מחכים לוודי
בשבוע שעבר כתבתי טקסט מודאג – חצי כעוס – ב"7 לילות" על כך שתאריך הפצת סרטו האחרון של וודי אלן, "החלום של קסנדרה", כבר נדחה פעמיים, ולא ברור האם ומתי יעלה בארץ. האם יתכן שוודי אלן ייגנז? יונייטד קינג, מפיצי הסרט, הודיעו שהם מתכננים להפיץ אותו כעת במאי. ובינתיים קרו שני דברים: אחד, גיליתי שהסרט יוקרן בפסטיבל אילת, שייפתח ב-13 במאי (שזה לא בשורה משמחת אלא עגומה כי בדיוק באותו זמן יוצג בפסטיבל קאן כבר סרט חדש עוד יותר של אלן). והשני, ראיתי את הסרט. וחיבבתי אותו מאוד. זה וודי אלן בקצרנות, אבל זה עובד היטב. הוא כותב סצינות תמציתיות מאוד – נדמה שאלן בעצמו כבר מכוון את סרטיו רק לבקיאים ביצירותיו וחדל לחפש קהל חדש – ובפעם הראשונה הוא משתמש בפסקול מולחן (מאת פיליפ גלאס) שנותן לסרט סוג חדש של מתח וריגוש שלא מוכר מסרטיו הקודמים. בקיצור, לא פסגת היצירה הוודי אלנית, אבל סרט שבפני עצמו ראוי למבט ולהרהור.
הנה הטקסט שלי מ"7 לילות" של לפני שבוע:
לאן נעלם הסרט החדש של וודי אלן, ומה זה אומר עליו? ועלינו?
האם שמעתם שלוודי אלן יש סרט חדש? “החלום של קסנדרה" שמו. הוא יצא בינואר באמריקה ב-107 בתי קולנוע ועד כה לא הצליח לקבץ בקופותיו אפילו מיליון דולר. “ביקור התזמורת", לשם השוואה, הכניס במימדי הפצה דומים כבר יותר מכפול, ועלה פחות מחצי. הסרט, שכמו שני סרטיו הקודמים של אלן ("סקופ" ו"נקודת מפגש") צולם בלונדון, היה אמור לעלות גם בישראל בינואר. אנחנו כבר באפריל והוא עדיין בחזקת נעדר. בקריירה בת קרוב ל-40 שנה, רק סרט אחד של אלן נגנז להפצה בישראל ולא הגיע למסכי הקולנוע: “Small Time Crooks” מ-2000. האם "החלום של קסנדרה" יהיה הסרט השני ברשימת הגנוזים? ביונייטד קינג, מפיצי הסרט, מבטיחים שלא. הסרט, הם מעדכנים, בסך הכל נדחה: הוא מתוכנן כעת לעלייה על מסכי הקולנוע בארץ מתישהו במאי-יוני. במאי, אגב, יוצג כבר סרט חדש עוד יותר של אלן בפסטיבל קאן, “ויקי כריסטינה ברצלונה". פקק תנועה במחלף וודי.
