27 אפריל 2006 | 13:57 ~ 31 תגובות | תגובות פייסבוק

שטיק תקשורת

לפני הכל, מי שרוצה לקרוא קצת על הסרט החדש של ברוס וויליס מוזמן לעשות את זה כאן.

היום ב-17:30 ובשבת ב-12:00 יש סיכוי שתוכלו לראות אייטם בהשתתפותי ב”תיק תקשורת”. בכסא לידי ישב יגאל גלאי, מנכ”ל גלובוס גרופ (ובעבר עורך “פנאי פלוס”, העיתון בו אני עובד כיום). הנושא: דרישת המפיצים ממבקרי הקולנוע להפסיק לפרסם ביקורות בשבוע היציאה. הבעיה: נגעתי לאולפן עם דף המכיל כמה נקודות שהיה לי חשוב לדבר עליהן, למה בעיני זה עצם הבקשה פגומה. אלא שבחינוכית כמו בחינוכית שלוש פעמים הופסקה הקלטת האייטם באמצע בגלל תקלה טכנית, והותחלה מחדש. כך שבסופה של הקלטה כבר לא היה לי מושג מה מהנקודות נכנסו לאייטם שצולם ומה נשאר בטייקים המחוקים.
בעיה נוספת: השיחה התרכזה בדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות בשבוע. אך היא לא עסקה באיומים המובלעים שהושמעו באחרונה מטעם המפיצים שהם יפתחו בחרם מודעות על עיתונים שלא ישתפו פעולה עם דרישתם. הסיבה שהנושא לא הוזכר היא טענתו של גלאי על כך שהוא לא שמע על איום כזה, ולא היה מודע לקיומה. הוא אף טען שבקשה כזאת היא “טעות”. כשאמרתי לו שמאחורי המפגשים עומד מנכ”ל התאחדות בעלי בתי הקולנוע, שג.ג חברה בה (ועוד חברה בכירה מאוד), ואחת היחצניות שעובדות עם ג.ג הוא אמר שהוא חייב לברר כי הוא לא ידע מזה דבר.
דעותיי נותרו בעינן:
א. כל ניסיון של מפרסם או כל גוף כלכלי להתערב בתוכני המערכת של העיתונות הוא פגום. גם קביעת מועד פרסום היא התערבות כזאת.
ב. אם מסקנתם של המפיצים היא שביטולן של ההקרנות המוקדמות יעזור בדחיית הפרסום, שיבטלו את ההקרנות המוקדמות. זה נלעג בעיני גם לערוך הקרנות מוקדמות וגם לדרוש מכל העיתונאים לא לכתוב על הסרט אלא בתאריך מסוים.
ג. הדרישה הזאת מציגה מצב נואש של המפיצים ושל בעלי בתי הקולנוע שלא מבינים למה פחות ופחות אנשים מגיעים לקולנוע. במקום לשפר את עצמם – לשפר את תנאי ההקרנה, למשל – הם מפנים אצבע מאשימה כלפי התקשורת. זה אידיוטי בעיני. ובעיקר, זו שיטה שתביס את עצמה. בשעה שג.ג ופורום פילם מנסים לדחות את פרסום הביקורות בשבוע, שאר המפיצים הקטנים יותר דווקא עושים מאמצים לעזור למבקרים לפרסם את הביקורת בשבוע היציאה. הם מבינים שביקורת היא חלק בלתי נפרד ממהלך השיווק של הסרט והבאת הסרט לידיעת הציבור. במילים אחרות: דחיית הביקורת בשבוע בוודאי לא תעזור להביא צופים לקולנוע ובמקרים רבים אף תזיק.
ד. בעוד כל בעלי בתי הקולנוע מוכי יגון על כמות הצופים המידלדלת, אני לא רואה את בעלי סינמה סיטי מצטופפים בסוכת האבלים. העסקים אצלהם נהדרים. אז אולי הבעיה היא בכל זאת לא עם המבקרים?
ה. ביטול ההקרנות המוקדמות יעשה ק דבר אחד: יפלה בין העיתונות המודפסת לעיתונות האלקטרונית. אין למבקר קולנוע אינטרנטי בעיה לראות סרט חדש שיוצא בהצגה יומית ביום חמישי ולהעלות ביקורת ביום חמישי בצהריים. כך גם, באופן תיאורטי, מבקרים העובדים ברדיו או בטלוויזיה (רק ששם אף אחד לא מתעניין בביקורת קולנוע). מגזיני סוף השבוע והמקומונים הם אלה שיידפקו מהעניין, ויפרסמו ביקורות אחרי כולם. באקלים העיתונאי הנוכחי, בו עיתונות הדפוס נלחמת על קיומה מול עיתונות האינטרנט, מדובר במכה קשה.
ו. אני ממשיך להצהיר: כל עוד יינתן לי גיבוי מצד עורכיי, אני אמשיך לפרסם ביקורות בתזמון הנכון למדורי מבחינה מערכתית, ולא בתזמון המתאים לבעל בית הקולנוע. אם יבוטלו ההקרנות המוקדמות אצטרך לעמול קשה יותר להגיע לסרטים בזמן. אצטרך לשוב ולהיעזר בעיתונאים עמיתים מחו”ל ובשפע מדליפים יקרים מחברות ההפצה עצמן, ומן הסתם יהיו סרטים שלא אוכל לסקר. אבל על עצמאותי המערכתית אני חייב להילחם.

