11 מאי 2008 | 08:30 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

איזה חרם חמוד

החודש ימלאו שנתיים לחרם המתוק של פורום פילם וא.ד מטלון על מבקרי הקולנוע (קראו כאן את חגיגות השנתיים לחרם החמוד הזה בבלוגי באנגלית). והאמת, החרם הזה שינה את חיי. כבר שנתיים שיש לי יותר זמן לבלות עם המשפחה, במקום לצאת כמעט כל ערב להקרנת עיתונאים, וסרטים שמאוד מסקרנים אותי, ושיוצאים באיחור משאר העולם, אני רואה על מסך הפלזמה הנהדר שלי, וכותב עליהם בתזמון הנוח לי, בלי שיחצנים יגידו “בבקשה תכתוב השבוע” או “בבקשה אל תכתוב השבוע” (וכך תקראו במדורי בשבוע הבא את ביקורתי המאוד מאוכזבת מ”הג’וב הבריטי”, שאמנם מוקרן היום ואתמול בהקרנות טרום בכורה, אבל אני כבר ראיתי אותו בתחילת השבוע בדי.וי.די וכתבתי עליו למדורי שנסגר ביום שני שעבר). וכשיש סרט שיוצא בארץ במקביל לשאר העולם, ומספיק מסקרן אותי, תמיד אפשר למצוא מישהו שכן מוזמן להקרנות המוקדמות שיכתוב עליו בשם בדוי, בדפוס או באתר, ואני מוסיף את הגיגיי עליו ביום צאתו, אחרי צפייה בהצגה יומית. בקיצור, החיים נהיו קלים ונוחים מאוד.

(ואם אתם רוצים כבר היום ביקורת סמכותית על “סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן” – שעיקרה הוא: “הרבה קטעי פעולה עשויים היטב”, “נראה טוב”, “קצת יותר אפל מהקודם”, “אולד-סקול”, אבל הסאבטקסט של הביקורת זועק “כמה משעמם!” – קראו כאן).

אבל החרם הישראלי על המבקרים הוא חלק מתופעה גלובלית יותר. עיתונים, למשל, לא רוצים יותר מבקרי קולנוע. זה בינתיים קורה רק באמריקה, אבל אני מעריך שזה יגיע בקרוב גם לישראל. עד עכשיו פוטרו לא מעט מבקרים באמריקה, אבל בכל פעם שמישהו פוטר היה לזה איזשהו תירוץ הגיוני: המבקר היה כבר לא בשיאו, לא מעודכן, לא מסונכרן (ואני מניח שכל זה גרם לכך שבמערכת נהיה יותר ויותר קשה לעבוד איתו), או שהעיתון עובר קיצוצים. עד כה המבקרים שפוטרו – גם אם חלקם היו ותיקים וידועים – היו כאלה שממילא לא הוסיפו רבות לדיון הציבורי/אמנותי במדיום הקולנועי. עד שלשום. פתאום גלן קני, המבקר המבריק של “פרמייר” כמו גם אחר העורכים הבכירים באתר, וסינפיל בכל רמ”ח איבריו, קיבל הודעה שהוא מפוטר. “פרמייר”, כזכור, היה ירחון קולנוע משובח שעבר עליות וירידות וחיפפושי כיוון – יותר איכותי, פחות איכותי – עד שלבסוף נסגר. אבל הוא שמר על נוכחות אינטרנטית, וקני היה אחד הכותבים הבולטים והמבריקים בו. מה אומרת הודעת הפיטורים הזאת? שהאתר כולו נמצא רגע לפני קריסה? או ש”פרמייר” הבינו שקני איכותי מדי עבורם, והם רוצים לרדוף יותר אחר הקהל של אתרי רכילות כמו פרז הילטון ו-TMZ? נחכה ונראה.
את קני תוכלו למצוא מאז אתמול כאן. והוא מחפש עבודה, אם יש לכם משהו להציע.

ובנושא הנושק לזה: רוגל אלפר כתב בסוף השבוע על מצבם המידרדר של עיתונאי הדפוס. שמרו את הלינק ובואו נדבר עליו באיזור דצמבר 2008.

