותים את המציאות, אלא חושפים אותנו במערומנו- לפחות עוד נותרה לנו הבושה.
    וד”א, לשרוף ספר זה שונה מלא לממן את הוצאתו/רכישתו – וזהו הבדל מהותי ועקרוני.
    ועכשיו חזרתי לקרוא את הכתבה שוב, ושני דברים עלו לי ממנה:
    האחד הוא לגבי יוזמי החוק, כשאחד מהם הוא מקדימה, ואין בכלל איזכור לש”ס.
    הנקודה השנייה מבהירה כמה החוק הוא באמת של אנשים שלא רק שאין להם תפיסה של דמוקרטיה ואומנות, אלא חיים בעולם באמת מדהים שבו סרט יכול להשפיע על המדינה ולא להפך. אלא אם הסרט חושף את סודות הביטחון של המדינה, הוא לא יצליח להזיק לה יותר מדי. העולם חושב עלינו גם ככה דברים רעים, וזה שאיזה במאי הציג נקודה נוספת ל”רעתנו”, לא היא תהרוס אותנו.
    וכמו שמישהו כתב פה, החוק נתון לפרשנות, והביטוי המופיע בו: “שיקוף חיי המדינה” – די אומר שאפשר להציג הכל. למען האמת אני לא בטוח שלמדינה יש חיים, אבל שיהיה.
    ולמה ישר לרוץ לסכסוף מהצד הפלשתינאי, האם להציג את תושבי שדרות הלא ממוגנים יהיה מותר?
    זה הרי פוגע במדינה, איזה מין מדינה אנחנו שלא מגנים בה על תושביה מפני טילים?

  17. ברק 10 אפריל 2008 ב - 12:59 קישור ישיר

    1. ההסבר למה אני אולי טועה, הוא שבארץ קשה עד בלתי אפשרי להפיק סרטים עצמאית, ללא תמיכה כספית של המדינה. רק במצב כזה, שלילת התמיכה כספית של המדינה לסרט יכולה אולי להיות שקולה ל-“צנזורה”.

    אבל, ככל שחולפות השנים, וכן ניתן להפיק בארץ סרטים עצמאית, ללא תמיכה ממשלתית, אזי כן יש מקום לאפשר למדינה שיקול-דעת מה לעשות בכסף שלה.

    2. בואו ניזכור שליברליות וחופש ביטוי גם הוא אחד מ”אושיות המדינה”. לכן, גם סרט גזעני ו”כהניסטי” הקורא לצנזורה לפגיעה בערבים – גם הוא אסור שיקבל מימון מהמדינה.

    אני מעדיף שלקרן לקולנוע יהיו עיניים, מאשר שהיא תהיה עיוורת.

  18. יובל 10 אפריל 2008 ב - 13:21 קישור ישיר

    בבית ספר שלך לא, אבל לפני זמן לא רב זה היה נושא לדיון (יולי תמיר ולימור לבנת וכו’)
    לך לבית אריאלה, או כל ספרייה עירונית אחרת, ותיקח ספר של אתגר קרת כמו “צנורות” או את “חירבת חיזעה” של ס. יזהר (שהאדפטציה הטלביזיונית שלו גם הכעיסה את אלה שממנים את ערוץ 1 מכיסם הפרטי).
    “לשרוף ספר זה שונה מלא לממן את הוצאתו/רכישתו – וזהו הבדל מהותי ועקרוני”. זה הבדל, בנוגע למהות אני לא מסכים איתך. בתסריט שיצרתי הם גם יכולים לזרוק את הספרים לפח, או למחזר אותם לנייר טואלט, וגם אלו הם הבדלים, אבל לא מהותיים למה שאנחנו מדברים עליו פה. הנקודה היא שהספרים לא יהיו זמינים לציבור.