מה מכל זה נכנס לבסוף לאייטם הקצרצר ב”תיק תקשורת”? אין לי מושג. אבל זה מה שרציתי להגיד. בראשי פרקים. יש לי עוד שפע.

נושאים: כללי

31 תגובות ל - “שטיק תקשורת”

  1. עופר ליברגל 27 אפריל 2006 ב - 14:22 קישור ישיר

    אני מסכים עם כל מה שכתבת.
    לפני כמה שבועות הלכתי לראות את “ונדטה” ביום הראשון להקרנתו באחד מבתי הקולונע של גלובוס, עשיתי זאת למרות שכבר פורסמו ביקורות לא מחמיאות על הסרט. עושה רושם שאנשי הרשת לא טרחו לראות את הסרט אותו הם מקרינים מכיוון שפעמים נעצרה ההקרנה לדקות ארוכות, מכיוון שהגלגל היה הפוך (בפעם הראשונה אף ראיתי גדקה מהסרט הפוך ומהסוף להתחלה). אחרי הפעם השנייה ההקרנה הופסקה לגמרי. וקבלתי פיצוי לראות סרט אחר, אותו ראיתי כשפס ירוק מופיע בצד המסך. שראיתי את ונדטה שוב (חזרתי לאותו קולנוע, מה שאני בספק עם אחרים יעשו) הפס בצד היה אדום. שראיתי באותו קולנוע את “קינג קונג” הפס אומנם לא הופיע לאורך כל הסרט, אבל היה במקום יותר מרכזי בתמונה. למרות זאת, כנראה אשוב לצפות בסרטים באותו בית קולנוע, בעיקר אם הם יקבלו ביקורות טובות. ביקורות טובות גורמת לי לרצות לראות את הסרט, בעוד שאם יש סרט שענייןם אותי, גם ביקורת רעה לא תמנע ממני לצפות בו.

  2. הפינגווין 27 אפריל 2006 ב - 15:03 קישור ישיר

    בשנה שעברה, איימו צופים רבים להחרים את בתי הקולנוע של רשת גלובוס בעקבות תנאי הצפיה והשירות שנמצאים בירידה מתמדת (כך טוענים, אני הפסקתי ללכת לגלובוס עוד לפני כן, בעיקר כי יותר נוח לי להגיע לסינמה סיטי, לב ורב חן). בנוסף, שוב ושוב מתפתחים בעין הדג פתילים על בעיות בבתי הקולנוע, בעיקר של גלובוס. במקום להאשים את המבקרים שתפקידם לשפוט את המוצר, לא את היבואן, לא הגיע הזמן שיעשו בגלובוס בדק בית ויעבדו לשיפור משמעותי של תנאי הצפיה ושירות הלקוחות? גם סינמה סיטי, למרות ההצלחה, סופגים לא מעט ביקורת על תנאי צפיה גרועים וכבר קראתי הצהרות של אנשים שהחליטו להחרים את המקום עד שידווח על שיפור משמעותי.