האמת היא שאולפני הקולנוע (או מפיצי הקולנוע בקנה המידה הישראלי) ומו”לי העיתונות נמצאים במצב דומה: אין להם מושג מה יקרה בעוד חמש שנים, האם עדיין ישרדו, אז הם מנסים בכוח לצמצם עלויות, לקצץ משרות, כדי לשמור על רווחים כל עוד מתאפשר להם. אבל תכל’ס הם מבינים שהעולם סביבם משתנה, האנשים צורכים מידע ממקורות חלופיים, ולגווארדיה הוותיקה (וזה כבר מתועד שמו”לים ומפיצים/אולפנים הם מאנשי העסקים בעלי יכולת ההסתגלות הנמוכה והאיטית ביותר) אין מושג איך להגיע אליהם ולעשות מהם כסף. הדרך היחידה שג.ג/פורום פילם או ידיעות/מעריב ישרדו עם המותגים שלהם בתום חמש עד עשר שנים מהיום זה רק אם תאגיד גדול מהם, שמרכז פעילותו הוא טכנולוגי ולא תוכני, יקנה אותם.

ואם העיתונים מוותרים על מבקרים, הרי שהאולפנים מוותרים על המחלקות שאחריות על הסרטים שמבקרים אוהבים. אחרי שאולפני וורנר כבשו את ניו ליין (ופיטרו 450 איש) הם סגרו השבוע גם את שתי החטיבות העצמאיות שלהם: פיקצ’רהאוס (החברה שהפיצה, בין השאר, את “אושפיזין”) ואת וורנר אינדיפנדנט (החברה שהפיצה את “לילה טוב ובהצלחה”). עוד 70 משרות קוצצו. האם זה רק צירוף מקרים ששתי הדיוויזיות האלה נסגרו באותו יום בו גלן קני פוטר? כנראה שכן, אבל זו אחלה מטאפורה.

========

ומה קורה בקופות?

“איירון מן” מכר בסוף השבוע הראשון לצאתו (לפני שבוע) 13,000 כרטיסים. HD או לא, הקהל הישראלי פשוט לא אוהב גיבורי על. (זוכרים ש”ארץ קשוחה” מכר 17,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו?).

אבל “לרוץ למענה”, אם זה מנחם מישהו, מכר רק 1100 כרטיסים.

“21” מתברר כלהיט קטן ודי מפתיע: 51,000 כרטיסים נמכרו לו בחודש. ו”סופרהירו” אמנם לא הפך ללהיט התיכוניסטים שחשבתי שהוא יהיה, אבל עם 80,000 כרטיסים שנמכרו אני מניח שהוא נחשב הצלחה סבירה.

אבל הלהיט הגדול של החודש האחרון הוא, כצפוי, “הורטון שומע מישהו”, שמכר עד כה 120,000 כרטיסים.

ובאתר של סינמה סיטי כתוב שהסרט הכי מבוקש בסוף השבוע היה “מה שקורה בווגאס”.

6 תגובות ל - “איזה חרם חמוד”

  1. איתן 11 מאי 2008 ב - 10:03 קישור ישיר

    מה, באמת לא אהבת את “הג’וב הבריטי” ? יכול להיות שנפלת בפח של המפיצים ? יכול להיות שבאת עם ציפיות לראות את “הג’וב הבריטי”, סרט פעולה נוטף אדרנלין, פיצוצים ומכות, וקיבלת את “שוד בנק”, סרט פשוט ורגוע הרבה יותר, מתוסרט נהדר, ומלהטט בצורה מרשימה בין מספר מוקדי התרחשות מבלי לאבד את העניין לשנייה, כשברוב המקומות, ההתרחשות היא פוליטית, ולא של אקשן פיצוצי ? יכול להיות שכל הסיפור הוא ציפיות מול תוצאה, ואם היית בא עם ציפיות אחרות, אולי לא היית מתאכזב כל כך ?

  2. ארז 11 מאי 2008 ב - 11:53 קישור ישיר

    מה בדבר פיטורי מבקרי סרטים כי אתרי האינטרנט (ועיתוני הדפוס) פשוט מבינים לאט לאט שמוסד הביקורת מחריב להם הזדמנויות עסקיות? הרי איזה משרד פרסום יחליט לפרסם סרט חדש באתר שנתן לו ביקורת שלילית?