  19. רותם 10 אפריל 2008 ב - 13:45 קישור ישיר

    אכן זה היה נושא לדיון, אבל מימושו – יוק!
    ולי נראה שהנוכחות של “האחר” במערכת החינוך, חשוב פי כמה מאשר בקולנוע – לא שיש סתירה, רק תעדוף משאבים.
    והנקודה שלי היא די פשוטה: לקחת ספר או סרט תמיד תוכל, השאלה היא רק מי יממן אותך. והספרים יהיו זמינים לציבור, פשוט לא על חשבון המדינה. וכן, תפקיד המדינה הוא בין היתר לדאוג לחינוך ואומנות. יש לי הרגשה שמי שידו לא משגת לרכוש את הספר ה”אסור” באופן פרטי- לא כל כך מעניין אותו מה כתוב שם, יש לו כנראה צרות גדולות יותר.
    אבל זה היופי במדינה דמוקרטית ובעלת שוק חופשי, עם קצת (או הרבה) מאמץ אתה תצליח לכתוב את הספר שלך, סרט שלך, מחזה שלך וכו’- בלי שום תמיכה ציבורית.
    מלכתחילה, ההשענות של יוצר על גורם ממן, בייחוד שהוא ציבורי, ברור שיהיה לו דרישות כאלו או אחרות, זה קורה בהוליווד, תעשיית האינדי ובתעשייה ציבורית. ההבדל עכשיו הוא שכמה אנשים שלא ראו סרטים לאחרונה הם אלו שמחליטים את זה- וזה באמת מה שמדאיג אותי.
    החשש שלי, שכל המתנגדים לחוק יכולים בלהט הדיון להגיע למצב שהוא באמת אבסורדי: שיווין בחלוקת הכספים לפי עמדות אידיאולוגיות.

  20. שי 10 אפריל 2008 ב - 16:54 קישור ישיר

    פורסם ב -YNET שאורלי אדלסון (מפיקה מארה”ב מגיעה לארץ לפגישות עם יוצרים ומפיקים (מחפשת סרטים ודרמות לרימייק). מי יודע איפה ומתי?

  21. גל-Z 10 אפריל 2008 ב - 17:34 קישור ישיר

    אם המדינה מממנת סרטים מכספי הציבור, חובתה לתת אפשרות מימון לכל אידיאולוגיה, מה שאמור להתקיים כיום.
    סרטים עובדים על קונפליקטים שהם מעצם הגדרתם עובדים על דרך השלילה, כך שאפילו אם התסריט שלך הוא ימני, למשל, אם הוא יהיה טוב, הסיכוי שהוא יעבוד על התקפה של המצב הקיים גדול.
    למשל, סרט על האסון שקורה אם מבליגים על פעולות טרור. זה ימני ונגד המדינה.
    סרטים נועדו להגיד משהו על המצב של האדם או מיקומו. סרטים שעושים את זה בשטחיות, חלק מסרטי האקשן למשל, הם לא סרטים שהממשלה תרצה להפיק כך או כך.
    כל זה למרות שיהיה מצחיק לראות הפקה של המדינה לסרט של סטיבן סיגל. מנחם גולן יחגוג!

  22. זאתי 10 אפריל 2008 ב - 18:23 קישור ישיר

    זה שהמדינה ממנת תרבות זו לא פריוילגיה אלא חלק מהחובות שלה כלפי אזרחיה. בכל מדינות אירופה ובהרבה אחרות יש מימון ציבורי לקולנוע. חלק מהאינטרסים של המדינה הם (צריכים להיות) לפתח תרבות מקומית. אי אפשר להשאיר הכל לכוחות השוק כי נפסיד הרבה יצירה טובה שלא פונה לקהל הרחב. אם לא לתמוך בקולנוע אז למה לא להפסיק גם את התמיכה באוניברסיטאות ולהשאיר אותם לשוק החופשי? זה אפילו באמריקה, תודה לאל, לא עושים.
    תרבות היא לא קישוט אלא צורך קיומי בסיסי.
    ובקשר לחוק: הקריטריונים ליצירה אמנותית צריכים להיות אמנותיים בלבד. כל קריטריון אחר הוא לא רלוונטי. אם מישהו יעשה סרט מופת שתומך בתאונות הדרכים גם אז לא צריך לפסול אותו. זה מדרון חלקלק ומסוכן לפסול יצירות מתוך אידיאולוגיה ומגעיל בדיוק כמו ליצור אותן מתוך אידיאולוגיה (כל אידיאולוגיה).
    חוץ מזה-מי קובע מה פוגע באושיות המדינה? בעיני רבים דוקא ההתנחלויות מאיימות על קיום המדינה וסרט שיציג אותן באור חיובי יכול להיות, לשיטת הוגי החוק, מסוכן ולכן לא ראוי למימון ציבורי.

