03 מאי 2008 | 20:20 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"איירון מן", הביקורת

הביקורת הראשונה שלי על “איירון מן” התפרסמה באנגלית. זו השניה, מגיליון “פנאי פלוס”, 30.4.2008

iron man

אירוני, מן
עם שחקן לא צפוי, במאי לא צפוי וגיבור לא צפוי, “איירון מן” מצליח להפוך ללהיט צפוי למדי. אך גם מבדר

מי היה מאמין שבגיל 43, אחרי שלל הסתבכויות עם סמים, אלכוהול, מעצרים, שוטרים, ושנה שלמה בכלא, רוברט דאוני ג’וניור יהפוך לגיבור פעולה במה שאמור להיות אחד הסרטים הקופתיים של העונה הקרובה. והאמת, מגיע לו. דאוני ג’וניור, בנו של במאי ושחקן מעולם הקולנוע האנדרגראונדי של שנות הששים והשבעים, הוא אחד השחקנים המרתקים באמריקה, מישהו שמסוגל ללכת על הקצה גם בחיים וגם על המסך. בין אם הוא מגלם את צ’רלי צ’פלין ב”צ’פלין” או בלש פרטי ביש מזל ב”קיס קיס בנג בנג”, דאוני ג’וניור הוא מאותם שחקנים שקל להאמין להם. יש בו משהו אפל ונואש, אבל הוא גם תמיד מעורר אהדה ואמון, ולא רתיעה.
ובכל זאת, לקחת את דאוני ג’וניור לתפקיד הראשי בסרט גיבורי העל החדש של הוליווד זו לא הבחירה הכי מובנת מאליה. הוליווד, שכה חרדה לדימויה הנקי, שכה מחזרת בנואשות אחר בני הנוער, עם גיבוריהם המתכלים, הולכת על מישהו שאשכרה יודע לשחק, שבאמת הוכיח עמידות ושרידות. וזה לא נעצר כאן: מול דאוני ג’וניור מופיע ג’ף ברידג’ס, עוד שחקן מעולה. מה קורה כאן? תכף תספרו לי שבסרט הקומיקס של הקיץ הבא תלהקו את קווין בייקון ואת וויליאם הרט לתפקידים הראשיים. או שיתנו למרלון ברנדו לגלם את אבא של סופרמן. אה, זה כבר קרה. סליחה.
האמת, הגעתי ל”איירון מן” – גיבור על שנוצר כבר ב-1963 – עם חששות. קודם כל, כי בכל פעם שהוליווד יצאה החוצה אל מחוץ לקנון גיבורי העל הברור מאליו התוצאות היו קטסטרופליות (לפחות בשנים האחרונות). במילים אחרות, חששתי שזה יהיה עוד מקרה “דרדוויל” או “גוסט ריידר” או “ארבעת המופלאים”, סרטים שהצליחו בקופות, אבל היו בלתי נסבלים. או “אלקטרה”, שהיה גם בלתי נסבל וגם כושל. וזה בעידן בו פונקנו עם גיבורי העל שלנו: סרטי “ספיידרמן” היו מצוינים, “באטמן מתחיל” היה מעולה ו”סופרמן חוזר” היה מהנה. ו”איירון מן”, עד שנראו ממנו התמונות הראשונות, היה בחזקת חשוד. דאוני ג’וניור בתפקיד הראשי? גווינת פאלטרו מולו? ג’ון פאברו – שחקן זניח שהפך לבמאי סימפטי – בתור במאי? לא יודע, לא עורר אמון. פאברו אמנם יצר את “קטן עליו” המצליח והמאוד מהנה, אבל ייחסתי את חיבתי לסרט הזה לוויל פארל בתפקיד הראשי ולא לבמאי.
אז אכן, בסופו של יום נראה שפאברו הוא לא במאי דגול, ושהוא לא עושה ב”איירון מן” משהו שעשרות במאים אחרים לא היו עושים אחרת. אבל – וזה נורא משמעותי בסוג כזה של סרטים: הוא לא מקלקל. להפך: מה שהוא לא מוסיף בקולנועיות, הוא מצליח לתרום בטון. וזה כנראה מה שעובד כה טוב ב”איירון מן”: שיש לרוב אורכו תחושה של קלילות מודעת לעצמה, ציניות בריאה, ספקנות מרעננת.
דאוני ג’וניור מגלם את טוני סטארק, מעין שילוב בין הווארד יוז ויו הפנר. תעשיין, פלייבוי, נהנתן וגאון. הוא ממציא שלל כלי נשק שהמפעל שהקים אביו מוכר למרבה המחיר, הוא מאמין שכלי הנשק להשמדה המונית שלו מבטיחים שלום עולמי, ומעדיף להישאר עיוור – או נאיבי – להשלכות האמיתיות של העסק שמאפשר לו את אורח חייו הרהבתני. עד שהחיים האלה, במובן הכי מילולי, מתפוצצים לו בפרצוף. סטארק נשבה על ידי חיילים אפגנים ומגלה שכלי הנשק שלו נמכרים גם לצד השני במלחמה. הו, אם רק מייקל מור היה שם כדי לעשות מזה סרט תיעודי. ואז, רגע לפני שנדמה ש”איירון מן” הוא עוד סרט על המעורבות האמריקאית בקונפליקט במזרח התיכון, מחליט המולטי-מיליארד הזה – ממש כמו ברוס וויין לפניו – להשקיע את כספו ואת גאונתו בתכנון חליפת מתכת שתתפקד כשריון, כלי טיס וארסנל נשקים. כך, להבדיל מגיבורי העל האחרים שנוצרו כתוצאה מתאונה משונה, או לידה על כוכב אחר, שהקנתה להם כוחות על טבעיים, איירון מן משתייך לעולם הגיבורים-הלכאורה-ריאליסטיים, אלה שאין להם באמת כוחות על, אלא רק מספיק כסף (וטכנולוגיה מד”בית, כמובן) כדי לקנות אותם לעצמם.
כנהוג בסרט ראשון בסדרה, רוב העלילה היא זו המספרת לנו איך נולד גיבור העל, איך הוא נוצר. אני – ממרום עשרות סרטי הקומיקס שכבר ראיתי – כבר מותש מהסיפורים האלה, שחוזרים על עצמם. וזה המקום בו המפגש בין פאברו כבמאי (הוא גם מגלם את האפי, הנהג הלרוב שתקן של סטארק) ודאוני ג’וניור כשחקן מציל את היום: הסרט פשוט משעשע נורא ועם טמפו קצבי להפליא (תנו גם קרדיט למארק פרגוס והוק אוסטבי התסריטאים – שגם היו שותפים לכתיבת “הילדים של מחר”). “איירון מן” – למרות שהוא מנסה לחשוף את המכניקה הקפיטליסטית מאחורי הפוליטיקה של מדיניות הביטחון האמריקאית (המבוססת על שחיתות פיננסית וטיוח עובדות ולא על אינטרסים אמיתיים של בטחון לאומי), נותר סרט גיבורי על שמרני, כוחני, שובינסטי, ועם פטיש גברי-ילדותי אופייני לכסף ולגאדג’טים נוצצים. אבל הוא עושה את כל זה עם חוצפה כובשת וחיננית, שגורמת לנו לגלגל עיניים בסלחנות אל מול משובותיו הילדותיות. עם דאוני ג’וניור מאחורי המסיכה איירון מן/טוני סטארק הוא ציפוס ציני, שראה הכל, עשה הכל, ובטח קרא בעצמו איזה קומיקס או שניים על גיבורי על ותסביכי האב שלהם כשהיה נער. המודעות העצמית הזאת, כמו גם יקיצתו של האיש שישן כל חייו ומחליט לעשות בהם שינוי אחרי שהתבודד במערה והביט לתוך ליבו (עוד דימוי שהסרט ממחיש באופן מילולי), הופכים את “איירון מן” – לפחות עד המערכה האחרונה הדי סטנדרטית שלו – לסרט מבדר מאוד, שמצליח להיות גם וגם: גם אינפטילי וגם בוגר, גם נדוש וגם די מקורי.