אז איך קרה שוודי אלן הפך מאחד הבמאים הכי אהודים בישראל ליוצר שסרט חדש שלו מגיע ארצה בזחילה? יש בכך שני אשמים:
הם. קרי, המפיצים. אלה שבוחנים את הסרטים שברשותם על פי קריטריונים כלכליים בלבד, תוך התעלמות מהעובדה שהבלעדיות שיש להם על זכויות ההפצה של סרט מסוים נושאת בחובה גם מימד של אחריות ומחויבות. זה לא כאילו שאם הם מחליטים לוותר על הסרט יכול לבוא מפיץ אחר ולהפיצו במקומם. לא, הזכויות שלהם. אם הסרט לא מוצא חן בעיניהם או אם הם חושבים שהסרט לא יעשה כסף הם רשאים להחליט שלא נראה אותו בבתי הקולנוע אלא רק בדי.וי.די או בטלוויזיה. לפעמים הבחירות שלהם מעצבנת ומקוממות, ולפעמים הגיוניות. אבל כשזה מגיע ליוצרים בסדר הגודל של וודי אלן החלטה כזאת היא בבחינת פשע תרבותי (לכן יש לקוות שההתמהמהות היא טכנית בלבד ולא ניסיון להתחמק מהפצתו תוך מסמוסו מהזיכרון). אין שום חוק שכופה עליהם להפיץ סרט כזה או אחר, או לנהוג משנה כבוד ביוצר זה או אחר. ההחלטה שלהם כלכלית בלבד: האם הפצת הסרט תכסה את עלותה הכלכלית. אבל המפיצים – וכאן אני פונה להגינות שאני עדיין מקווה שמפעמת בהם – חייבים לזכור שהפצה היא יותר מסתם ביזנס. ואם הם רוכשים סרט של יוצר אגדי, גם אם זה לא מסרטיו הדגולים, אסור להם להתחרט. אפילו אם זה יהיה לשם שמים, יש רגעים בהם הפצה היא אקט תרבותי ולא רק עסקי.
הוא. קרי, וודי אלן. ומה לעשות, הוא עושה את החיים קשים למפיצים שמשקיעים בו כסף ולמעריצים – למעט שעוד נותרו לו – שעדיין מושקעים בו רגשית. הביקורות על "החלום של קסנדרה" לא אוהדות וגם הממוצע הקודם של אלן – סרט אחד רע, סרט אחד טוב – מתחיל להתערער. “סקופ", סרטו הקודם, לא היה מוצלח במיוחד. וגם לא מצליח. אבל בו, לפחות, היה את אלן עצמו בתפקיד הראשי. אלן כשחקן עדיין אטרקטיבי לקהל רוכשי הכרטיסים יותר מאלן כבמאי בלבד. "נקודת מפגש", סרטו הלפני אחרון, היה מופתי אמנם, אבל נדמה שהגיע כבר בשלב בו לא מעט איבדו באלן אמון.
בארבעת סרטיו האחרונים נטש אלן את ניו יורק, העיר שאיתה הוא מזוהה. שלושה סרטים צילם בלונדון, וכעת פנה לביים סרט בספרד. על פניו נדמה שבמהלך הזה, גם אחרי שחגג יום הולדת 70, אלן מנסה להתחדש, למצוא נופים חדשים והשראות חדשות, לצאת מהשטנץ ולעדכן את אוצר המילים האורבני שלו. אבל האמת פחות פיוטית: אלן ומפיקיו חוו בשנים האחרונות מצוקה אמיתית במציאת מימון לסרטיו דרך האולפנים ההוליוודיים ולשמר את עצמאותו. יש לזכור: סרטיו של וודי אלן מעולם לא עשו כסף רב בקופות, אבל מאידך – לפחות עד "החלום של קסנדרה" – הם גם לא הפסידו. כל עוד הוא הסתפק בתקציב של מיליונים בודדים להפקה והצליח להכניס בין 10 ל-20 מיליון בקופות סרטיו היו הגיוניים מבחינה עסקית. גם העובדה שלסרטיו יש חיי מדף ארוכים – בטלוויזיה, די.וי.די וסינמטקים – עוזרת לסרטיו להניב הכנסות עתידיות נוספות. אבל בשנים האחרונות לא רק המפיצים הישראלים איבדו אמון בוודי אלן אלא גם המפיקים ההוליוודיים. סרטיו לא מרוויחים מספיק. עלות ההפצה יקרה מדי, וסרטיו, הפונים לקהל מבוגר, מושכים פחות ופחות צופים. לכן היה על אלן לצאת ולחפש מקורות מימון חדשים וכתוצאה מכך לארוז את עצמו ולהמציא את עצמו מחדש כקולנוען בריטי, לוותר על סימני ההיכר המובהקים שלו לטובת המשכיות היצירה.
