מבוא לתיאוריה קולנועית תלת מימדית
בדרך כלל ראיונות אי-מייל הם עסק די נחות מבחינה עיתונאית. אבל במקרה של ג'יימס קמרון ראיון האי-מייל שלו עם כתב "וראייטי" דיוויד כהן הפך למעשה למאמר מקיף פרי עטו של קמרון על עתיד הקולנוע הסטריאוסקופי (קרי, התלת-מימדי). בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לומדים (או לפחות למדו בימיי) מאמרים של יוצרים ותיאורטיקנים רוסיים, גרמניים וצרפתיים משנות העשרים של המאה הקודמת, בו הם מהרהרים בכתב מה ניתן לעשות עם המדיום הקולנועי: בעד ונגד עריכה/מונטאז', בעד ונגד תקריבים, בעד ונגד צבע, בעד ונגד קול. כל התפתחות טכנולוגית הביאה למאבק בין יוצרים ותיאורטיקנים, כשהשמרנים קוראים חמס ומשוכנעים שההתפתחות הזאת תחריב את הקולנוע והפרוגרסיבים משוכנעים שההתפתחות הזאת רק תשפר את הקולנוע. נדמה לי שבאופן כללי הפרוגרסיבים צדקו.
והנה מגיע ג'יימס קמרון וכותב טקסט מבריק ומאלף על חוויית הבימוי, הצילום, העריכה והצפייה בסרט סטריאוסקופי, בזמן שהוא עובד על "אוואטר" שלו (שייצא בסוף 2009). הוא טוען שתוך 10-15 שנה כל המסכים שלנו – מהאיי-פון דרך מסך הטלוויזיה ועד שלטי פרסום החוצות – יוכלו להציג תמונה תלת מימדית ללא עזרת משקפיים. הוא גם טוען שאיכות ההקרנה האופטימלית לסרט תלת מימד שמוקרן בהקרנה דיגיטלית היא ברזולוציית 2K אבל במהירות של 48 פריימים בשניה ("אולי ב'אוואטר 2'", הוא מקווה). והוא טוען שסטנדרט ה-4K שנקבע על ידי האולפנים להקרנה דיגיטלית נולד מפחדנות.
בקיצור, זה אחד הטקסטים הראשונים שעוסקים בקולנוע תלת מימדי שהייתי מכניס לסילבוס של תיאוריה קולנועית בבית ספר לקולנוע. וקמרון, בעיני, הוא לא פחות חלוץ וחדשן, בתיאוריה ובפרקטיקה קולנועיים, מסרגיי אייזנשטיין.
הנה הטקסט המלא.
ולמקרא הטקסט של קמרון נזכרתי בתפילה שנשאתי לפני כשלוש שנים, בפעם הראשונה בה ראיתי סרט באיימקס תלת מימדי בפירמידה הכחולה באילת. כך כתבתי ב-15 ביוני 2005 במדורי ב"פנאי פלוס":
גדול עליהם
בשידור חי מאילת: האיימקס עשוי לשנות את פני הקולנוע. אם רק יתחילו לעשות בו סרטים טובים. וגם: מה קורה עם הסינמקס בסינמה סיטי?
המדור השבוע מגיע אליכם ישירות מאילת (סיפור ארוך, אל תשאלו). ומה יש לעשת באילת למי שהוא חרד חופים ושוחר סרטים? ללכת לאיימקס. פירמידת הפחד הכחולה שנבטה בלב העיר – כמה קל לדמיין את אחד המטוסים מפספס את מסלול הנחיתה בשדה התעופה הסמוך וקוטם לבניין הזה את שפיצו – היא היכל קולנוע מרשים. האיימקס הוא שידוך מושלם עבור העיר הזאת: לא יותר מאטרקציה תיירותית קרניבלית שעוזרת לשעה קלה להימלט מהחום לתוך אולם ממוזג (סרטי איימקס נמשכים בממוצע 45 דקות, ועולים 55 שקלים. מחיר מופקע אם מחשבים לפי דקות, אך מציאה של ממש אם מחשבים על פי אינצ'ים של גודל מסך).
"איימקס" היא חברה קנדית שמנסה לקדם את תעשיית הסרטים למסכי ענק. תחילה מצאתם אותם רק במוזיאונים ובפארקי מדע, בעשר השנים האחרונות משתלבים מסכי האיימקס גם במולטיפלקסים. לעיתים, כמו באילת, הם פשוט עומדים בזכות עצמם.