נושאים: ארכיון, ביקורת

11 תגובות ל - “"איירון מן", הביקורת”

  1. מולון 3 מאי 2008 ב - 21:33 קישור ישיר

    כמה דברים:
    בביקורת (שהיתה מעולה ומאוד קולעת) כתבת שטוני נשבע ע”י חילים אפגניים. נראה לי שהתכוונת ל”נשבה”.

    שנית,
    בקומיקס מסתבר שלטוני סטארק יש כוחות על באופן טבעי, ושהוא לא אדם רגיל. כנראה זה מה שהופך אותו לכזה גאון מכני. אולי זה יזלוג גם לסרטים, אי אפשר לדעת.

    רוה למולון: נשבה אינדיד.

  2. אורון 3 מאי 2008 ב - 23:01 קישור ישיר

    סחתיין יאיר על שהצלחת למצוא מטפורות ודימויים בסרט קיץ 🙂
    דעתי הצנועה על האיירון מן בניק-לינק, ורק אוסיף לה שגם אני התקשתי להתלהב ולהיסחף עד הסוף מהסרט. המגניבות כמעט והתחילה להעיק בשלב מסויים (או יותר נכון ברגע שבו התרחשו הדברים שהתרחשו במטוס הפרטי של סטארק) ומה שעשה את הסרט הם השחקנים, לא הצוות. כך שאני עדיין ממתין בעפעפיים תלושים ועיניים טרוטות לחבר’ה “שלי”, הלא הם איש העטלף וילד השאול.

