21 מאי 2008 | 14:27 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"הג'וב הבריטי", הביקורת

נושאים: ארכיון, ביקורת

3 תגובות ל - “"הג'וב הבריטי", הביקורת”

  1. בוריס לויט 21 מאי 2008 ב - 16:14 קישור ישיר

    והשאלה היחידה שנשאלת היא למה לכל הרוחות סרט שיצא באנגליה בסוף פברואר ושכבר קיים ברשת מזה זמן מה באיכות דיוידי מגיע רק עכשיו לבתי הקולנוע בארץ.

  2. איתן 22 מאי 2008 ב - 8:13 קישור ישיר

    הקרנות אקדמיה 5 #

    “חיי אהבה”
    בימוי : מריה שרדר

    ל”חיי אהבה” יש נתוני פתיחה לא טובים : הבמאית גרמנייה, צוות השחקנים בינלאומי, הסרט דובר אנגלית, ומתרחש, ברובו, בירושלים. לזכותו של הסרט ייאמר שלא השפה האנגלית היא זו שהפריעה לי, וברוב המקרים היא לא צרמה לי. כמו כן, ירושלים מצטלמת מאוד יפה. בכלל, הצילום הוא המימד המעניין ביותר בסרט : הוא דחוס מאוד, ומשתמש בטריקים מסוימים על מנת להגביר את האינטסיביות הסיפורית : הוא מאבד פוקוס ומחזיר אותו חליפות, או מצלם חלקי גוף באקסטרים-קלוז-אפ (בעיקר בקטעי האהבה), או סתם משתולל בתנועה.

    אבל האינטסיביות הזו היא גם הבעיה הגדולה של הסרט. ראשית, אני לא הבנתי מה כל כך ישראלי בסיפור הזה. מבוסס על רומן של צרויה שלו (שמפציעה כאן, כמיטב המסורת, לשנייה וחצי), הסרט מספר על יערה (נטע גרטי), סטודנטית נשואה, שמתאהבת בחבר ילדות של אביה, שבא לבקר לרגל יום הולדתו של האב, אחרי שנים ששהה בפריז. ההתאהבות המטורפת הזו מובילה את יערה במסלול הרס עצמי, וחושפת סודות מהעבר. אבל אין כאן שואה, ואין כאן קונפליקט ערבי-ישראלי. אני לא מבין למה מריה שרדר לא העבירה את כל העלילה לברלין-קלן-פרנקפורט, וצילמה אותו בגרמנית. אולי בדיעבד, הבינלאומיות של הסרט פגמה בשיפוט של הבימאית. כל הדמויות נמצאות כל הזמן במצב פסיכוטי, ללא עליות וירידות. נטע גרטי עושה את התפקיד הראשי באותה תלותיות של קוקי מ”הבורר”, טובה פלדשו (האמא) כועסת כל הזמן, וכך כל הדמויות : לרובן שרירים מכווצים כל הזמן, כאילו כולן רוצות לצעוק כל הזמן. כל המסלול הרגשי בסרט הזה מגוחך. אף אחד לא חי כשכל רגע (ואני מתכוון ממש כל רגע) בחייו הוא מוכרח. הוא מוכרח לצעוק. מוכרח להזדיין (בכל מיני קומבינציות, אגב). מוכרח. עכשיו. אין אנדרסטייטמנט. אין רבדים. הכל מוגזם וגלוי. הנורמלי היחיד בסרט הזה הוא (נו, תנחשו…)

    אסי דיין. כמה חבל שזמן המסך שלו הוא 49 שניות בערך.

    “חיי אהבה” בעיניי הוא מעין יצור כלאיים בלתי מובן. מישהו ישב במעבדה והרכיב את הסרט המשונה הזה. יש בו דברים יפים, ויש בו דברים לא טובים. בסופו של דבר, השלילי גובר בעיניי על החיובי.

  3. דרורית 22 מאי 2008 ב - 8:59 קישור ישיר

    אופטופיק בניק לינק, Q &A עם מל ברוקס.


השאירו תגובה ל - בוריס לויט