02 מאי 2008 | 11:00 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

הלן vs האנק

במשך רוב שנות התשעים הלן האנט והאנק עזריה היו זוג. הוא היה מפורסם בזכות הדמויות שדיבב ב”משפחת סימפסון” (ובראשן אפו), והיא היתה כוכבת הסיטקום המתוק “משתגעים מאהבה” (בו לעזריה היה תפקיד משנה). ואז הם התחתנו ב-1999, והתגרשו שנה אחר כך.
היום שניהם מגיעים לבתי הקולנוע בארץ עם שני סרטים חדשים, שניהם סרטי בכורה של שחקני סיטקום שהפכו לבמאים, שניהם קומדיות רומנטיות קטנות ועצמאיות. שניהם גם, למרבה הצער, די ככה ככה. הלן האנט מככבת ב”כשהיא מצאה אותי”, סרט שהיא גם ביימה. האנק עזריה מגלם את תפקיד המשנה ב”לרוץ בשבילה”, שביים דיוויד שווימר.
הסרט המבאס יותר הוא “כשהיא מצאה אותי”, בו האנט מחליטה להיות גם במאית. על פניו זו קומדיה רומנטית בוגרת, סמי-רצינית, שכל כוונותיה טובות: האנט מגלמת אשה בת 39 שנישואיה מתרסקים. במקביל היא מתחילה קשר חדש עם גבר גרוש, מאבדת את אמה, ומגלה את האמת על אודות זהות אמה הביולוגית. האנט, לכל הפחות, קולעת בול בליהוק: מושא תשוקותיה הוא כמובן מיסטר דארסי (קולין פירת), שכנראה אין בת 39 שלא עומדת בקסמיו, בעלה המהוסס הוא מתיו ברודריק (בתפקיד די דומה לזה שגילם ב”מישהו לסמוך עליו”) ואמה הביולוגית היא בט מידלר. אפילו סלמן רושדי מגיח פעמיים לתפקיד רופא הנשים (רושדי ופירת כבר הופיעו זה לצד זה ב”ברידג’ט ג’ונס”).
הבעיה היא שהאנט, משום מה, ניסתה לרסס את סרטה בתרסיס “המציאות”, להפוך אותו לפחות אגדה ויותר לנתח מהחיים. וכך למרות שמידלר ופירת מגלמים דמויות קולנועיות למהדרין, האנט עצמה עסוקה בלגלם דמות מהוהה, מובסת ונטולת שארם. גם ההחלטה של האנט להשאיר את עצמה נטולת איפור, זוהר או אפילו חיוך בסרט הופכת את “כשהיא מצאה אותי” לסרט מתסכל, שלא מספק את מה שהז’אנר שלו מבטיח: קצת חן קליל, אוורירי ונוצץ. הפער בין המראה המותש של הסרט והגיבורה, ובין ניסיונותיו להיות קליל וגחמני לפרקים הופכים את “כשהיא מצאה אותי” לסרט מפוספס ומייגע. הוא לא רע, וכל כוונותיה של האנט הוגנות ונאותות, אבל היא פשוט החמיצה את הפוטנציאל הממשי שהיה טמון בסרטה.
“לרוץ בשבילה” של דיוויד שווימר הוא ההפך המוחלט. הסרט הזה כולו קלות דעת נוצצת, ללא שמץ של אמינות או מציאות. שזה אחלה, אבל גם כאן יש כמה בעיות, מזן אחר.
הסרט הזה הוא, בראש ובראשונה, בבעלותו של סיימון פג. פג – שעשה קסמים כשחקן/תסריטאי ב”מת על המתים” ו”שוטרים לוהטים” – מנפיק כאן תסריט חלש בהשוואה לשתי ההברקות הקודמות שלו. אולי לכן שותפו הקבוע, אדגר רייט, נעדר הפעם ואת מקומו תופס דיוויד שווימר, שהסטנדרטים שלו נמוכים יותר. פג מגלם לוזר לונדוני שבורח מחתונתו עם תנדי ניוטון, וחמש שנים אחרי הוא מנסה לזכות בה בחזרה, רגע לפני שיחסיה עם איש עסקים אמריקאי ואולטרה-ספורטיבי (עזריה) יהפכו רציניים מדי. הסרט נקרא במקור “רוץ, שמנצ’יק, רוץ”, וכאן כבר יש בעיה. כי את השמנצ’יק הזה מגלם פג, הקטן, הגרום, עם הפנים המחודדות. כדי לגלם גבר ממוצע שהזניח את עצמו שגידל כרס קטנה, פג מסתובב רוב הסרט עם מעין חליפת השמנה קטנה שנראית מופרכת לחלוטין. הרי פג הזה היה הרזה בצמד השמן והרזה שהוא גילם לצד ניק פרוסט העגלגל ב”שוטרים לוהטים”. ועכשיו הוא השמנצ’יק? אבל ניחא, כי הסרט הרי לא מנסה להתייחס בכלל לדבר הזה שנקרא “מציאות”. הוא כולו בלון באבל-גאם מצועצע, בו שווימר מנסה להבריק מדי פעם עם קצת להטוטי מצלמה של טירונים. גם העלילה – רצונו של פג לרוץ את המרתון הלונדוני כדי להוכיח את אהבתו לאשה שנטש – לא סוחבת 42 ק”מ. אבל פג הזה, ייאמר לזכותו, הוא שחקן קומי נפלא. הוא מצחיק בפאוזות שלו יותר מאשר ברפליקות שלו. והסרט הזה חינני למדי, אם כי הוא ממצה את השטיקים שלו נורא מהר. אבל הסצינה בין פג המוזנח ועזריה התותח במלתחות היא המצחיקה ביותר בסרט. הרקע הוא כזה: פג רוצה לקחת את בנו, חובב ההוביטים, למיוזיקל של “שר הטבעות”. לעזריה – המחזר החדש של ארוסתו לשעבר (ואם בנו) יש כרטיסים. פג בא לבקש ממנו שייתן לו אותם. והוא מזמין אותו להצטרף אליו לשיעור ספינינג בחדר הכושר שלו:

