פנצ'ר
הכי חשוב: אם אתם קוראים את זה מספיק מוקדם, רוצו לסינמטק תל אביב. הוא פתוח חינם, והיום תוכלו לראות – בהזדמנות די נדירה, בפילם, על מסך גדול – כמה מהרגעים היפים, האבסורדיים, האקספרימנטליים, אבל החינניים של הקולנוע הישראלי. ובראשם, ב-11:00 בבוקר: "חור בלבנה", spoof קולנועי מופלא של אורי זהר, אברהם הפנר ודן בן אמוץ, עם כמה גגים שלא היו מביישים את מונטי פייתון (שבאו אחריהם) או את תוכניות הטלוויזיה של חברי ה-goon show (שפעלו לפניהם). וב-12:50, "הגלולה", שיתוף הפעולה הטריפי הקסום של דוד פרלוב (בימוי) עם ניסים אלוני (תסריט) ויוסי בנאי (משחק, בתסרוקת אנטון שיגור), מבעד לעדשתו הסהרורית של אדם גרינברג. ב-16:15 "השמלה", הסרט היחיד של ג'אד נאמן שמציג גחמנות אבסורדית נעימה – שההנאה ממנה בוודאי נתמכת בלוק הסיקסטיזי שנראה כיום מלא שיק. ויוצגו גם "איריס" של דוד גרינברג ו"מקרה אשה" של ז'אק קטמור, פרויקטים אקספרימנטליים יותר, שסלחנות נוסטלגית מיטיבה עמם. וזה גם אמור להיות חינם. יום סינמטקי מושלם.
========
תודה למברכים מלפני יומיים. המשפחה נטלה אותי למחוזות שרק ראשי ממשלה נופשים בהם וכך נעדרתי יום מהבלוג. סליחה. ביום הזה גיליתי שגם הנשיא פרס אוהב, ממש כמוני, לאכול דגים על שפת הכנרת. כמוני? כמו אלפי אנשים אחרים שהפכו את הנסיעה הקצרה מעין גב לטבריה לסיוט שנמשך כשעתיים. יום יום חג.
וכך החמצתי את ההתפנצ'רות של הברווז על גג העירייה. האמת, תהיתי איך הוא יחזיק מעמד מנופח כל הימים האלה, אבל הנחתי שאולי מישהו חשב על זה. כנראה הכיתוב שנתתי לתמונה מהאירוע בשבוע שעבר – "ברווז על גג פח לוהט" – היה פשוט אמיתי מדי. אבל אם במקרה יש מישהו מהעירייה שקורא בלוגי קולנוע, תקשיבו רגע: הברווז הזה הוא הברקה. הוא גורם לי לחייך כל בוקר, לעיתים לפרוץ בצחוק, סתם ככה ברחוב. הוא גורם לבנות שלי לצהול כשהן רואות אותו. אני רואה אנשים מחייכים באבן גבירול. סתם ככה. זה מוניומנט שחייבים להשאיר. מי שבעד, שירים יד.
===========
פספסתי את זה עוד בימיי בחו"ל, אבל המבקרים האמריקאיים די התמוגגו מ"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן: איי.או סקוט ב"ניו יורק טיימס", ג'יי הוברמן ב"ווילג' וויס" וליסה שוורצבאום ב"אנטרטיינמנט וויקלי". קרת מרכז עוד ביקורות על הסרט, שיצא בתחילת החודש באמריקה, בבלוגו. אני גם מאוד אהבתי את הסרט.
============
מחר היום יוכרזו הסרטים של פסטיבל קאן. אני יודע כבר על פיצ'ר ישראלי אחד בתחרות, ועל סרט סטודנטים. ואני מנסה לברר לגבי פיצ'ר שני. למישהו יש פרטים?
============
וביום חמסין ממיס ברווזים איזו דרך טובה יותר לצנן את המוח מאשר לעסוק בהימורי קיץ: עונת סרטי הקיץ ההוליוודית נפתחת בעוד שבוע בדיוק – בארץ ובעולם – עם "איירון מן". ממאי ועד ספטמבר כל הסרטים הגדולים יהיו גדושי אפקטים, פיצוצים, בדיחות אסלה, ואקשן והומור שנתפרו במדויק לצרכיו של בן ה-13 הממוצע. עזבו כרגע איכות, ותנו הימור: מה יהיה הסרט הכי קופתי (באמריקה) בתקופה שבין מאי לספטמבר? ומה יהיה הפלופ הכי כואב?