אבל האם מדובר רק בשיקולים כלכליים? האם וודי אלן הוא, בעיני תעשיית הקולנוע ההוליוודית, כבר פאסה? האם הוא כבר לא רלוונטי? או שסתם יצא מהאופנה? ואולי סרטים של יוצרים צעירים יותר, כמו "מיס סאנשיין הקטנה", “לסגור מעגל" ו"דרכים צדדיות", ממלאים היום את המקום שהיה שמור לסרטים המרירים-מתוקים של וודי אלן מסוף שנות השבעים, עד תחילת שנות התשעים, העוסקים בנימי-נימיה של הנפש האנושית המיוסרת, על תסכוליה ופרכותיה? ואולי זו רק סנטימנטליות המדברת ממקלדתי, ובאמת אלן כבר לא מספק סחורה באותה איכות איתה היה מזוהה.
יש שהיו מעדיפים שאלן יפרוש וזהו, שישאיר אותנו עם הטעם המתוק של סרטיו הגדולים, מ"אנני הול" ו"מנהטן", דרך "זליג" ו"שושנת קהיר הסגולה" ועד "חנה ואחיותיה" ו"קליעים מעל ברודוויי", סרטים מופתיים שמתמוססים בזכרון למראה כל "קללת אבן העקרב הירוקה" ו"תעלומת רצח במנהטן" שלו.
ובכל זאת, לבודדים (כמוני) שעוד מצליחים למצוא עניין רב בגם בסרטיו המינוריים ביותר סרט כמו "החלום של קסנדרה", גם אם יתברר לבסוף כמפח נפש, הוא תוספת חיונית להשלמת הפילמוגרפיה של אלן, פילמוגרפיה שידעה עליות וירידות, של יוצר שמאז בכורתו אחת לכמה שנים מספידים אותו, אומרים שהוא גמר את הסוס, ואז כמעט תמיד מצליח לזנק בחזרה ולהפתיע את כולם. היו שנואשו מסרטיו בשחור לבן שאחרי "אנני הול" ("אבק כוכבים", "ברודוויי דני רוז") וראו אותו מנתר לשיאו ב"שושנת קהיר הסגולה". היו שהספידו אותו עם סרטי הנשים הברגמניים שלו (“אליס", “אשה אחרת", “ספטמבר") ואז קיבלו את יצירות המופת "חנה ואחיותיה", “פשעים ועבירות קלות" ו"בעלים ונשים". וכך שוב ושוב, במה שמעיד שלא האיכות של אלן היא העקבית בקריירה שלו, אלא המחזוריות שלה. לכן תמיד יהיה מוקדם מדי להספיד את הקריירה שלו, כל עוד היא קיימת.
ומי שכבר עוקב אחר אלן באדיקות, לא אמור להתייאש עכשיו. אוסף צריך להשלים עד הסוף. אלן, אחרי הכל, הוא יוצר שגם סרט שאמור-להיות-בינוני שלו, ואפילו שלושה כאלה ברציפות, לא יעימו את זוהר ימיו הגדולים, שעדיין מנצנצים פה ושם, ובוודאי עוד ינצנצו, אם רק לא יאבדו בו משקיעיו, מפיציו וצופיו את האמון.
============
ככאמור, את הטקסט כתבתי לפני שראיתי את הסרט. ואז ראיתי את "החלום של קסנדרה" והוא לא היה מפח נפש כלל.סרט קטן של יוצר גדול.