  23. רותם 10 אפריל 2008 ב - 19:01 קישור ישיר

    ואם מישהו יעשה יצירת מופת שתומכת בפדופיליה אז גם על המדינה לתמוך בכך? כי לעודד נהיגה שמובילה לתאונות דרכים היא נוראית בדיוק באותה מידה.
    על כל נושא שיעלה לדיון, תמיד יהיה מישהו בעד ומישהו נגד – אז האם תמיד ניתן לכולם מקום?
    ואיפה ההבדל הגדול בין העובדה שיש קריטריונים אומנותיים לבין קריטריוניים אידיאולוגיים?
    אידיאולגיה היא דעה של אדם לגבי מצב מסוים, אומנות היא הבעה של דעה של אדם בצורה “אחרת”. אז למה שהאחד יהיה קריטריון והשני לא? ההפרדה בין צורה לתוכן כאן היא טובה ויפה, אבל אנחנו מקבלים בכזאת קלות אחת ופוסלים בחירוף את השני. האם יש יוצר שלא יוצר סרט מתוך אידיאולוגיה? הקיום שלו בצורה כזאת או אחרת נובע ממנה ולהפך.
    כמו שקמה כעת כל צעקה על הרצון “להציג את המדינה באור חיובי” – וכפי שנכתב פה זה מושג באמת מעורפל- הרי חוק הקולנוע, או כך אני משער, קובע קריטריונים אומנותיים מסויימים, למה עליהם אף אחד לא מפקפק?

  24. יובל 10 אפריל 2008 ב - 20:45 קישור ישיר

    אתה מתכוון למשל ל”לוליטה” שאף מוציא לאור אמריקאי לא רצה להדפיס? או לגרסאות הקולנועיות של קובריק וליין שהתקשו למצוא מימון והפצה? אני לא חושב ש”לוליטה מעודד פדופיליה אבל צנזורים רבים לאורך ההיסטוריה חשבו אחרת. לכל נושא תמיד יהיה מישהו בעד ומישהו נגד, לכן לא צריך לתת לאף צנזור חוק להשליט את האידיאולוגיה שלו על אחרים.
    אידיאולוגיה היא דעה של אדם, כמו אמנות. חוק הקולנוע לא משליט אף קריטריון אמנותי, חברי הועדות השונים עושים זאת (וכפי שעירית לינור הדגימה, גם אידיאולוגיים, למרות שלא התבקשו לכך). אבל כל חבר ועדה הוא 1, הוא לא פוליטיקאי שמחויב להראות לבוחרים שלו שהוא אוהב את המדינה, והוא בר חלוף. חוק הוא קבוע ויציב (כל עוד הוא קיים) והוא מחייב את כו—–לם.
    כך חוק הקולנוע מגביל אמנותית את הסרטים:
    “יצירה אורקולית אמנותית, ובכלל זה עלילתית, תיעודית או נסיונית, המורכבת מסדרה של תמונות נעות, מצולמות או מוקלטות, בליווי פס-קול או בלעדיו, שניתן להקרינה על מרקע, לרבות מרקע טלוויזיה, וליצור עותקים ממנה”
    הדרישה לתמונות נעות היתה אולי מגבילה סרטים מסוג “המזח”, לכן אם מישהו רוצה ליצור סרט כזה ועל סמך החוק דחו אותו צריך לדרוש שינוי בחוק.