נושאים: ביקורת

17 תגובות ל - “הלן vs האנק”

  1. JNH 2 מאי 2008 ב - 11:35 קישור ישיר

    נראה לי שהתבלבלת:
    “רייט מגלם לוזר לונדוני שבורח מחתונתו עם תנדי ניוטון”

    צ”ל “פג”, לא?

    רוה לג’יימס: אכן. אין רייט בסרט הזה. תוקן.

  2. דרורית 2 מאי 2008 ב - 12:13 קישור ישיר

    את הלן האנט אף פעם לא אהבתי במיוחד, היא הייתה הדמות הכי פחות אהובה עלי ב-mad about you וגם לצד ניקולסון לא סבלתי אותה. את עזריה דווקא סימפטתי יותר, במיוחד בתור ביביסיטר הכלבים (למרות שחשבתי שהכלב שיחק שם הכי טוב), אבל פסגת היצירה שלו היא אפו.
    http://www.youtube.com/watch?v=e641aQp8zGI
    ולגבי דויד שווימר, בנתיים הוא ממש לא מצליח להתעלות מעל לדמות של רוס.

  3. סטיבי 2 מאי 2008 ב - 13:06 קישור ישיר

    עוד בלבול: אם ב’שותפו הקבוע’ התכוונת לרייט כתסריטאי, אז שווימר לא כתב את הסרט הזה עם פג, אלא מייקל איאן בלאק. ואם התכוונת לרייט כבמאי, הרי גם לא הזכרת את בלאק, וגם לא את רייט כתסריטאי. בקיצור: פג לא כתב לבד, אולי מה שחסר לו זה השותף המתאים.
    ואת דעתי על הסרט כבר כתבתי בקיצור כאן:
    http://stevie.blogli.co.il/archives/89

    רוה לסטיבי: למרות הקרדיט, פג כתב לבד. מייקל איאן רייט המציא את הסיפור וכתב את הדראפטים הראשונים, אבל התסריט שצולם היה הגרסה של פג. ואכן, יש תחושה של חצי-פג כאן.

  4. דני 2 מאי 2008 ב - 13:18 קישור ישיר

    הלינק ליוטיוב הלך או שזה רק במחשב המרושע שלי?

    האנק עזריה גם שיחק ב”חברים” כמה פרקים בתור החבר המדען של פיבי (זה שנשלח לרוסיה), כך ששווימר בטח סידר לו את התפקיד.

    הלן האנט דווקא היתה בסדר ב”משתגעים”. אחרי זה קצת התלהבו ממנה יותר מידי, עשתה איזה 5 סרטים (מטוויסר עד תעביר את זה הלאה)ונשרפה מהר מידי.

    מה עם הורטון? שווה הצגת בוקר מחר (עם ילד בן 3)?

  5. דבורית 2 מאי 2008 ב - 14:12 קישור ישיר

    לא קשור בכלל:
    שאלת טריוויה, אם יש פה מומחה בעל/ת זיכרון מרשים
    http://www.notes.co.il/dvorit/43559.asp

  6. דרורית 2 מאי 2008 ב - 14:36 קישור ישיר

    דני, כמו שכתבתי איפושהו פה בבלוג (מתעצלת לחפש את הלינק לתגובה) הייתי בהורטון בחברת גילאי 3,4,5,6,7 וכולם (כולל 3 אמהות) נהנו מאוד. בעיני שווה מאוד גם לגדולים וגם לקטנים.