והשבוע מביא "סופשבוע" של מעריב ראיון מצוין של ישי קיצ'לס עם אותו וודי אלן (מסכנים יונייטד קינג, בקצב הזה לא יישאר להם חומר יחצני לקידום הסרט עד מאי. אולי זה ילמד אותם לקח). קיצ'לס אמנם מנסה להמעיט מערכו של אלן בן המאה ה-21 בפתיח הראיון, אבל אז פוצה אלן את פיו ועונה כמה תשובות מרגשות בתבונתן. למשל, מתברר שלא רק אני חושב ש"דרכים צדדיות" הוא לשנות ה-2000 מה שוודי אלן היה לשנות השמונים, אפילו הוא:
באופן צפוי, הסרטים הכי טובים שהוא רואה אינם סרטים אמריקניים. למשל "חיים של אחרים", יצירת המופת הגרמנית. "לא היה שום סרט אמריקני שהתקרב לסרט הזה", אומר אלן. "עולם הקולנוע מסתמך על במאים צעירים. הם מנסים לעשות דברים טובים, אבל הם תמיד פועלים כנגד כל הסיכויים: הסיכויים הקלושים שבכלל יאפשרו להם לעשות סרט. והסיכויים העוד יותר קלושים שאחרי שיאפשרו להם לעשות סרט, הם יצליחו לעשות סרט טוב".
איזה במאים מהדור הצעיר אתה אוהב?
"אני חושב שפול תומס אנדרסון הוא במאי נהדר. ואיך קוראים לו? נו, אני תמיד שוכח את השם. . . הבמאי שעשה את 'דרכים צדדיות'".
אלכסנדר פיין?
"כן. אני תמיד שוכח את השם שלו".
אתה מבין את הקהל הצעיר של היום?
"לא. אני ממש לא יודע מה הוא רוצה. הכי קל זה להגיד שלדור שלי היה טעם טוב יותר. אנחנו אהבנו את ברגמן, את פליני, את גודאר, את טריפו. הקהל של היום אוהב קומדיות של בתי שימוש וסרטי אקשן. אבל הילדים של היום חכמים, והם אפילו חכמים יותר ממה שאנחנו היינו. וזו תמיד תעלומה בשבילי: למה כשאני הייתי בן 19, 20, הייתי מדבר בלהט עם החברים שלי על הסרט האחרון של גודאר, ואילו הילדים של היום מדברים בלהט על הקומדיות האמריקניות המטומטמות והעלובות האלה. אני לא יודע למה זה ככה. אפשר להגיד שהטלוויזיה הרסה להם את הטעם וטמטמה אותם. אבל אני לא חושב שזו תהיה התשובה הנכונה. אני חושב שהילדים של היום לא פחות חכמים מאיתנו, אם לא יותר, ואני פשוט לא מצליח להבין למה הם לא עושים את מה שאנחנו היינו עושים".
הראיון המלא נמצא כאן.
אני שמח לשמוע ש"קסנדרה" לא נגנז. בונציה הסרט הזה חמק ממני, ובשיחות מקריות עם אנשים שראו את הסרט הדעות נעו בקיצוניות מ"טוב יותר מ"Match point"" ל "מביך".
מוזר לראות את קיצ'לס (בהופעת אורח ?) בנרג', אבל אני מניח שאלו "שאריות מחוממות" מבחינתו – זהו ראיון שהוא ערך עם אלן בונציה בשנה שעברה. אז הוא עשה כמה גרושים. ראיון מעניין.
וחוץ מזה, ראיתי היום את אחד הסרטים שעלו על המסכים שלנו בסוף השבוע. מדובר בסרט קטן בשם "בלה". סיפור של שני אנשים שלוקחים יום חופש מהחיים, ופשוט מבלים אותו ביחד, מתוודעים אחד לשני, חושפים סודות מהעבר, ובדרך משלימים עם טרגדיות העבר ועושים החלטות לגבי העתיד. שתי הדמויות כאילו נתלשו לרגע מהרחוב – הן אנושיות, מציאותיות, ללא שמץ זיוף. העולם שמקיף את הדמויות הוא העולם ההיספני-אמריקאי, שהבמאי מכיר היטב, והוא עובר היטב אל הקהל, על השפה, המנהגים, המוסיקה, הריקודים, והמאכלים. התסריט כתוב נהדר ומשוחק טוב. חבל שהבמאי, שאני מנחש שזהו סרטו הראשון, סבל כנראה מחוסר בטחון, ולכן לא מעט סצינות נערכות במקביל למישור זמן אחר. הבחור מספר לבחורה משהו מעברו, ואל תוך הסצינה הזו נערכות חתיכות מהסצינה עליה הוא מספר. זה מגושם ופוגע מאוד בשטף הסיפור, ומשפיע גם על מידת הקשר שלי עם הסצינה, ומרגש הרבה פחות. הסרט היה מרויח אם היה משתמש בשיטת "לפני הזריחה/שקיעה" של לינקלייטר – אבל גם כך, יצאתי מהסרט עם חיוך. סרט פגום, אבל מחמם לב.