יש משהו במצב בו שרוי האיימקס שמזכיר את הימים הראשונים של הקולנוע, בסוף המאה ה-19. גם אז ראו בו לא יותר מטכנולוגיה וולגרית שנידונה להיכלא בקרניבלים ובקרקסים. לקח לקולנוע שנים לעבור מאטרקציה של גני שעשועים למעמד של אמנות. האיימקס, מצד אחד, מחזיר את הקולנוע לאחור, ומתעסק בסרטי גימיק ולא באמנות או עלילה. מצד שני, מדובר בטכנולוגיה עם פוטנציאל כה מרהיב שצריך רק לחכות שיקום איש החזון ויהפוך את המדיום הזה מקוריוז למשהו בעל ערך. יש דיבורים על זה שג'יימס קמרון (שביים סרט תיעודי לאיימקס המתעד בתלת-מימד צלילה אל הטיטאניק האמיתית) יעשה משהו עלילתי. וגם רוברט זמקיס ופיטר ג'קסון חושבים על זה. בינתיים באמריקה, יותר ויותר סרטים מופצים במקביל גם בבתי קולנוע רגילים וגם בגרסאות איימקס (ולא כמו שעושים בסינמה סיטי שם מקרינים כעת על מסך הסינמקס את "בן ערובה" בגרסת ה-35 מ"מ שלא ממלאת את המסך המלא). "אפולו 13" (שיצא מחדש בגרסת איימקס) ו"רכבת לקוטב" (שעובד לגרסת תלת מימד) הצליחו היטב על מסכי הענק ובסתיו הקרוב יוקרן באמריקה גם "הארי פוטר וגביע האש" על מסכי איימקס במקביל להקרנתו בבתי קולנוע רגילים.
ובארץ? כלום. אותם סרטי פעלולים משעממים וישנים, רובם בני חמש שנים ויותר. ראיתם אחד ראיתם את כולם. החל מ"החייזרים באים" האיום והנורא, דרך "טי רקס" המייגע ועד "מקסימום אנימציה" המקושקש (אך בעל הרגעים חביבים), הכל נראה כמו סרטי הדגמה של הפוטנציאל של האיימקס ולא המנה העיקרית עצמה. נכון, הסאונד נפלא, המסך מרהיב ותחושת התלת מימד מהפנטת. כל זה מחזיק עשר דקות של התפעלות. ואז מתחיל שיעמום גדול. מה שבאמת מדהים באיימקס זו ההבנה שגם סרט שנמשך 45 דקות יכול להיות ארוך מדי. מעניין כמה זמן יחזיק האיימקס באילת מעמד, לפני שיבינו שם שלא מדובר ברכבת הרים בלונה פארק, אלא בעתיד הקולנוע, שלא יזוז לשום מקום עד שלא ייקחו אותו ברצינות, כאמנות של ממש.
חלוצי הקרנת המסך הענק בארץ הם אנשי סינמה סיטי והסינמקס שלהם (גרסה מתחרה לאיימקס, ומעט שונה בפורמט). באחרונה הודיע יורם גלובוס שחברת ג.ג תקים מסך איימקס בראשון לציון, כחלק ממולטיפלקס קולנועי חדש וענק. אבל מצאי הסרטים באילת, והעובדה שבסינמה סיטי לא הוצג סרט סינמקס חדש כבר למעלה משנה, צריכה להדאיג את גלובוס. צרפו לכך את העובדה שבגלל גודל המסך, בלתי אפשרי להקרין כתוביות תרגום על הסרט והסרטים חייבים לעבור דיבוב לעברית, ותגלו שיש כאן בעיה.
ומה קורה בסינמקס? אחרי שהקרינו שם את "אוורסט" ואת גרסת המסך הגדול של "מלך האריות", נדמה שהסינמקס חדל מלתפקד. סרטים חדשים לא הוצגו בו. במרץ 2004 שאלתי את אילנית אדרי, מנהלת ההפצה של יונייטד קינג, אילו סרטים עתידיים מתוכננים לסינמקס. היא ענתה במייל ש"Ghosts of the Abyss" של ג'יימס קמרון מתוכנן, אחרי שאולם הסינמקס יותאם להקרנה תלת מימדית (ראיתי את הסרט בגרמניה, מאכזב מאוד); "Stomp", סרט מוזיקלי המתעד הופעה של להקת המחול הניו יורקית שהיוותה השראה למיומנה; "מסאי", סרט על שבט לוחמים אפריקאי; ו"בראשית", סרט טבע על בריאת העולם. כל זה, כאמור, תוכנן לפני שנה ושלושה חודשים, ומאז לא קרה כלום. ניסיתי להבין השבוע שוב מה מתוכנן עם הסינמקס, אך עד מועד סגירת המדור לא התקבלה תגובה.