  25. רותם 10 אפריל 2008 ב - 23:00 קישור ישיר

    אבל פה לא מדובר על צנזורה, אלא על מימון.
    אם אף חברה מסוימת לא תרצה להפיץ סרטים שאינם מציגים את ישראל באופן חיובי (כפי שהם תופסים זאת) כי הם לא רוצים לעודד את שונאי ישראל, אתה תגיד שהמדינה מצנזרת?
    אם ערוץ 1 לא ישדר, זו צנזורה ציבורית,אם ערוץ 2 לא, זו צנזורה כלכלית.
    כמו שאי אפשר למנוע מאמן להביע את דעתו, בטח שאי אפשר להכריח מישהו לתת לו במה ואף חמור מכך, להכריח אותנו הצופים לראות את זה.
    כל הטיעונים לגבי חברי הוועדות טובות ויפות, אבל מה ההבדל בין השקפה אומנותית לאידיאולוגית? הכוונה היא ברמה המהותית, לא בהבדל בין כל אחד. ברור שכמדובר באומנות, אמורים לדבר על השקפה אומנותית, אבל להשקפתי אומנות מביעה את האידיאולוגיה של האומן. אני לא מחזיק בדיעה שאומן מסוים עושה אומנות שתומכת במשהו מסוים ובדיעותיו הוא מנוגד לחלוטין.
    ואני גם לא מבין איך יכול חבר וועדה (שהוא בסופו של דבר בשר ודם) לשבת ולראות סרט ולהגיד: “טוב, אז הצדיקו פה רצח עם, אבל בואנ’ה איזה עומק שדה צילמו את זה”.
    וטיעון לני ריפנשטאל הוא רק דוגמא ולא יכול לשמש כהצדקה. מי לא היה מוכן לוותר על התרומה הקולנועית שלה בתמורה לוויתור על מורשתה ההיסטורית?

  26. alsi 11 אפריל 2008 ב - 0:49 קישור ישיר

    ליובל.
    בחרת לצטט עניין טכני שאינו ממין העניין שכאן.
    החוק (שממנו ציטטת) קובע את הפורמט לעידוד כשבנספח אליו יש קריטריונים שמאושרים בנפרד לצורך ביצועו ובהם נקבע מי ומה זכאים לעידוד. במקרה שלנו מדובר בכעשרים עמודים שמלאים בכל הפראזות הנבובות האפשריות שאם תחטט בהם, אני לא אתפלא אם יתגלה לך שגם נוסח החוק החדש, באופן זה או אחר, כבר נמצא בהם. בכל מקרה על-פי הקריטריונים (שאגב אף אחד לא טרח לקרוא אותם ובגלל זה אף אחד לא התרגש בגינם) תמצא שלהלכה אם בא לך לעשות סתם סרט אגדה שמתרחש על המאדים אתה לא זכאי למימון מדינתי כי אתה לא עומד בקריטריונים אבל זה לא כ”כ משנה כי למעשה אתה כן יכול לעשות סרט כזה.
    לרותם
    אתה מוזמן לקרוא את ה”קריטריונים” הנספחים לחוק הקולנוע ולהגיע לבד למסקנה שאין מושג אמיתי שנקרא קריטריונים אומנותיים ובכל אופן לא כאלה שניתן לנסח אותם.
    ולגלZ
    אין מיגבלות? האומנם? גם סרטים שמפיצים אידאיאולוגיה נאצית או להבדיל כהניסטית הם בעלי זכות לתמיכת המדינה?

  27. רני 11 אפריל 2008 ב - 1:25 קישור ישיר

    מצחיק שאתם נותנים דוגמאות היפוטתיות לסרטים על תאונות דרכים ופדופיליה, כי הדוגמאות הללו הן לא כל כך תיאורטיות. אינני יודע אם הסרטים הבאים מומנו בכסף שחלקו ציבורי או לא, אבל הן “קראש” של קרוננברג והן “אושר” של סולונז זכו לבמה ציבורית וגם לחברות הפצה שהפיצו את הסרטים ברחבי העולם. והסרטים, תגידו מה שתגידו על העמדה המוסרית שלהם (אני עדיין על הגדר בנוגע לשניהם) הם סרטים מעניינים מאד מבחינה אמנותית, וטוב שהם נעשו.

  28. גל-Z 11 אפריל 2008 ב - 2:11 קישור ישיר

    Alsi וכל השאר
    בואו נשאר בטווח המציאות פה.