פסטיבל קאן : לפי האתר הרשמי של הפסטיבל, הליין-אפ הרשמי אמור להיחשף היום במסיבת עיתונאים, ולא מחר. בעמוד האחורי של "גלריה" היום יש כותרת גדולה, שחור על גבי כתוב : " "ואלס עם באשיר" התקבל לתחרות בקאן". הם מתבססים על אותו מאמר ב"ואראיטי" שאני קישרתי אליו מלפני כמה ימים. זו בעיניי כותרת מסוכנת. ראיתי בשבוע האחרון כמה מאמרים עם ספקולציות לגבי הסרטים שיהיו בתחרות, אבל בעיניי אלו רק ספקולציות, בדומה לניחושים שלפני האוסקר, ו"גלריה" לקח בעיניי סיכון כשיצא עם כותרת החלטית שכזו (הכתבה עצמה מכסה כחצי עמוד). למרות זאת, מומלץ גם למי שלא קורא "הארץ" לעבור על יד דוכן עיתונים, ולהציץ ב"גלריה" של היום. לכתבה הזו מצורפות 2 תמונות מרהיבות מתוך הסרט. רק התמונות (הלא קטנות) האלו עושות תיאבון לצפות בסרט.
בעמודים הפנימיים של "גלריה" יש גם ביקורת של אורי קליין על "ברוז'". הוא היחיד מבין כל המבקרים שראיתי שלא התלהב מהסרט. ניחוש שלי : הוא לא הסתנכרן על ההומור הבוטה של הסרט.
"מדוזות" – הכל טוב ויפה, אבל הסרט מופץ בארה"ב ב-4 עותקים בלבד.
נ.ב. דרורית – "Savage Grace" הוא סרט שמאוד מסקרן אותי, אבל בצידו גם חששות כבדים. על הסרט הזה אני שמעתי כבר בקיץ שעבר. סרטים שבכורתם נדחית בדרך כלל מאכזבים.
עד כמה שידוע לי יש שני סרטי סטודנטים שהתקבלו לקאן – האחד של סטודנט מסם שפיגל והשני של סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב.
ולאיתן: פרסומים כאלו בשלב זה הם כבר לא הימור, מאחר וכמעט בטוח שהיוצרים כבר קיבלו את ההזמנה מהפסטיבל, ואולי אף מכתב הזמנה רשמי וחתום. בניגוד לאוסקרים, שם ההצגה והמתח של ההכרזה על המועמדים הם חלק מהעניין, ברוב הפסטיבלים הבינלאומיים מודיעים ליוצרי הסרט על ההזמנה מראש, על מנת לוודא שהם אכן מסכימים להשתתף בפסטיבל. פעמים רבות הם כבר הודיעו לפסטיבל אחר (נחשק יותר או פחות) על השתתפותם, ובפסטיבלים הגדולים, המקבלים לתחרות רק בכורות בינלאומיות, הדבר מונע את ההשתתפות. ההכרזה הרשמית היא רק סיכום של כל ההזמנות לאחר כמה שבועות של משחקים פוליטיים בין הפסטיבלים. למשל, יכול להיות מצב שבו יוצר קיבל הזמנה לתחרות גםם מפסטיבל קאן וגם מפסטיבל ונציה, והוא בוחר להשתתף באחד ולא באחר. לכאורה קאן נחשב יותר, אבל אולי בונציה מזמינים אותו לתחרות, או אפילו להיות סרט הפתיחה.
יש גם דוגמא רלוונטית יותר: יוצרי "ואלס עם באשיר" הודיעו לפסטיבל ברלין שהם לא יכולים לעמוד בדד-ליין, סירבו בנימוס להזמנה, ועכשיו הם בפסטיבל קאן. יש אפשרות שלא היו בעיות דד-ליין ושמדובר בשקר לבן, ולמעשה קאן הודיעו להם כבר אז שהם מעוניינים בסרט, והיוצרים העדיפו בכורה בקאן על פני בכורה בברלין.