  7. אורון 2 מאי 2008 ב - 15:14 קישור ישיר

    אני הבנתי שהסיפור של “לרוץ בשבילה” הלך ככה: מייקל איאן בלאק (למרות שיאיר מתעקש להכניס את רייט לסיפור, זה שמו של האיש 🙂 ) כתב תסריט. אגב, אני לא ממש יודע איך כמצחיקן, אבל “חתונה במהירות מופרזת” שלו היה כתוב רע. דייויד שווימר קושר לפרוייקט כבמאי והביא כמה חברים – את עזריה ששיחק לצידו ב”חברים” ואת פג ששיחק עימו ב”Big Nothing”. פג הביא את דילן מורן (תודה לאל!) וישב לשכתב את התסריט. כך שהגרסה שצולמה היא אכן הגרסה של פג, אבל הסרט היה כתוב גם קודם. דבי טוענת שכל העלילה הייתה אמורה להתרחש באמריקה, ושהמרתון המדובר היה צריך להיות זה של אל.איי.
    בכל מקרה, אני מאשים את בלאק בסיפור המסגרת האכן לא קשור למציאות, וזוקף את כל הרגעים הכן מוצלחים לזכותו של פג.

    דעתי המלאה על הסרט תעלה בהמשך השבוע, כמו גם הבלדה על הקריירה של סיימון פג שאני עצוב ונסער להכריז שהגיעה לשלב ההתמסחרות. ארורה תהיי הוליווד!

  8. אריק 2 מאי 2008 ב - 15:30 קישור ישיר

    לפני כמה שבועות פירסם ה”ניו יורק טיימס” מאמר על הבצורת שחווה עולם הקומדיות הרומנטיות. ואכן, הז’אנר שהיה בעבר מתחרה כבד משקל בשוק הקופתי פינה בהכנעה את מקומו לסרטים הפונים לגברברים או לכל המשפחה. מישהו יכול לציין שם של קומדיה רומנטית מצליחה באמת מהשנים האחרונות? “הצד שלו, הצד שלה”? “מילים ולחן”? “אהבה בתפריט”? אף אחד מאלה לא ייכנס לקאנון.
    והנה, סוף סוף מגיע סרט פוצי-מוצי, “מה שקורה בווגאס” שמו, שיכול לראות עצמו מועמד לקבלה לפנתיאון הרומנטיקה ההוליוודי, ואולי חשוב מכך – לעשות כסף. היפ-היפ הוריי!
    העלילה – אפשר לקרוא לה קומדיית סקרובול לדור האמטיוי – מבוססת על רצף של ארבעה תרחישים לא הגיוניים במיוחד: אשטון קוצ’ר וקמרון דיאז נפגשים בווגאס ומתחתנים בטעות לאחר ליל הוללות; הם מחליטים שהם מתעבים זה את זה באותה זריזות שבה התאהבו; הם אוגרים יחדיו שלושה מיליון דולר בקזינו ומתווכחים למי שייך הכסף; הוויכוחים הללו מובילים אותם לשופט שמרני, שכדי להעביר מסר חיובי לכל הזוגות הצעירים וחסרי הסבלנות מכריח אותם לשהות יחדיו שישה חודשים. נו, קשקוש. נו, רייגן במיטבו. מה לעשות, אלה הם ערכי הקולנוע האמריקאי – זוכרים שב”ג’ונו” וב”הדייט שתקע אותי” אופציית ההפלה אפילו לא עמדה על הפרק?
    את הפוסטר של הסרט מעטרים קוצ’ר ודיאז (ליהוק מבריק מבחינה שיווקית-מסחרית; מישהו חושב שפטריק דמפסי ומישל מונהן יצליחו לגבור עליהם?), אבל דומני שאת הקרדיט ואת תשומת הלב צריך להעניק בעיקר לבמאי הבריטי טום וון, מי שאחראי גם ל”Starter For 10″ המקסים בכיכובו של ג’יימס מקאווי. וון, שהולך ומתגלה כיוצר הצ’יק-פליקז המשובח של דורנו (מי צריך את נורה אפרון?), משכיל ליצור סרט שאמנם נעשה במיליוני דולרים, עוסק במיליוני דולרים ושואף אך ורק להרוויח מיליוני דולרים, אבל מציג לפנינו אנשים אמיתיים עם רגשות אמיתיים ובעיות אמיתיות. ולכן, “מה שקורה בווגאס” אינו רק מהנה, אלא גם חכם ומרגש.
    מי שמחפש סיבות להספיד את הוליווד בכלל ואת הסרטים הסנכרינים שלה בפרט ימצא גם כאן תחלואים. מה לעשות, קוצ’ר זה לא קרי גרנט. אבל מי שעוד מאמין בכוחה של התעשייה לשחזר את ההצלחות של “זה קרה לילה אחד” ו”נדודי שינה בסיאטל” יבין שיש לנו כאן עסק עם יהלום אמיתי

  9. חובבן 2 מאי 2008 ב - 15:42 קישור ישיר

    אכן התסריט שייך למייקל איאן בלאק, זאת הסיבה שצפיתי בסרט לפני כמה חודשים. בלאק הוא שליש מ”סטלה” שהיתה אחת הסדרות הקומיות היותר מצחיקות שראיתי החיים (וראיתי הרבה).