  3. דן 27 אפריל 2006 ב - 15:43 קישור ישיר

    נושא הירידה בכמות ההולכים לבתי הקולנוע הוא מאוד לא אחיד. מצד אחד, כל הזמן מתלוננים על כך שרואים פחות, מצד שני פותחים עוד ועוד בתי קולנוע. איזור השרון הפך בשנים האחרונות למעצמה קטנה עם 14 מסכים בהרצליה, שניים בקולוני, 11 ברעננה ושבעה בכפר סבא. וגם כוכב ברמת השרון וכמובן הסינמה סיטי. בנוסף, שני קומפלקסים ענקיים מתוכננים כרגע – אחד בראשון לציון, השני בר”ג. מצד שני בתי קולנוע בערים קטנות יותר נסגרים, ומעניין לבדוק למה אנשים לא הולכים שם לקולנוע ובערים גדולות כן. אני לא חושב שזה בגלל בעיות כלכליות, כי הקולנוע ממלא לדעתי צורך של אנשים. כנראה שההיצע בערים אלה לא היה מספק ותנאי ההקרנה לא מספיק טובים.
    בתי הקולנוע של גלובוס הם בעיקרם די ביזיון. בכל קומפלקס יש את האולם הגדול, יחסית, אך שאר האולמות נראים כמו מחסן עם מסך קטן וכמה רמקולים. בעבר אני זוכר שנהגו לפרסם את האולם בו מציג הסרט, אבל כל בתי הקולנוע של כל הרשתות הפסיקו עם זה. אנשים שיודעים שהסרט מוקרן ברב חן 6 בתל-אביב עוד ילכו לשלם על זה 35 ש”ח?
    איכות ההקרנה היא בעייתית ברוב בתי הקולנוע. פסים מוזרים, בעיות סאונד בטח שלא עזורים להשאיר קהל. ברב חן בהרצליה נוטים לצאת בהפסקה באמצע סצינה ואחרי זה עוד להשמיע במהלך הפסקה שירים. בהפסקה של “הדרך לפרדישן” השמיעו שיר מ”צעצוע של סיפור”. זאת חוויה קולנועית! זוועה.
    וןאם כבר בהקרנות נוראיות מדובר – בשבוע שעבר הייתי בהקרנה של “ניו יורק, ניו יורק” בסינמטק ת”א. זה סרט שלא ראיתי קודם ודי התרגשתי לראות אותו בקולנוע, אבל העותק, אוי איזו זוועה – הסרט התחיל מסוף הכתוביות (במאי: מרטין סקורסזה), שוטים נחתכו, לייזה מינלי מעולם לא נשמעה יותר צורמת והעותק לא הפסיק לקפוץ ולגרום לסרט להיראות כאילו טוני סקוט ביים אותו. וזה עוד לא היה “עותק במצב בינוני”. כל סרט יחסית ישן שמוקרן בסינמטק הוא בדרגת סיכון כזו. כך למשל הגלגל הראשון שלהם ל”ברטון פינק” צובע את הסרט בירוק.
    אז בגלל דברים כאלה אולי הולכים פחות לקולנוע.