    בואו נצא מנקודת הנחה שהסיכוי שיגישו סרט שהוא גם נאצי וגם טוב כתסריט הוא קטן עד לא קיים, ועם חוק או בלי הוא בטח לא יעבור כל לקטור עם קצת שכל. זו אינה הנקודה.
    הדוגמה שנתתי לסרט ימני היא לגיטימית גם כדעה וגם כסרט. יש הבדל בין תנועות האסורות על פי חוק כך או כך לבין דעה לגיטימית. דעות שטוענות כי כיבוש השטחים הוא פשע הן חוקיות בדיוק כמו הדעות שתהליך השלום יגרום להעלמותה של מדינת ישראל. דעה שצריך להרוג את כל הערבים היא לא חוקית או לגיטימית.
    החוק החדש יגרום להשתקה של דעות חוקיות ולגיטימיות וכמו שהמדינה מממנת את חברי הכנסת של האופוזיציה היא יכולה גם לממן סרטים שלא מסכימים עם המפלגה השולטת.

  29. רותם 11 אפריל 2008 ב - 8:12 קישור ישיר

    רני, אולי זה קטנוני, אבל על זה כל הוויכוח:
    לא במה ציבורית אלא הפקה בכספי הציבור.
    על זה כל הדיון. אף אחד עוד לא מחוקק חוק שאסור להקרין סרטים שמציגים את ישראל בצורה שלילית. עדיין.
    הדיון יצא מכיוונו לדעתי בגלל סיבה אחת, שזה הנושא לדיון בארץ בכל הקשור לקולנוע: למה וכמעט אין סרטים שהם ללא תמיכה ציבורית מאסיבית.

  30. יובל 11 אפריל 2008 ב - 8:19 קישור ישיר

    רותם, דוגמת “לוליטה” נועדה להבהיר שטוב שלא ניתן לחברי כנסת להחליט מהו סרט מוסרי או לא מוסרי. אם לחברה כלכלית יש העדפות אמנותיות ומוסריות היא חופשית להחליט לתעל את הכספים כרצונה. הרשות המחוקקת של מדינה לא צריכה להחליט מהי תרבות ראויה או לא. בפעם האחרונה – הכנסת היא לא גוף כלכלי שמנסה למקסם רווחים וליצור תדמית חיובית. חוק הקולנוע נועד לאפשר לעשות סרטים, לא לגרום למדינת ישראל להרגיש טוב עם עצמה.
    alsi, אתה מתכוון ל”תנאים בהכרה בסרט ישראלי”, וכאן אנחנו נכנסים לדיון אחר שאינו קשור לקריטריונים אמנותיים או אידיאולוגיים (לפחות לא בצורתה הישירה שבה אנו עוסקים בה פה), אלא בענייני שפה, מיקום הצילומים וכו’.

  31. יובל 11 אפריל 2008 ב - 8:28 קישור ישיר

    “למה וכמעט אין סרטים שהם ללא תמיכה ציבורית מאסיבית” – מכיוון שהחברות הכלכליות לא משקיעות סכומים שיאפשרו ליצור את הסרטים הללו. זאת המציאות הכלכלית הקפיטליסטית כמעט בכל מדינה בעולם.

  32. רותם 11 אפריל 2008 ב - 10:39 קישור ישיר

    אני מנסה לחשוב בתור חבר כנסת פופוליסט שלא הולך לסרטים שהוא פוסל אבל בו בזמן כמו אזרח מן השורה:
    אין תנאים כלכליים לעשות סרטים בארץ, צריך שהציבור יממן את הסרטים, אז נבחרי הציבור החליטו שאם הם לוקחים את הכסף שלי ושלך כדי לממן סרטים, שלפחות ילך למה שהם מגדירים “חיובי למדינת ישראל”.
    שמע בלי יותר מדי בבל”ת – לזה אני קורא הגיון.
    אתה הולך ונותן את הכסף שלך לשכן שלך ששוכב עם אשתך וקורא לך דביל כל בוקר?
    יש הבדל בין תמיכת המדינה באנשים שלא מצליחים להחזיק את עצמם כלכלית כי אנחנו חיים במציאות קפיטליסטית לבין לתמוך בסרטים שלא מצליחים לתמוך בעצמם.
    אומנות ותרבות הם דבר חשוב שהמדינה צריכה לתמוך בה, אבל למה שהמדינה תממן משהו שכביכול נוגד אותה. הבעיה היחידה עם החוק הזה, שהוא לא מגדיר מה חיובי ומה לא. ברגע שזה יוגדר, מרוב קיטוב בכנסת אני ספק אם יסכימו על זה.
    הרי גם אני חושב שזה חוק דבילי, שבלי להבין יותר מדי נראה שהוא לא יעבור ולא יחזיק את עצמו. מה שמפריע לי, זה התגובות של היוצרים שמגיבים בצורה שהיא דמוגגית כמו חברי הכנסת – וזה חבל.
    אין קשר בין ההצעה הזו לחופש הביטוי. הרלוונטיות שלה היא בנושא השקעת כספי הציבור בתרבות ואומנות – למה? כמה? ואיך?
    והכנסת (או יישות ציבורית אחרת) חייבת להחליט מהי תרבות ראויה או לא, אחרת או שכולם יקבלו או שאף אחד לא יקבל.