ולממהרים, עוד 7 דקות, כלומר ב-18:40 ישודר שוב "פשעים ועבירות קלות" בערוץ MGM, וזאת אחרי ש"ימי הרדיו" שודר מוקדם יותר היום.
ורוה, "נקודת מפגש" מופתי, באמת?
ואחרי צפייה מרוכזת לפני יומיים ב"מלחמה ואהבה" הבנתי שזה אחד הסרטים הבודדים שאני יודעת בע"פ.
איך משיגים כאן את חצי השעה האחרונה של "החלום של קסנדרה"?
אני לא יודע איפה אתה, יאיר. אני הלכתי לראות קצת סרטים.
"ברונה" – בימוי: נילי טל. (במסגרת דוקאביב) כל מי שגילו דומה לשלי (35) או קצת יותר זוכר את פרשת ברונה-קרולין. המשפט שנערך אז בבית המשפט העליון הגיע לכותרות הראשיות. משפחה ישראלית אימצה את ברונה כתינוקת, ובגיל שנתיים הגיעה האם הביולוגית מברזיל וביקשה אותה בחזרה. בית המשפט נעתר.
סרטה של נילי טל מתחיל בהעלאת זכרונות מאותה פרשה, אבל מהר מאוד עושה בחוכמה, ומתרכז בלעקוב אחר חייה של ברונה היום. בת 20, עם שני ילדים (בני 6 ו -3), לא נשואה, ללא עבודה, נודדת בין בתים. למרות שהמשפט "אם הייתי נשארת בישראל, מצבי היה יותר טוב" נאמר בסרט, לא זה מה שבא סרטה של נילי טל להראות. היא פורסת תמונת חיים בלתי אפשריים כמעט בברזיל. האופי האימולפסיבי של האנשים שם, חוסר היכולת לדחות סיפוקים, והשקרים/חצאי האמיתות שמספרים האנשים על מנת לצאת מהמצבים שלתוכם הם מכניסים את עצמם, יוצרים תמונת מצב הזויה, שבה, אפילו בסרט דוקומנטרי, אתה לא תמיד יודע למי להאמין. גם במבט לאחור, 20 שנה אחרי, לא בטוח שהילדה נחטפה מאימה הביולוגית ונמכרה לאימוץ, או שהאם מכרה אותה בעצמה, והתחרטה לאחר מכן. והבדלי הגרסאות בין הדמויות השונות ממשיכים לתוך ההווה. אף אחד לא מסתדר עם אף אחד (לא לאורך זמן, לפחות), והכאוס חוגג. וכך, עם כל הרצון הטוב, גם אדם עם רצון לעזור לא מצליח (הסרט נגמר במשפט : הדוקו-אקטיביזם שלי נכשל). סרט מאוד מעניין ושווה צפייה.
"נערת בולין האחרת" – (אני חושב, יאיר, שמן הראוי שתקדיש לסרט פוסט ביקורת משלך). בשורה תחתונה – אני מאוד אהבתי. סיפור תככים כלכליים-פוליטיים שמוליכים, כמו במשחק שח, את בנות משפחת בולין אל חצר המלך וממנה, אל מיטתו של המלך וממנה, אל החיים והמוות.
