סינמסקופ 444: "ג'וקר: טירוף בשניים", "מגלופוליס"
תמכו ב"סינמסקופ"
רוצים לעזור לממן את פעילות הבלוג, טבלת המבקרים והפודקאסט? מוזמנים לבקר בדף שלי ב-Patreon ולבחור לכם את אחת מדרגות התמיכה, ולהצטרף לקבוצות הסודיות של "סינמסקופ" לקבלת עדכונים והמלצות פרטיות. לחצו כאן
הירשמו לעדכוני המייל של ״סינמסקופ״
תגובות אחרונות
סינמסקופ בפייסבוק
פוסטים אחרונים
סינמסקופ בטוויטר
תגים
3D
אבי נשר
אווטאר
אוסקר 2009
אוסקר 2010
אוסקר 2011
אוסקר 2012
אוסקר 2013
אוסקר 2014
אוסקר 2015
אנימציה
ארבעה כוכבים
ביקורת
גיבורי על
דוקאביב
האחים כהן
האקדמיה הישראלית לקולנוע
הספד
הערת שוליים
וודי אלן
טבלת המבקרים
טריילרים
יוסף סידר
כריסטופר נולן
לייב בלוג
מדע בדיוני
מוזיקה
מלחמת הכוכבים
מפיצים
נטפליקס
סאנדאנס
סטיבן ספילברג
סיכום חודש
סרטים קצרים
סרטי קיץ
פודקאסט סינמסקופ הקצה
פיקסאר
פסטיבלים
פסקולים
קולנוע ישראלי
קולנוע ישראלי עצמאי
קולנוע תיעודי
קטנוניזם
שוברי קופות
תסריטאות
והשאלה היחידה שנשאלת היא למה לכל הרוחות סרט שיצא באנגליה בסוף פברואר ושכבר קיים ברשת מזה זמן מה באיכות דיוידי מגיע רק עכשיו לבתי הקולנוע בארץ.
הקרנות אקדמיה 5 #
"חיי אהבה"
בימוי : מריה שרדר
ל"חיי אהבה" יש נתוני פתיחה לא טובים : הבמאית גרמנייה, צוות השחקנים בינלאומי, הסרט דובר אנגלית, ומתרחש, ברובו, בירושלים. לזכותו של הסרט ייאמר שלא השפה האנגלית היא זו שהפריעה לי, וברוב המקרים היא לא צרמה לי. כמו כן, ירושלים מצטלמת מאוד יפה. בכלל, הצילום הוא המימד המעניין ביותר בסרט : הוא דחוס מאוד, ומשתמש בטריקים מסוימים על מנת להגביר את האינטסיביות הסיפורית : הוא מאבד פוקוס ומחזיר אותו חליפות, או מצלם חלקי גוף באקסטרים-קלוז-אפ (בעיקר בקטעי האהבה), או סתם משתולל בתנועה.
אבל האינטסיביות הזו היא גם הבעיה הגדולה של הסרט. ראשית, אני לא הבנתי מה כל כך ישראלי בסיפור הזה. מבוסס על רומן של צרויה שלו (שמפציעה כאן, כמיטב המסורת, לשנייה וחצי), הסרט מספר על יערה (נטע גרטי), סטודנטית נשואה, שמתאהבת בחבר ילדות של אביה, שבא לבקר לרגל יום הולדתו של האב, אחרי שנים ששהה בפריז. ההתאהבות המטורפת הזו מובילה את יערה במסלול הרס עצמי, וחושפת סודות מהעבר. אבל אין כאן שואה, ואין כאן קונפליקט ערבי-ישראלי. אני לא מבין למה מריה שרדר לא העבירה את כל העלילה לברלין-קלן-פרנקפורט, וצילמה אותו בגרמנית. אולי בדיעבד, הבינלאומיות של הסרט פגמה בשיפוט של הבימאית. כל הדמויות נמצאות כל הזמן במצב פסיכוטי, ללא עליות וירידות. נטע גרטי עושה את התפקיד הראשי באותה תלותיות של קוקי מ"הבורר", טובה פלדשו (האמא) כועסת כל הזמן, וכך כל הדמויות : לרובן שרירים מכווצים כל הזמן, כאילו כולן רוצות לצעוק כל הזמן. כל המסלול הרגשי בסרט הזה מגוחך. אף אחד לא חי כשכל רגע (ואני מתכוון ממש כל רגע) בחייו הוא מוכרח. הוא מוכרח לצעוק. מוכרח להזדיין (בכל מיני קומבינציות, אגב). מוכרח. עכשיו. אין אנדרסטייטמנט. אין רבדים. הכל מוגזם וגלוי. הנורמלי היחיד בסרט הזה הוא (נו, תנחשו…)
אסי דיין. כמה חבל שזמן המסך שלו הוא 49 שניות בערך.
"חיי אהבה" בעיניי הוא מעין יצור כלאיים בלתי מובן. מישהו ישב במעבדה והרכיב את הסרט המשונה הזה. יש בו דברים יפים, ויש בו דברים לא טובים. בסופו של דבר, השלילי גובר בעיניי על החיובי.
אופטופיק בניק לינק, Q &A עם מל ברוקס.