  33. גל-Z 11 אפריל 2008 ב - 10:59 קישור ישיר

    רותם,
    חבל שלא קראת את מה שכתבתי מספר תגובות מעליך.
    הסרטים שנעשים בארץ הם לא סרטים נגד המדינה אלא נגד השלטון הנוכחי. זה מותר וזה הכרחי לדמוקרטיה. החוק נכתב כדי למנוע סרטים כאלה – וזה מקומם ופאשיסטי.
    הרי כולנו יודעים שהחוק לא נכתב כדי למנוע את ההפקה של סרטים שדורשים לבטל את קיומה של מדינת ישראל, החוק נכתב כדי לבטל את קולם של מתנגדי הממשל הקיים.

  34. רותם 11 אפריל 2008 ב - 11:20 קישור ישיר

    אני לא בטוח שאתה צודק, ולו בגלל שהיוצרים השמאלניים (שת’כלס נגדם מכוון החוק) הרבה יותר קיצוניים מכל שלטון שמאלני שיהיה. אבל יש דברים בדבריך.
    אבל איפה זה יתחיל להיות בעייתי – דווקא בנושאים חברתיים/כלכליים: אף ממשלה לא באמת עשתה יותר מדי לרווחת יותר מדי תושבים. אבל אני לא רוצה להכנס להיסטוריה ופוליטיקה, בוא אספר לך שאלה שפנו לערן ריקליס לאחר הקרנת “עץ הלימון”: למה אתה לא עושה סרט על תושבי שדרות?
    אם חושבים על זה, תושבי שדרות הם לא ההפך מתושבי עזה, הם בדיוק באותה הבעיה, רק פנים אחרות שלה- האם את זה המדינה, ולא משנה מי בשלטון תרצה לממן? סרט שמראה שהמדינה לא ממגנת את אזרחיה?

  35. גל-Z 11 אפריל 2008 ב - 12:21 קישור ישיר

    רותם, אתה צודק שראוי לעשות סרט על תושבי שדרות ועל המצב החברתי בארץ. אני לא מאמין שאם יוגש תסריט כזה, שיהיה גם ראוי קולנועית, לקרנות הוא לא יקבל תקציב. בכל זאת נחמן אינגבר הוא מעריץ גדול של קן לואץ’ 🙂

  36. alsi 11 אפריל 2008 ב - 13:23 קישור ישיר

    חומר למחשבה.

    בפוסט שעניינו חופש הביטוי, יושב לו למעלה איזה בלוגר מצנזר ומוחק את מה שלא הולם את השקפותיו וסגנונו.

    הבעיה אינה הצנזורה שהוא מפעיל, הבעיה אינה אפילו קיומו של בלוגר שהיה רוצה לראות בבלוג שלו רק תגובות שמריעות ל”חוכמתו”, הבעיה היא שיש בלוגרים בעמדות מחיקה שלא מאמינים באמנות, בפולמוס, בדיון, בדיאלקטיקה, בסובייקטיביות, בדעתו של מישהו כפי שהיא מנוסחת ומסוגננת על פי טעמו והשקפתו, הם מאמינים רק בתעמולה, ביחצנות ובמחיקה.