תודה על הטיפ על הסינמטק! התקשרתי לברר, ומסתבר שזה עד יום שישי, כל הסרטים בסינמטק 1 בחינם! חופשה לסדרנים.
אה, ודווקא "חור בלבנה" בסינמטק 2, לא בחינם.
מצאתי כמה דברים מעניינים : אני לא אוהב את רון האווארד. הוא במאי מאוד שטחי בעיניי. אבל סרטו החדש עושה רושם טוב. מסתבר שמועד ההפצה של "פרוסט/ניקסון" נדחה לתחילת דצמבר, כנראה בכדי להיכנס לחישובי האוסקר, אבל הסרט עצמו כבר גמור, וביקורות כבר מתחילות לצוץ באינטרנט. הנה זו,
http://www.aintitcool.com/node/36463 למשל, מאוד אוהדת. שימו לב לשם המשעשע שבו חותם המבקר (למי שלא מכיר/לא זוכר : מדובר בשם של דמות טלויזיונית נשכחת משנות ה-80). אם הסרט אכן יהיה טוב, אני אזקוף זאת לזכות התסריטאי, פיטר מורגן, דמות שהולכת ומתחבבת עלי.
רופרט אוורט, שחקן חביב, כותב על חוויותיו מאחורי הקלעים עם ג'וליה רוברטס וקמרון דיאז בעת הצילומים של "החתונה של החבר שלי". הסרט היה זניח, אבל כדאי לקרוא את כתביו של אוורט. פגישה של איש פשוט עם הפינוקים של הסטארית הכי גדולה של הוליווד, ואיך זה משפיע על המשחק שלה ושלו.
http://www.dailymail.co.uk/pages/live/articles/showbiz/showbiznews.html?in_article_id=403481&in_page_id=1773
סרט בלתי מוכר בשם "הנערה על יד האגם", שתקצירו נשמע דומה לזה של "טווין פיקס" (הסדרה), סחף את האקדמיה האיטלקית לקולנוע, שהעניקה לו 10 פרסים בטקס ה"דונטלו" שלה לפני כמה ימים. בעוד יומיים – פרסי ה"לולה" הגרמנים.
ורציתי להוסיף לגבי סרטי הקיץ: קצת נשכח, אבל הקיץ אנחנו גם אמורים לשזוף עינינו בקומדיה הישראלית של אדם סנדלר. אני לא מחסידיו של ההומור הסנדלרי, אבל ההיבט הישראלי מסקרן אותי.
לגבי האכזבה : אני חושש ש"וול-אי" יהיה הכישלון הגדול ביותר שפיקסאר ידעה. כל הקטעים שראיתי מצביעים לדעתי על סרט שבו ההומור נזנח לטובת איזושהי עלילה רומנטית סופר דביקה.
אילן – זה שהסרט בסינמטק 2 לא אומר שהוא לא חינם. באתר שלהם כתוב שהוא כן (אפילו שקצת מאוחר מדי עכשיו…).
ופורסמה גם תוכניית מאי (משום מה היום האחרון בחודש נקטע אחה"צ, כאילו אסור לפרסם מה יש שם בערב :-)).
כמה תובנות לאחר עיון בתוכניית מאי של הסינמטק (תודה, סטיבי) :
האח, הידד ! יש טרום בכורה ל"קסנדרה" של וודי אלן.
שני סרטים מוקרנים לזכרו של אנתוני מינגלה : "הפצוע האנגלי", ו…"מייקל קלייטון". הבחירה השניה קצת תמוהה בעיניי.
תינתן לי אפשרות לצפייה שנייה בסרטים הכי טובים של השנה : "לא ארץ לזקנים", "זה ייגמר בדם" (ביום האחרון של החודש), וגם ב"כפרה", שפחות אהבתי, אבל שווה צפייה שניה.
הקרנות האקדמיה מתחילות השנה מוקדם מהרגיל.
יש הקרנה של אחד הסרטים הכי מצחיקים בהיסטוריה של הקולנוע, "להיות או לא להיות" (המקורי, של ארנסט לוביטש)
לאן נעלם הפסטיבל הצרפתי, שפקד אותנו בתקופה הזו של השנה, בכל שנה מהשנים האחרונות ?