    לפני מספר חודשים, פיטר האתר Gamespot, אחד מאתרי משחקי הוידאו הגדולים בעולם, את אחד העורכים הראשיים שלו. למרות שהסיבה אף פעם לא פורסמה באופן רשמי, לא היה צריך להיות גאון גדול בשביל להבין אותה: אותו עורך, בחור נחמד בשם ג’ף, פרסם ביקורת מאוד שלילית על משחק, שכמה ימים לפני עליית הביקורת נחתם עבורו הסכם פרסום נאה. החברה שמפיצה את המשחק רצה לבעלי האתר (Cnet) בצעקות, בעלי האתר נבהלו, והעורך פוטר.

    לא אתפלא אם זו אחת הסיבות לגל הפיטורים הנ”ל. אמנם אני בטוח שיש אתרים עם אינטגריטי מהודק יותר, אבל לפעמים השיקולים המסחריים הופכים להיות do or die (בעיתונות האינטרנטית בארץ, אגב, המצב הרבה יותר גרוע).

    נו. לפחות עולם התוכן העצמאי פורח, ומבקרי סרטים טובים וידועים מספיק כנראה יכולים לפתוח בלוג ולעשות ממנו קצת כסף, מה שאף פעם לא מזיק, ולפעמים אפילו חינני יותר מההכתיבה לעיתונאים ולאתרים הממוסדים יותר.

  3. אורון 11 מאי 2008 ב - 12:12 קישור ישיר

    (אני מדלג על ההתייחסות לחרם החמוד וכמה יאיר נהנה ממנו, אבל מקשר בין שני חלקי הפוסט)
    בסוף השבוע נתבקשתי לצפות ב”מה שקורה בוגאס”, בהיעדר הקרנת עיתונאים להיות נוכח בה. החלטתי לבדוק את גלובוס-מקס מודיעין. אז אולי זה רק אני, אבל למתחם בו ממוקם הקולנוע רצוי להגיע רק עם מפה, מצפן, ג’י.פי.אס ושקית גדולה של פירורי לחם, אותם יש לפזר אחריכם בעקביות. אחרי שמצאתי סוף-סוף את הקולנוע, נעמדתי בתור יחד עם כל עם ישראל (ואני מת על עם ישראל, באמת). להפתעתי, מי שעמד לפני ומצדדי אכן הזמין כרטיסים לסרט הנ”ל, כך שלא רק בסינמה סיטי אנשים באו לראות את קוצ’ר ודיאז.
    בהתייחס לביקורת שפורסמה כאן לפני כמה ימים, של עיתונאי שיאיר מאוד מעריך וכו’, אני מוכרח לציין שאין לי מושג למה התכוון המשורר. כלומר, זה בהחלט סרט נחמד מאוד ואפילו מרענן ביחס לז’אנר. אבל כינויים כמו “יהלום אמיתי” או ההתלהבות המופרזת שקוראת לא להספיד את הז’אנר או להכניס את הסרט לפנתיאון – זה שיא הגוזמאות. דעתי המלאה בניק-לינק.

    עוד התייחסות קצרה למשהו שעלה כאן לא מזמן: בשבוע שעבר ניסיתי לרכז את כל הטריילרים הישראלים לסרטי אופיר 08. מצאתי רק ארבעה. אפשר לצפות בהם כאן
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,907,209,22952,.aspx
    ואז להתפלא שטריילר הוא לא חלק אלמנטרי מקידום מכירות לסרט ישראלי (אני יודע שהרבה סרטים לא גמורים עדיין, אבל בחייאת, טריילר אפשר להפיק מיד בסוף הצילומים)

    וניטפוק – “לרוץ בשבילה”, לא “למענה” (בסופש ראיתי שוב את שון של המתים, עד שכאבה הבטן, וקיטרתי בפני אחי על הכיוון אליו הולך סיימון פג יקירי.)

  4. דרורית 11 מאי 2008 ב - 12:20 קישור ישיר

    ועדיין מעניין אותי לקרוא את הביקורת שלך על הורטון.
    (או שהיא פורסמה ואני פספסתי?)

  5. דרורית 11 מאי 2008 ב - 12:26 קישור ישיר

    ותמונה מהחדש של קווין סמית zack and miri make a porno.
    מאז knocked up מספיקה לי תמונת סטילס של סת’ רוגן כדי לחייך.
    🙂


השאירו תגובה ל - אורון