  37. רותם 11 אפריל 2008 ב - 13:34 קישור ישיר

    עכשיו יש לך על מה לעשות סרט גמר 🙂

  38. רני 11 אפריל 2008 ב - 14:12 קישור ישיר

    ל alsi: חומר למחשבה.

    יש מגיבים שלא יודעים לקרוא. כי אם אותם מגיבים היו יודעים לקרוא אולי הם היו קוראים את התגובות שמתנגדות לדעתו של אותו בלוגר ושדווקא כן נשארו. אז אולי הביעה היא במגיב מסוים אחד שבוחר להתנסח בשפה פוגענית ולאו דווקא בדעותיו.

    חומר למחשבה.

  39. רני 11 אפריל 2008 ב - 14:18 קישור ישיר

    לרותם 29: הנקודה שאתה מעלה היא טובה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

    כי אם המדינה תחליט שסרטים לא יופקו גם בכספי ציבור, אז אולי היא גם תחליט שהיא מפסיקה לתמוך בתיאטרון ובמוסיקה, ובמוזיאונים, ובעוד תחומים אמנותיים.

    וזה, כמו שאמרתי, הוא כבר עולם רחב נוסף של דיונים. אבל, כל עוד המדינה כן תומכת באמנויות (וביניהן קולנוע) היא מייצגת את כלל אזרחיה, ולא רק את אלה שיש להם דעות מסוימות.

    למעשה, אני טוען, חוק שיקציב תקציבים לסרטים רק על פי הקריטריונים שהוצעו בהצעת החוק המדוברת הוא חוק שחותר תחת אושיות המדינה ופוגע בה משום שהוא מציג אותה כמדינה לא דמוקרטית המטפחת אמנות מגויסת לפי ראות עיניהם של קומיסרים מסוימים. וזה פוגע בי כאזרח שווה זכויות ולא מייצג אותי (ועוד כמה) כלל.

  40. רותם 11 אפריל 2008 ב - 14:35 קישור ישיר

    אני מסכים איתך, אבל לפי מיטב הבנתי אלו לא רק הקריטריונים אלא בנוסף לוועדות שמחליטות.
    הרי בוא נסכים שגם המדינה תתמוך בצורה מאסיבית בתרבות, ובכל המדיומים ובכל המגוון, עדיין תמיד יהיה מישהו שלא יקבל – למען האמת, אני חושב שזה אפילו נחוץ לאומנות עצמה.
    אם היה אפשר לחלק אין סוף כסף לאין סוף אנשים, אז החוק הזה היה פוגע רק באלו שמוגדרים כלא רצויים ובאמת מפלה ופוגע בך בתור אזרח שווה זכויות.
    אבל אין מה לעשות, ואלא אם אתה חי באוטופיה מטורפת, אז יש מגבלה למשאבים, ולא כולם ייקבלו את החלק שלהם בעוגה, תמיד מישהו יהיה לא מרוצה.
    אני חוזר לדוגמא שלי: האם אתה תתן כסף לשכן שלך שקורא לך גנב, שקרן וכו’? גם אם אתה יודע שזה נכון.
    ושים לב שלא מדובר על דיעות מסוימות, אלא על אופן הצגת המדינה, שלמרות שהדברים זהים, יש בניהם הבדל.
    ד”א, היום ב”הארץ” הייתה כתבה על הצגת תיאטרון שהיא עיבוד למחזה של פלשתינאי שישראל חיסלה והיא קיבלה תגובות עוד לפני שהיא בכלל עלתה. כך שהדיון פה, רחוק מהמציאות שעדיין לא מונעים מתיאטרון ציבורי להעלות נושאים שנויים במחלקות, אבל עדיין לא יחסרו אנשים שביומרה של אומנתיות וליברליזם לא יעצרו להקשיב מה יש לצד השני.

  41. גל-Z 11 אפריל 2008 ב - 15:41 קישור ישיר

    רותם, באמת…
    אם אני ראש ועד הבית והשכן רוצה כסף לתיקון לוח המודעות שעליו הוא רושם את התנגדותו לביזבוז הכספים של ועד הבית… טוב… זה לא עובד, כי זו לא השוואה נכונה.
    מדינה היא לא אדם פרטי. והשילטון הוא לא המדינה. המדינה מממנת את הדיון של אזרחיה בענייני שילטון. נקודה.