כאן
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1019,209,22386,.aspx
הכתבה בגלריה על ואלס עם בשיר (כולל פריים אחד, השני בעמוד הראשי של גלריה באתר הארץ).
שאלה רצינית: סרט דוקומנטרי מצוייר? האם באמת סרט יכול להיות מוגדר ככך או שישהו רוצה למתוח את גבולות ההגדרה התיעודית למקומות משונים מאוד מסיבות שנראות, לפחות כרגע, גימיקיות משהו?
ההבדל בעיני בין קולנוע תיעודי לקולנוע אחר הוא כמות הפילטרים: בקולנוע תיעודי יש שימוש ברור ומובהק בפילטרים אומנותיים אבל הוא מצומצם מאוד יחסית לקולנוע העלילתי (בייחוד בשלב התסריט, מכיוון שהקולנוע התיעודי מחייב הצמדות לאירועים והתרחשויות שאכן קרו ובעיקר קרו on camera).
סוד קסמו של הקולנוע הזה הוא במגבלה הזו שנטלו העוסקים בו: חתירה לעיבוד מינימלי של החומרים. צמצום המניפולציה (אם כי לא ביטולה המוחלט כמובן – כל מעשה אומנות הוא מניפולטיבי בבסיסו) שמביאה איזו תחושה של אותנטיות ואינטמיות שאין דומה לה.
האם סרט אנימציה, גם אם יש בו שימוש בראיונות עם אנשים אמיתיים, יכול לענות להגדרה הזו? ואם לא, לאיזו הגדרה דוקומנטרית הוא בדיוק עונה? כמה רחוק יהיה ניתן למתוח את ההגדרה הזו עד שתקרוס?
ניראה לי ש"איירון מן" יהיה הצלחה אדירה, ויכניס את רוברט דאוני ג'וניור לליגה שמגיע לו להשתייך אליה כבר מזמן..
היית אתמול במסעדת הדגים עין-גב ופספסתי?!
לא רק שאני גר שם, גם מלצרתי שם אתמול, היה מטורף.
עם פרסום התוכניה של מאי ותחילת הקרנות סרטי האקדמיה אפשר להבין שהרשימה של הסרטים לתחרות השנה נסגרה ובוודאי תפורסם בקרוב. אני מהמר שיהיו 22 סרטים השנה. מה שכן מפתיע לראות ברשימה [החלקית בנתיים] קופרודוציות כמו "ילדי שטח הפקר" או "חיי אהבה" שם חלק משמעותי מהצוות והשחקנים הם זרים והסרטים אינם דוברי עברית.
אם כך בחודשיים הקרובים אמורים לצאת לקולנוע: "זרים" [מאי], "וואלס עם בשיר" [יוני], "ריטה שם זמני" [יוני], "חסר מנוחה" [מאי], "חיי אהבה" [יוני] ו"איים אבודים" [יולי].
ובהמשך לאורי 1 : אז מה כבר יישאר לוולגין ?
לאורי (האמיתי) : קודם כל, מומלץ לכל מי שיכול להעיף מבט בעתון המודפס, ולא להסתפק בקישור. בעיתון התמונה הרבה יותר גדולה, עם אפקט צבעוני מאוד קודר ומרשים. שנית, כבר היו סרטים דוקומנטריים באנימציה : אחד מהם, קצר, היה "ריאן", על חייו של אנימטור(נדמה לי שיאיר צירף פעם קישור לסרטון). כל מה שאתה כותב יפה בתיאוריה. כשהסרט יצא, נוכל להתפלפל עליו יותר. זה מסוג הדברים שצריך לשפוט כל מקרה לגופו.
