ביום-יום אני שומע, בתור מבקר קולנוע, שאלה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "יש משהו טוב לראות בקולנוע?". ב-15 השבועות האחרונים השאלה הזאת התחלפה ל"תהיה עונה שנייה?". התשובה היא: "לא יודע". הסאבטקסט הוא "לא נראה לי". המשאלה היא: "דווקא יהיה מסקרן להתחיל לעבוד עכשיו על עונה שנייה. יש עוד הרבה מה לספר". אבל בישראל, נדמה לי, עושים עונות שניות בעיקר לקומדיות, כמעט ולא לדרמות. ובכל זאת, גם אני מחכה לטלפון. אולי מישהו יחליט שכן.

היום מגיעה הסדרה "קטמנדו" לסיומה. 13 פרקים, שנמתחו על פני 15 שבועות (פעם אחת בוטלה הקרנת פרק בגלל משחק כדורגל, פעם שניה בוטלה הקרנת פרק בגלל הפיגוע בבולגריה). לפני שעלתה הסדרה לשידור דיברתי קצת עם יוצרי סדרות אחרות על החוויה הזאת של סדרה באוויר, ושמעתי סיפורי זוועה על זכיינים שבכל שבוע משנים את שעת השידור ואת יום השידור ומעלימים את הסדרה מעיני הצופים, גם אם הפתיחה היתה מרשימה. מהבחינה הזאת ל"קטמנדו" קרו כמה וכמה ניסים: היא שובצה ליום רביעי ב-22:30, אחרי "משפחה חורגת", ושם נשארה מהפרק הראשון ועד הפרק האחרון. בתחילה חשבתי שביום רביעי, מול "הישרדות", זו משבצת איומה, כשלון בטוח. אבל אז מישהו ברשת, בהחלטה מבריקה שאני מעריץ עד היום החליט לשבץ את כל פרק לשידור חוזר גם למחרת בסביבות חצות (פריים שלישי, קוראים לזה בטלוויזיה-לנד). זה היה מבריק כי הרייטינג של השידור החוזר המאוחר היה גבוה למדי.

וכך, חיכיתי לאורך 13 השבועות האלה שיהיה כתב טלוויזיה אחד שיפסיק לרגע לעקוב אחר האופן שבו "הישרדות" מכה את "משפחה חורגת" ומביט במה שהיה עבורי הסיפור האמיתי: בתקופה שבה רשת סבלה מרייטינג בעייתי, משברי, "קטמנדו" – בשני השידורים שלה – היתה יציבה כמו סלע (וכמה פעמים אף השיגה רייטינג גבוה יותר מהליד שהיא קיבלה ב"משפחה חורגת"). בחיבור נתוני צפיית הפרטים בשני השידורים השבועיים אני רואה שכל פרק נצפה על ידי בין 600 ל-700 אלף צופים. המסקנה היתה ברורה: הסדרה הזאת מצאה לעצמה קהל.

ולא רק בטלוויזיה. "קטמנדו" הפכה לתוכן הנצפה ביותר באתר של רשת. לפרק הראשון יש כבר למעלה מ-200,000 צפיות. זה מביא את מספר הצופים בפרק הבכורה לקרוב למיליון, כולל השידורים בטלוויזיה. נתוני הצפיה באתר של רשת, התגובות בפייסבוק וכל האיזכורים שנעשו לסדרה בעיקר בתקשורת הדתית חשפה בפנינו תובנה שלא חשבנו עליה: הסדרה הזאת הפכה ללהיט אצל החרדים, אלה מהם שרואים טלוויזיה במחשב. וזה כנראה די הרבה. לאורך שידור הסדרה התקיימו לא מעט אירועים בבתי כנסת ברחבי הארץ סביבה, ימי עיון, פאנלים, מפגשים עם.

היום ב-22:30, בערוץ 2, הפרק האחרון. פרק שאני מאוד מחבב. ואם החמצתם פרקים קודמים, הנה כולם.