הסרט נשען על שלוש רגליים חזקות – תסריט מדויק, רהוט, ללא מילה מיותרת (דיסקליימר: לא קראתי את הספר, ולא ראיתי עיבודים קודמים, ואין לי בסיס להשוואה) ; משחק נהדר של שתי השחקניות הראשיות, נטלי פורטמן וסקרלט ג'והנסון, שמנווטות בהצלחה את הדמויות שלהן בתוך נבכי הסיפור, והשינויים הנדרשים ביחסים ביניהן, ובין כל אחת מהן לדמויות האחרות, וזאת מבלי לאבד את האחיזה באפיון דמויותיהן ; והצילום היפהפה, שמשתמש בתאורה צהובה, מצלמה שנמצאת בתנועה כמעט מתמדת, ושמתחבאת לא מעט מאחורי קירות, מביטה דרך חרכים בדלתות, מצלמת דרך זכוכיות לא שקופות, עם פוקוס נעלם וחוזר.
יש גם כמה אספקטים בסרט שמנעו ממנו להתרומם לסרט שיסחוף אותי לגמרי : הליהוק של אריק באנה שגוי בעיניי. הוא משתדל, ועושה כמיטב יכולתו, אבל נתוני גופו, והדרך בה הוא משתמש בו לא מספקים לו את הנוכחות שנחוצה למלך. הוא מהווה דמות שנשלטת, ולא דמות ששולטת. גם בסוף, במהלך תסריטאי שמאפשר לו, סוף סוף, לעשות מעשה של מלך, ולא להיגרר, הדבר נעשה באמצעות מכתב, ולא כשהוא מכריז על ההחלטה. הוא לא נמצא על המסך כשזה קורה. לדעתי, זה לא מקרה. כמו כן, הליהוק של אנה טורנט לתפקיד המלכה שגוי גם הוא. אני מאוד מסמפט את השחקנית הזו, שעשתה דרך ארוכה מאז שהשתתפה, בגיל 10, ב"קריאת העורב" של קרלוס סאורה (והיתה מדהימה שם). היא שבה והתגלתה ב"תזה" של אלחנדרו אמנבר (הסרט שלפני "פקח את עיניך", שהפך אח"כ ל"ונילה סקיי"), וב"חיילי סלמינה". אבל תפקיד מלכת אנגליה, כמו המבטא הכבד שבפיה, פשוט זר לה. ואת קריסטין סקוט-תומס אני סתם לא אוהב.
ועוד מילה על הבימוי – כחצי סרט הרגשתי שהבמאי ממהר מדי לחתוך. הסצינות היו לי קצרות מדי, ערוכות מהר מדי, קופצני מדי.זה לא "RUN לולה RUN", אבל לסוג כזה של תסריט, הרגשתי שהבמאי לא נותן את הזמן הנכון לכל סצינה, ובכך משהו מהריגוש הדרוש נמוג. אבל סצינת הלידה הראשונה, כשבת בולין אחת יולדת, והשניה נמצאת עם המלך, ערוכה ומצולמת כל כך מצוין, ומשם נעניתי לסרט לחלוטין. בעיניי, סרט יפהפה, מרגש, ומאוד שווה צפייה.
ועוד קצת "דוק-אביב".
רק עכשיו ראיתי כתבה של שניצר מלפני כמה ימים על הסרטים הישראלים בתחרות.
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/719/822.html
לא ראיתי אף סרט ואני לא מתעמת עם דעותיו של שניצר אלא על האופן בו הוא כותב אותן. הכתיבה של שניצר גורמת לו להישמע כמו ילד רוטן שלא מוכן לקבל שום דבר. הוא קוטל חלק מהם בהסבר מינימלי עד אפסי, במיוחד את "הנערים מלבנון", עליו נאמר בסך הכל שראוי שלא היה מוקרן כלל. למה? מה יש בו? האם העולם היה מקום טוב יותר אם הסרט לא היה מוקרן? או שאולי אלה רק שיקולי עריכה ומספר מילים?
זה משפט כ"כ מכעיס, לא רק ליוצרי הסרט (אני משער) אלא גם לקוראים שמצפים ליותר מטוקבק ממבקר קולנוע.