ולמשהו שבכלל לא קשור : לפני 20 שנה,בתקופת נערותי, הזמר הכי אהוב עלי היה אחד, פאלקו. היה לו להיט אחד ענק בשם "Rock me Amadeus", ומאז הוא נשכח, אבל אני המשכתי לעקוב אחרי הקריירה שלו. אהבתי, ואני עדיין אוהב, את הדרך בה הוא שר בגרמנית מעורבת באנגלית. לפעמים זה היה בית בגרמנית-בית באנגלית, לפעמים שורה כך ושורה כך, ולפעמים אפילו באותה שורה היה בליל שפות (גם צרפתית לעיתים רחוקות). בכל העולם הוא נשכח, אבל הוא היה כוכב ענק במולדתו, אוסטריה, ובגרמניה. ב-1998, בגיל 41, תאונת דרכים קטפה את חייו. מאז עוסקים הגרמנים והאוסטרים בהעלאת זכרונות. לפני כמה שנים עלה מחזמר על חייו על הבמות (נדמה לי שיהושע סובול היה מעורב בהפקה ההיא). והיום אני קורא, שלפני חודשיים, ביום השנה העשירי למותו, עלה על האקרנים, בינתיים באוסטריה בלבד, "פאלקו – הסרט".
האתר הרשמי
http://www.falcoderfilm.at/html/index.aspx?page_url=flash+page&page_layout=FlashPage&mid=232
אחרי שראיתי את "איירון מן" – להיט אדיר בהתהוות.
סרט ענק וכיפי ברמות לא רגילות.
צפו להכנסות בסדר גודל של ספיידר-מן פלוס.
תובנות "הורטון" (יאיר, איה הביקורת?) שלושה מבוגרים מגובים בערב רב של ילדים (7,6,5,4,3) היו ונהנו.
בהתחלה חשבתי שעניין המעבר בין העולם שבחוץ (הורטון, הג'ונגל) והעולם שבפנים (עולם גרגיר האבק)יהיה קשה מידי לתפיסה, במיוחד לקטנים שבחבורה, אבל ככל שהעלילה התקדמה נראה שזה לא הפריע. האנימציה מצויינת, הדיבוב היה טוב (לא הפריע, זה בטוח) ובסוף גם נפל לי האסימון. בנו של ראש העיר דומה שתי טיפות מים לאח ב"ליטל מיס סנשיין" (כולל שבירת השתיקה ברגע הקריטי) וכולל התספורת.
מצטרף לקריאה – יושאר הברווז על גג העירייה. איזה כיף לחייך כל בוקר.
ויאיר, אם לא היית מבזבז את זמנך על דברים שוליים כמו זמן איכות עם המשפחה, ובמקום זאת היית קורא את התגובות לבלוג שלך, לא היית צריך להתריע בשנייה האחרונה על ההקרנות חינם בסינמטק (איזה פולני אני, אלוהים).
איתן,
הנה עוד משהו שיזכיר לך את פאלקו.
וגם לזכרו של צ'ארלטון הסטון.
אחד הקטעים האהובים עליי מהסדרה –
http://www.jibjab.com/view/130044
אכן איירון מן יכול להפתיע ולהיות הלהיט הגדול של הקיץ. אישית איירון-מן בלי קשר לסרט הוא כרגע דמות הקומיקס החביבה עלי והסרט נראה אחלה מכל הקדימונים, וגם כל הכבוד למי שהתאפק ולא תרגם לאיש-הברזל (אאא%$#).
אבל אם לא יהיו הפתעות הקיץ הזה שייך לאביר האפל ולליצן נסיך הפשע (ושחקן אחד שמת בנסיבות מטרידות…)
היום האחרון של מאי סופר סודי, אף אחד לא ממש יודע מה קורה שם בדיוק 🙂
ו"וואלס עם באשיר" לפחות על פי הכתוב ב"גלריה", זה מסע בתודעה של הבמאי, שזה ממש בעייתי להגדיר בתור דוקומנטרי- אבל למה להתקטנן, העיקר שיהיה טוב.