ואם לא תהיה עונה שניה, אז הנה ההשתחוויה שלי וההזדמנות האחרונה להודות לאנשים שעשו את הסדרה. בראש ובראשונה לאסתר ונדר, שאני לא מכיר כותבת מוכשרת ממנה, שהגתה את הרעיון, וכתבה את כל הפרקים. לאילון רצ'קובסקי, המפיק, שהיה האיש השלישי שנכנס לפרויקט אחרינו ודאג שהסירה לא תטבע בדרך. לאורי סיון, עורך התסריט, שעזר לנו לנווט את העלילות ואת הטון. לאמיל בן שמעון, שבתור הבמאי יצא להרפתקאה מטורפת ואמיצה מאוד. לקובי גל-רדאי מרשת, שאני חושב שאני אהיה מוכן לכתוב תסריטים רק בשביל שהוא יקרא אותם. אין אדם שיודע לקרוא תסריטים בארץ יותר טוב ממנו. ואני כמובן חייב תודה לחזקי וחני ליפשיץ, שליחי חב"ד האמיתיים מקטמנדו, שבעצמם עברו תהליך לא פשוט עם הסדרה, ולא תמיד ידעו האם הם יכולים לסמוך על שני אנשים – שהפכו תוך כמה שנים למאות אנשים – שלא יכתימו את מפעל חייהם. סיפורי הסדרה מבוססים על תחקיר ארוך מאוד שאסתר ואני עשינו בין המון שליחי חב"ד בעולם, ומנסיונותיה האישיים של אסתר ומשפחתה כטיילים במזרח שביקרו בהמון בתי חב"ד. המצחיק הוא שבסופו של דבר להרבה שליחים היו סיפורים דומים. אבל בית חב"ד בקטמנדו, מה לעשות, יש רק אחד, ולא חיים בו באמת שמוליק ומושקי, אלא חני וחזקי. והכנסת האורחים שלהם הפכה לחברות אמיצה וארוכת שנים.

זה עניין לא פשוט, להחזיק מעמד כל השנים האלה בהן הסדרה נמצאת בשלב עבודה. המעורבות שלך עולה ויורדת, האגו שט ימינה ושמאלה, יש המון אנשים בדרך שצריך להתחשב בדעתם ולא תמיד נראה שמה שרצית לעשות הוא מה שיקרה בסוף. אני מודה שכשהסדרה סיימה את כל עריכותיה והשלמותיה היו בי חששות, האם היא יצאה כמו שתכננו ודמיינו. האם אחרי כל ההורדות, השינויים, התוספות נשאר זכר למה שהתחלנו ממנו. צפיתי בפרקי הסדרה לפי שעלתה בחשש, ונרגעתי. אני אמנם זוכר רפליקות ששונו, או סצינות שנעלמו, אבל הלב שלה נותר במקום. הרעיון הראשוני איתו יצאנו לדרך לפני בערך חמש או שש שנים הגיע אל המסך, לא מעט בזכות אנשים נפלאים שידעו לשפר אותנו איפה שהיה צריך, לדייק, לחדד.

ואני גם צריך לתת קרדיט לבלוג הזה. הסדרה הזאת קיימת בזכותו. ההיכרות שלי עם אסתר, הוגת רעיון הסדרה ושותפתי ליצירה, נולד כאן דרך הבלוג ב-2006. את מיכאל מושונוב אני גם מכיר באופן עקיף דרך הבלוג. הודיתי כשהסדרה עלתה ואני מודה שוב: לא ידעתי בתחילה איך הוא יהיה בתור שמוליק שוורצבארד, ואף חששתי. אבל הוא עבר טרנספורמציה מדהימה והראה לי מה בעצם עושה שחקן. הוא הפך לשמוליק. לרגעים נדמה לי שהוא הבין את התסריטים יותר טוב מאיתנו והוסיף איזשהו דיוק לאיפיון הדמות שלא היה בתסריט, אלא שהוא הצליח לפענח את הדמות שלו בצורה פשוט מופלאה. מיכאל הפך מבחינתי לפנים של "קטמנדו". אנו היוצרים רוצים לחשוב עליה כעל סדרה שלנו. אנשי השיווק ניסו למתג אותה בתור הסדרה של גל גדות. אבל מהר מאוד הבנו כולנו שזו הסדרה של מיכאל מושונוב ושל ניצן לברטובסקי (גם את זה כבר כתבתי: את זה שניצן היא המושקי המושלמת הבנו כולנו מיד בסוף האודישן הראשון שלה).

זהו. הפרויקט הזה הגיע לסיומו. אני מרגיש שיצא לא רע בכלל. עכשיו סדרה על ברסלב, לא?

הנה שני הפרקים שהכי אהבתי בעונה:

ציוץ