  42. רני 11 אפריל 2008 ב - 21:15 קישור ישיר

    לרותם-
    בוודאי שישנן ועדות מחליטות. ובוודאי שיש להן קריטריונים. המשאבים אינם אינסופיים, כפי שציינת. עד פה אין בכלל ויכוח. אבל, הקריטריונים שמציעה הצעת החוק הזו אינם אמנותיים, בשעה שהקריטריונים של הועדות (ובמקרה הנדון: קרנות הקולנוע) אמורים להיות אמנותיים בלבד, כי אלו הן ועדות אמנותיות. ברגע שמכניסים קריטריונים פוליטיים לדיון אפשר לסגור את הברז ולבקש שהאחרון שיוצא יסגור את האור בנתב”ג, כי אז אנו כבר לא מדינה דמוקרטית אלא סתם טוטליטריה מצויה.

  43. רותם 11 אפריל 2008 ב - 21:28 קישור ישיר

    אני שוב אגיד שהבעיה שלי עם הדיון הזה היא בהגזמה הזאת שהיא יותר מסוכנת:
    אם המדינה לא תתן כסף למישהו מסיבות אידיאולוגיות זה לא טוטילאטרי, זה יח”צ. אם המדינה תאסור אנשים שעושים סרטים שיוצאים כנגד המדינה זו טוטליטריות.
    וכמה שהחוק הזה עצוב ומיותר, הפירוש הזה בעייתי ביותר.

  44. רני 12 אפריל 2008 ב - 4:16 קישור ישיר

    תלוי איך אתה מגדיר טוטליטריות. אם המדינה מקדמת דעות מסוג מסוים במשאבים שהיא מקבלת מאזרחיה שהם בעלי קשת מגוונת של דעות, היא כופה טוטליטריות מחשבתית. וכן, יש פה כפייה כי חלק מהסרטים הללו – שככל הנראה עומדים בקריטריונים אמנותיים – לא היו נעשים בלי התמיכה הזאת. אז אם המדינה לא היתה תומכת בקולנוע בכלל, ניחא (לא ניחא, אבל לצורך הדיון הזה). אבל ברגע שהיא כן תומכת היא לא יכולה להתנהג כקרן פרטית ולקדם רק דעות מסוג מסוים כי כמדינה, המשתמשת בכספי ציבור (כספי כל הציבור), היא מחויבת לקדם גם דעות שאינן מוצאות חן בעיני שליטי הרגע, ולו רק מפני שישנם אזרחים במדינה שאלה הדעות שלהם.

  45. filmy porno za darmo 16 ינואר 2011 ב - 22:32 קישור ישיר

    Great information here, i’ll tell my friends about this blog so they can benefit from all the information stated here, keep up making good posts like this, thank you very much sir.

  46. Victorina Meysembourg 18 ינואר 2011 ב - 6:14 קישור ישיר

    You got a really useful blog. I have been here reading for about an hour. I am a newbie and your success is very much an inspiration for me.

  47. darmowe sex filmy 21 ינואר 2011 ב - 23:20 קישור ישיר

    Just right points?I’d observe that as anyone who in reality doesn’t write on blogs a lot (in truth, this may be my first post), I don’t think the term ‘lurker’ may be very changing into to a non-posting reader. It’s now not your fault in the least , but in all probability the blogosphere may just come up with a greater, non-creepy identify for the ninety% people that revel in reading the content material .

  48. Dean Oppenheim 21 ינואר 2011 ב - 23:29 קישור ישיר

    I have to admit that i sometimes get bored to read the whole thing but i think you can add some value. Bravo !

  49. Fernando Farb 30 ינואר 2011 ב - 20:23 קישור ישיר

    thanks for the great post!

  50. projektowanie stron Krakow 2 פברואר 2011 ב - 3:29 קישור ישיר

    There are certainly a couple more details to take into consideration, but thank you for sharing this information.

  51. wpolscemamymocneseo 6 פברואר 2011 ב - 0:00 קישור ישיר

    Do you don’t like my site?


השאירו תגובה