והנה הליין אפ הרשמי של פסטיבל קאן (גלגלו למטה לרשימה המלאה).
http://www.variety.com/index.asp?layout=festivals&jump=story&id=1061&articleid=VR1117984500&cs=1
הליין אפ הרשמי של פסטיבל קאן (נסיון רביעי. אולי יעבוד בלי לינק)
IN COMPETITION
"24 City," China, Jia Zhangke
"Adoration," Canada, Atom Egoyan
"Changeling," U.S., Clint Eastwood
"Che" ("The Argentine," "Guerrilla,") Spain, Steven Soderbergh
"Un Conte de noel," France, Arnaud Desplechin
"Daydreams," Turkey, Nuri Bilge Ceylan
"Delta," Germany-Hungary, Kornel Mundruczo
"Il Divo," Paolo Sorrentino, Italy
"Gomorra," Italy, Matteo Garrone
"La Frontiere de l'aube," France, Philippe Garrel
"Leonera," Argentina-South Korea, Pablo Trapero
"Linha de Passe," Brazil, Walter Salles, Daniela Thomas
"La Mujer sin cabeza," Argentina, Lucrecia Martel
"My Magic," Singapore, Eric Khoo
"The Palermo Shooting," Germany, Wim Wenders
"Serbis," Philippines, Brillante Mendoza
"The Silence of Lorna," U.K.-France, Jean-Pierre Dardenne, Luc Dardenne
"Synecdoche, New York," U.S., Charlie Kaufman
"Waltz With Bashir," Israel, Ari Folman
OUT OF COMPETITION
"Indiana Jones and the Kingdom of the Crystal Skull," U.S., Steven Spielberg
"Kung Fu Panda," U.S., Mark Osborne, John Stevenson
"The Good, the Bad, the Weird," South Korea, Kim Jee-woon
"Vicky Cristina Barcelona," U.S.-Spain, Woody Allen
MIDNIGHT SCREENINGS
“Maradona,” Spain-France, Emir Kusturica
“Surveillance,” U.S., Jennifer Lynch
“The Chaser,” South Korea, Na Hong-jin
SPECIAL SCREENNGS
“Ashes of Time Redux,” Hong Kong, Wong Kar-wai
“Of Time and the City,” U.K., Terence Davies
"Roman Polanski: Wanted and Desired," U.S.-U.K., Marina Zenovich
"Sangue Pazzo" (Crazy Blood), Italy-France, Marco Tullio Giordana
SCREENING OF THE PRESIDENT OF THE JURY
“The Third Wave,” U.S., Alison Thompson
UN CERTAIN REGARD
“A festa da menina morta,” Brazil, Matheus Nachtergaele
“Afterschool,” Antonio Campos
“De Ofrivilliga,” Sweden, Ruben Ostlund
“Je veux voir,” France, Joana Hadjithomas, Khalil Joreige
“Johnny Mad Dog,” France, Jean-Stephane Sauvaire
“La vie moderne (profiles paysans)”, France, Raymond Depardon
“Los Bastardos,” Mexico, Amat Escalante
“Milh handha al-bahr,” (Salt of This Sea), Palestine, Annemarie Jacir
“O’ Horten,” Norway-Germany, Bent Hamer
“Soi Cowboy,” Thomas Clay
“Tin Che,” (Parking), Chung Mong-Hong
"Tokyo!," France, Japan, Bong Joon-ho, Michel Gondry, Leos Carax
"Tokyo Sonata," Japan, Kiyoshi Kurosawa
“Tulpan,” Germany, Sergey Dvortsevoy
"Tyson," U.S., James Toback
“Versailles,” France, Pierre Schoeller
“Wendy and Lucy,” U.S., Kelly Reichardt
“Wolke 9” (Cloud Nine), Germany, Andreas Dresen
“Yi ban haishui, yi ban huoyan,” Fendou Liu
לסטיבי ורותם: זה ממש לא סודי. ביום האחרון של מאי כולם פשוט הולכים לאיאן בראון…
לאורי (האמיתי): בדוקאביב האחרון הוקרן "שיקגו 10", עוד סרט תיעודי באנימציה (ששמעתי שהוא מצוין), וכשיאיר הזכיר אותו בסקירה לקראת הפסטיבל הוא הציג אותו כחלק מטרנד של סרטים כאלה, עם קישור לכתבה על הטרנד. לא הספקתי לקרוא אותה, אבל אני מניחה שהיא תענה על תהיותיך לפחות באופן חלקי.