  10. איתן 2 מאי 2008 ב - 18:27 קישור ישיר

    וכמובן שאני הולך לראות את הסרט שאף אחד לא מדבר עליו – “מיס פטיגרו”. והאמת – אין הרבה מה להגיד עליו. סרט מאוד בינוני, מבוים בחוסר דמיון משווע, אבל בכל זאת שווה צפייה בשביל איימי אדמס אחת נפלאה. פרנסס מקדורמנד משתדלת, אבל היא לא ממש קומיקאית, ושחקן עלום שם שמשחק את נגן הפסנתר מגלם בנוכחותו את כל הבעיה : במראה החיצוני, הוא מאוד דומה לקלייב אואן, אבל הוא חסר את האנרגיה החייתית של השחקן ההוא. וכך, למרות סצינה לפני אחרונה מרגשת (בעיקר בגלל איימי אדמס), זה סרט שמלכתחילה לא מבטיח הרבה – ואת זה הוא גם מקיים.

  11. רותם 2 מאי 2008 ב - 18:35 קישור ישיר

    הבעיה עם הקומדיות הרומנטיות (ווגאס בניהן) שהן לא מצחיקות מי יודע מה. “ווגאס” באמת סרט טוב מבחינות רבות אבל הוא לא מצחיק הרבה (הוא גם לא מנסה יותר מדי יאמר לזכותו). אותו הדבר הרגשתי עם “הדייט שתקע אותי”. יש רומנטיקה פחות קומדיה.

  12. איתן 2 מאי 2008 ב - 18:37 קישור ישיר

    ולגבי השאר : את “Mad about you” מאוד אהבתי. היא היתה כתובה באינטלגנטיות מרשימה, ולעיתים אף הבריקה (אחד הפרקים צולם כולו בשוט אחד). לטעמי, האוסקר שקיבלה על “הכי טוב שיש” היה מוצדק לחלוטין, אבל מעבר לסרט הזה, היא לא הבריקה ממש (מאוד אהבתי את “קללת אבן העקרב הירוקה” של וודי אלן, אבל לא בגלל משחקה, הסביר ולא יותר מכך). את “כשהיא מצאה אותי” אני מתכוון לראות מחר. מהקטעים שראיתי באינטרנט, נדמה שהיא השתלטה על קצב קומי נכון, ודיאלוגים מהירים. כמו כן, בט מידלר נראית פחות וולגרית מהרגיל. חבל לי על הביקורת שאני קורא כאן, אבל אולי טוב שאני אלך לסרט עם ציפיות לא גבוהות.

  13. סטיבי 2 מאי 2008 ב - 18:51 קישור ישיר

    איתן, תגדיר ‘אף אחד’…

  14. דרורית 2 מאי 2008 ב - 19:24 קישור ישיר

    אני הערכתי את הלן האנט ב”נשים של ד”ר טי”. אם כבר וואספית קרה אז עד הסוף.
    🙂

  15. assafTV 2 מאי 2008 ב - 22:27 קישור ישיר

    אפרופו Starter for 10 – הוא ישודר ביוני הקרוב ב-yes1. וסטלה (Stella) היא באמת אחת מהקומדיות החבויות המוצלחות ביותר. מאדנ מומלצת ואם חדי הזיכרון שבכם זוכרים את תוכנית הסקצ’ים של MTV מהניינטיז The State הם יזהו משם את החבורה (ואת ההומור).

  16. סטיבי 3 מאי 2008 ב - 1:12 קישור ישיר

    אופטופיק: תראו מי מצולם (בין השאר) בפוסט האחרון של דיוויד בורדוול (מלך) על איברט-פסט…
    http://www.davidbordwell.net/blog/?p=2273

  17. אביגיל 4 מאי 2008 ב - 8:52 קישור ישיר

    איתן:

    השחקן המגלם את נגן הפסנתר ב”מיס פטיגרו” הוא לי פייס, המככב גם בסדרה Pushing Daisies (או בשמה העברי המשעמם, “החיים על פי נד”). שם הוא רחוק מחסר נוכחות, אם כי יתכן שהדמות העצורה והמעט ילדותית שהוא מגלם מתאימה יותר ליכולתיו כשחקן.


השאירו תגובה