אופטופיק – בניק לינק, מאמר מהניו יורק טיימס על רוג'ר איברט.
סליחה, אבל אולי מישהו יסביר לי אחת ולתמיד מה זה ניק-לינק ולמה אני אף פעם לא רואה אותו? האם זה בגלל שאני משתמש בפיירפוקס?
אני עובדת בפיירפוקס וזה עובד כמו גדול.
אנא הקלק על "דרורית" ותראה את הלינק (או שלא, אולי באמת אצלך זה לא עובד…)
אה, אוקיי. הבנתי עכשיו. ניק… לינק. אני איטי לפעמים.
שאלה עקרונית לגבי ההקרנה התלת מימדית – הקרנה תלת מימדית בשיטה המסורתית עם משקפיים בשני צבעים או משקפיים מקוטבות, כאשר התמונה מוקרנת משתי זוויות מעט שונות, היא בעיה גדולה לאנשים ללא ראיה תלת מימדית, שלא יכולים לראות את הסרט עם המשקפיים, וללא המשקפיים התמונה נראית מטושטשת.
איך תעבוד השיטה החדשה מבחינתם – האם יראו את הסרט פשוט בדו מימד, או האם יאלצו לוותר על מגוון הסרטים שיוצא? (ולפי ההערכות שאתה מדבר עליהן, בעצם מדובר בסוף הקולנוע מבחינתם – דבר די טראגי…)?
הייתי אתמול בערב בסינמטק תל אביב, בהקרנה של מועדון טרום הבכורה של לשכת עורכי הדין של תל אביב. הסרט שנבחר היה "La zona", סרטו המקסיקני של הבמאי רודריגו פלה. בדברי ההקדמה אמר יהודה סתיו שהסרט אמור לצאת לאקרנים רק בעוד כמה חודשים, אחרי שיוקרן בפסטיבל ירושלים.
בסרט מדובר על מתחם (Zona בספרדית = Zone = מתחם) של בתים ורחובות, שכונה שלמה בעצם, שמאכלסים קבוצה של עשירי העיר, ולהם מיליציה משלהם, מעין "משמר הגבול", ועד משלהם, וחוקים משלהם. כשפושעים חודרים אל המתחם, ומתבצע פשע, פותחים תושבי המתחם במרדף אחרי הפושעים, ושמים פס על חוקי המדינה.
בסך הכל, מדובר בסרט יעיל, מעניין, משוחק ומצולם טוב, אבל הסרט חסר את החיוניות, את ריח הדם והזיעה שניגר מהדמויות ב"אהבה נושכת". זהו סרט די סטרילי, אבל לא חסר עניין. רק לקראת הסוף הסרט מעז קצת, ושתי סצינות אכזריות מחפות על סרט זהיר מדי. לא סרט רע, אבל היה יכול להיות יותר טוב.
מצפייה חוזרת בסרטי טרמינייטור מסתבר שיש יעילות גבוהה דווקא במהירות הנמוכה שדברים מתבצעים. חלק מהעניין הוא תסריטאי – איך שהקיבורגים מתנהגים וחלק נובע מהטכנולוגיה של אותו זמן. אבל מבחינת מתח ומבחינת הבנה של מי נלחם במי ולה הסרטים האלה הרבה יותר טובים משטף סרטי המלחמות CG בנוסח הרובוטריקים וספיידרמן שקשה לעקוב אחריהם ו/או להתרגש.
בהערת סוגריים לא מזמן צילמתי במצלמת ex1 החדשה של סוני שעולה מתחת ל-10000 דולר והיא מצלמת בכיף בחמישים פריימים לשנייה שזה שניים יותר מהחזון של קמרון. וכן, בתנועות פאן הרווחתי בענק.
This article receives a 2 thumbs up from me.