ברכות לארי פולמן
ענבל: רותם ואני יודעים על מה אנחנו מדברים 🙂
פסטיבל הקולנוע הצרפתי יתקיים השנה בין 10 ו-14 ביוני בליווי יאן קונן (שאישית אני לא סובלת את המעט שראיתי מסרטיו, אבל כיתת אמן איתו אולי תעניין) וסרטו החדש.
לענבל: שיקאגו 10 משלב אנימציה כמו גם קטעי ארכיון, אבל לא מדובר על סרט אנימציה.
"הטרנד" של סרטים דוקומנטריים באנימציה קיים כבר כמה שנים טובות וארוכות. אבל יש לציין שדברים שונים מאוד מאוגדים תחת הכותרת "סרטים דוקומנטריים באנימציה".
חלק מהסרטים הדוקומנטריים באנימציה הם סרטים המבוססים על סיפור אמיתי, שקיבלו את הטייטל דוקומנטרי בגלל הראשוניות, וכיום אפשר להתווכח אם זה אכן דוקו. כך למשל זוכה האוסקר "הארווי קרמפט", ביוגרפיה על אדם אמיתי שחייו היו רצופי אסונות, אבל הסרט, בעזרת האנימציה, לוקח אותו לקיצוניות משעשעת.
בסרטים מסוג אחר, היוצר לוקח חירות אמנותית על הויז'ואל, כאשר המטרה היא להראות גם את התחושות והרגשות שמתחת לפני השטח, כאשר הסאונד המוקלט אמיתי. דוגמה מצוינת לכך היא זוכה האוסקר "ריאן", בו מראיין יוצר האנימציה כריס לנדרת' יוצר אנימציה אחר (ידוע ומוערך בעולם האנימציה) – ריאן לרקין.
דוגמה אחרת שהייתה מועמדת השנה לאוסקר היא "I Met The Walrus" בו פס הקול מתאר את המפגש של ג'רי לויטן בן ה-14 עם ג'ון לנון, והאנימציה מתפתחת במקביל לכיוונים משלה.
מה שמאפיין את הדוגמאות מהסוג הזה היא שבדרך כלל היוצר מכניס את עצמו לסרט או שהסרט מתמקד גם בדמות המראיינת.
יש כמובן עוד דוגמאות בכיוונים טיפה שונים, וצריך גם לזכור שיש להפריד בין סרטי אנימציה עצמאיים לבין סרטים דוקומנטריים רגילים שהאנימציה בם הם ממניעים אחרים כמו שחזור חומרים שלא קיימים וכד'.
Ashes of Time Redux??
(אולי אחרי זה ייצא הסרט בדי.וי.די ראוי לשמו?)
בניק לינק, ג'ייסון סיגל וניקולאס סטולר מספרים על ליל הפתיחה של "לשכוח את שרה מרשל". מקורותי בארה"ב מדווחים שזה אחלה סרט.
טוב, ברור שאלו לא סרטים עלילתיים בהכרח – יכול להיות ויש כנראה משהו באמצע, לא?
אבל מה זה לעזאזל סרט דוקומנטרי? זו בעצם השאלה שלי, ולא רק שלי, אגב – לא פעם אני עומד מול תלמידי קולנוע צעירים ומתקשה להסביר להם מה זה באמת.
סיפור אמיתי? נו, באמת. אז מה? 'זהר' זה דוקו?
לא מבויים? אמיתי? גם זה בולשיט. אז מה לעזאזל כן?
אגב – אנימציה אני בטוח שלא. לא תודעה ולא נעליים. זה במובהק ייצוג וויזואלי לא תיעודי של המציאות, גם עם הסאונד הוא לגמרי "אותנטי". מצד שני – האם זה אומר ש'ילדי השמש' איננו בעצם תיעודי?
כמובן שזה לכאורה לא באמת חשוב. אבל רק לכאורה. ראשית – כי פסטיבלים רבים ככה מחלקים את זה (ובארץ גם הקולנועים – עלילתי יוקרן ותיעודי לא). ושנית, כיוצר ועורך תיעודי, הייתי שמח להבין סוף סוף מה אני בעצם עושה. מה זה הדבר הזה?!