    ובל נשכח שהחודש מגיעים גם ספיד רייסר ואינדי קשישא. ובעניין הזה – זה רק אני או שעולים רק 6 סרטים בהמשך החודש? לא בסופש אחד, בכ-ל החודש.

  3. ניקו 4 מאי 2008 ב - 2:48 קישור ישיר

    אם היו אומרים לי שאני הולך להינות מ”איירון מן” הרבה יותר מאשר “ספיידרמן 3” לא הייתי מאמין, אבל זה בדיוק מה שקרה..מהנה יותר, מצחיק יותר ומשוחק טוב יותר !

  4. ליאור 4 מאי 2008 ב - 7:52 קישור ישיר

    לכל צופי איירון-מן: להישאר עד סוף הקרדיטים.

  5. טלי 4 מאי 2008 ב - 8:21 קישור ישיר

    מה שאותי ממש מעצבן, זה מדוע הסדרנים לא טורחים לציין שיש עוד סצינה בגמר הקרדיטים?!

  6. עדן 4 מאי 2008 ב - 8:27 קישור ישיר

    אם כבר דימויים, אפשר גם לקחת אותם מעולם הפורנו ולהגיד שהסצינה בה דוחפת פאלטרו את ידה לתוך החור בחזהו של דאוני ג’וניור היא סצינת הפיסטינג הראשונה בבלוקבסטר ההוליוודי.

  7. ליאור 4 מאי 2008 ב - 17:09 קישור ישיר

    הסצנה הזו כתובה ומשוחקת כל כך טוב שפשוט קשה להאמין שאתה צופה בסרט קומיקס הוליוודי. סצנת אהבה נפלאה.

  8. אהוד קינן 4 מאי 2008 ב - 21:23 קישור ישיר

    לא אהבתי את הסרט. היה צפוי מאוד וחלק מהקלישאות ממש עשו לי כאב ראש.

  9. Spidey_82 4 מאי 2008 ב - 23:54 קישור ישיר

    מולי – זה לא “מסתבר”. כחלק מהסיפור Extremis טוני התמודד עם טרוריסטים שהשתמשו בוירוס שהעניק להם יכולות על. לאחר שנפצע אנושות הוא הבין שהפיתרון היחיד כדי להכניע אותם יהיה בהזרקת הוירוס לעצמו. כך הוא זכה לקבל כוחות על משל עצמו – שליטה בטכנולוגיה ואמצעי תקשורת גלובליים. כמו כן זה גם יצר קשר “טלפאתי” עם השריון שלו.

  10. אורן 7 מאי 2008 ב - 2:56 קישור ישיר

    אוקיי אז ככה:
    הלכתי לראות את הסרט בקולנוע (כמובן בסינמה סיטי – באולם 7 איפה שלראשונה הקרינו במקרן ה FULL HD שלהם בטכנולוגיה דיגיטאלית).
    ולא היו לי ציפיות גדולות.. אבל שמעתי שהוא סרט די טוב..

    הסרט מאוד מזכיר את “רובוטריקים” אבל ללא ספק הרבה יותר טוב ממנו, אבל זה לא אומר שהוא מעולה בפני עצמו.

    מה אני יגיד לכם? התאכזבתי קשות..

    האפקטים בסרט באמת מדהימים, והעלילה פשוט מרשימה ומרתקת, וכל הסרט מלווה בהומור משובח (בעיקר של השחקן המעולה – רוברט דווני ג’וניור)

    בהתחלה של הסרט, חשבתי פשוט שהוא מעולה, וחשבתי על לתת לו אפילו 8 או 9 מתוך 10.. אבל פשוט כשהגיע הסוף הגרוע והילדותי הזה, וויתרתי וכל מה שאני יכול להגיד זה, שפשוט ה 10 דקות האחרונות דפקו בעירך את כל הסרט..

    *ספויילר* מהקטע שאבא של טוני סטארק (אובדיה סטיין) מחליט פתאום גם ליצור חליפה ו “להשתלט על העולם” הסרט פשוט נעשה מטומטמם ילדותי, ושטותי.. מרגע לרגע.. וזה פשוט הלך ככה והידרדר, כל ה 10 דקות האחרונות של הסרט.. ופשוט חבל.
    *סוף ספויילר*

    לסיכום – הסרט היה מעולה עם עלילה מצויינת ושחקנים מצויינים בליווי הומור משובח ואפקטים מרשימים, אבל היו יכולים להוציא ממנו הרבה יותר, והסוף מאוד דבילי וילדותי, פשוט מאכזב.
    חבל שדפקו את הסרט הזה עם 10 דקות אחרונות כלכך גרועות.

    ציון שלי: 6.

  11. הגמד 23 מאי 2008 ב - 3:00 קישור ישיר

    מי שמגיע בלי ציפיות לא מתאכזב 🙂 היה בסדר גמור הסוף לטעמי. אפילו השורת סיום לדעתי הייתה במקום כמו שווארמה בשמש.


השאירו תגובה