הממ, מעניין שהסרט החדש של ונדרס הוא תוצרת גרמניה, בפעם האחרונה שהוא חזר לשם (לפני עשרים שנה) זה היה במלאכים בשמי ברלין ולמרות שאחרי שבסרט הקודם שלו גם שיתוף פעולה מחודש עם סם שפרד לא הועיל מדי גם כאן כנראה לא כדאי לפתח ציפיות גבוהות מדי, אבל עדיין, זה קצת מעורר תקווה. ואגב, לראות את השם של ארי פולמן מתחת לרשימה המכובדת של הבמאים בתחרות (שלא לדבר על אלה שמחוץ לתחרות) בהחלט מעורר גאווה.
אורי (האמיתי): אתה שואל שאלה קשה, כי בשנים האחרונות פרצו יותר ויותר תחומים חדשים אל תוך היצירה הדוקומנטרית, והאנימציה ביניהם.
נהוג לאפיין את הקולנוע הדוקומנטרי כקולנוע שמציג אירוע אמיתי או עדים אמיתיים לאירוע או נושא. אם כך אני מגדירה קולנוע תיעודי, אני מוצאת לנכון להכניס גם את האנימציה כטכניקה לגיטימית בשירות הדוקו.
יש סרטי אנימציה שאפשר להתווכח אם זה נחשב דוקומנטרי. חלק מהסרטים הם סרטים המבוססים על סיפור אמיתי, ובסופו של דבר בעלי תסריט עלילתי. אותם אפשר לשים בצד. גם אני לא קוראת להם דוקומנטרים בלב שלם, אם בכלל.
אבל לעומת זאת, ישנם סרטי אנימציה שאין לי ספק שהם דוקומנטריים. מה זה משנה אם עשית שחזור מצולם, או שחזרת דווקא באנימציה? אם חומר הגלם לא קיים, זה כבר לא משנה כיצד נעשה השחזור. פס קול אותנטי על גבי תמונה, שבאה לתאר את שחזור האירועים הוא אמין בתוך סרט תעודה, לא? אני רואה אותו כאמין גם אם זה סרט התעודה כולו.
ברור שיש סוגים מסויימים של סרטים שלא ניתנים לביצוע באנימציה, וכל שינוי של חומר הגלם יוריד מהאמינות. אבל ישנם סרטים שזה מתאים להם, ורצוי שלא מדובר רק בגימיק.
בכל מקרה, כקולנוען תיעודי אתה מכניס את טביעת העין האישית שלך על האירוע, ומתבונן בו מהצד. אתה יכול להאיר בוורוד או בכחול מרואיין או לצלם אותו מלמעלה או מלמטה, ולכוון את הצופה לסאבטקסט הרלוונטי בלי שירגיש.
הראייה הייחודית של יוצר האנימציה התיעודית לא שונה בהרבה. דווקא שם לפעמים ברור יותר שיש התערבות של היוצר בצורה שבה הוא בוחר להציג את הדמות. האירועים או העדים עדיין לא פחות אמיתיים.
אנימציה היא ז'אנר, אבל אנימציה היא גם טכניקה, ואם כך אני בוחרת לבטא את עצמי, בדיוק כפי שאתה מבטא את עצמך בעזרת צילום, אני לא רואה סיבה שלא אוכל ליצור כך סרטים דוקומנטריים.
בלי קשר, הזכרת לי עכשיו שאני צריכה לראות את ילדי השמש.
ברור שאיירון מן לא תורגם לאיש הברזל – היו מתבלבלים עם סרטו של ווידה…
בניגוד למה שאיתן רשם למעלה, אני חושב שוול-אי יהיה המנצח הגדול של הקיץ, ולו רק בזכות הטריילרים הנהדרים. הוא ודאי לא יהיה מבריק כמו רטטואי (בראד בירד הוא כרגע ליגה בפני עצמה) אבל בפעם האחרונה שאנדרו סטנטון ביים וכתב סרט, "מחפשים את נמו" הכניס כ-340 מיליון דולר. אחריו, כנראה, יגיעו באטמן (שוב) חוזר, ואינדיאנה ג'ונס. למרות האהבה שלנו הקשישים – גילאי 30 ומעלה – לאינדיאנה וספילברג, הגילגול הנוכחי של באטמן הוא פשוט מותג חזק יותר (ודי בצדק, חייבים להודות.)