  4. רמי 27 אפריל 2006 ב - 18:02 קישור ישיר

    באותו יום של “ניו יורק ניו יורק” הייתה באולם השני בסינמטק הקרנה של “אדומים”, סרט שהשתוקקתי ואני עדיין משתוקק לראות. בשעה עשר הוא היה אמור להתחיל, ולאחר כמה נסיונות כושלים, בשעה 10:25, נאמר שהגלגל גדול מדי וייקח רבע שעה לסדר את העניין ועוד חמש דקות הפסקה אחרי כל שעה של הסרט (בן שלוש השעות). הייתי מוכן להישאר אילולא היה לי משהו אחר כשהסרט היה אמור להיגמר, אז הלכתי. אבל עדיין, אני סלחני כי אין מקום אחר בו אפשר לראות סרטים ישנים על מסך גדול.
    לעומת זאת, שלושת הסרטים האחרונים שראיתי ברשת גלובוס גרופ היו הארי פוטר האחרון בערב הבכורה, באטמן מתחיל ווואלאס וגרומיט, שלושתם במשך כשבוע אחד, ושלושתם הקרנות נוראיות ואיומות, עם חלקים חסרים מהסרט, תמונה לא מפוקסת ואיכות פשוט נוראית. בוואלאס וגרומיט אני עדיין לא יודע מה קרה בין הקטע בסוף כשוואלאס, גרומיט והחתיכה במגדל, לבין הסצינה הבאה. בהארי פוטר היו מעריצים יותר שרופים שלא הסכימו להמשיך את ההקרנה בלי סצינות שלמות, אז הקולנוע ניעתר וסידר את העניין.
    מאז מיותר להגיד שכף רגלי לא דורכת בבתי הקולנוע של גלובוס גרופ.

  5. התער 27 אפריל 2006 ב - 18:18 קישור ישיר

    בעניין ברוס ויליס וסרטי מופת, אני רק רוצה לציין שבסוף של “12 קופים” יש לו שפם, ואף שפם ארוך למדי.

  6. גלעד 27 אפריל 2006 ב - 18:19 קישור ישיר

    כמה מילים כדי להניח את הויכוח במקומו היותר ברור.

    ראשית אני מתקשה להאמין שהמפיצים, בין אם במבולע ובין אם בגלוי, אכן איימו על המבקרים בחרם מודעות.

    פרסום סרטים(ובעיקר בעתונות הכתובה) הוא הדלק שמניע את מכונת ההפצה ואין שוב מפיץ בר דעת שמעלה בדעתו שיש איזו שהיא אפשרות להניע את המכונה הזו ללא הדלק הזה. מכאן שניתן להניח די בוודאות, שאי אפשר שאיום כזה אכן נאמר ברצינות, או שיש אפשרות ו/או רצון ליישם אותו ולכן אין גם שום מקום להעלות את הנקודה הזו לדיון או לויכוח כלשהו.

    אבל, ולצורך העניין ולשם הויכוח, נניח שיש הצעה כזו ונניח שהיא באמת אפשרית לביצוע, גם אז לא הייתי מבין מה פסול עקרוני יש בניסיון של מפיצים לממש אותה?
    ס”ה הניסיון “להתערב”, ל”שנות”, ל”דחות”, לבטל כליל ובכל האמצעים את מה שהמבקר עומד לפרסם, הוא יותר מלגיטימי במקום שבו אדם נידרש להגן על פרנסתו. מובן שזכוות ההתערבות הזו אינה פוגעת בעצמאות המבקר להחליט אם “להיכנע” למאמץ או לא. אבל, עצמאות המבקר, כשלעצמה, איננה שוללת את זכות ההתגוננות.
    למען האמת התחושה שלי היא שיאיר רווה מונע על-ידי יצר “אנטי מפיצי” שמפריע לו לראות דברים כפשוטם והוא אץ רץ אל אופק רחוק שבו משתוללים אילי הון דמוניים שכל תכליתם היא רק לדרוס אותו, לצנזר אותו, להשתיק אותו ושאר שטויות. זה לא בדיוק כך.

    אתה טוען שהמפיצים דורשים מהמבקרים שלא לפרסם את הביקורת שלהם בשבוע של יציאת הסרט ויש מי שיטעה לחשוב מדבריך שהמדובר הוא בכל הביקורות. זה לא נכון. בקשת המפיצים מתייחסת רק לביקורות רעות ולא לכלל הביקורות. אתה גם שוכח לציין כי רוב מכריע של מבקרי הסרטים אין לו שום בעיה עם בקשה כזו והם לא רואים בה שום פגם עתונאי, עקרוני, מוסרי או אחר.

    בס”ה יש בן אדם, מפיץ במקרה הזה, שמשקיע הרבה מאוד כסף כדי להביא סרט אל המסך (בכלל זה הוא גם מאפשר לך לראות את הסרט בהקרנות מיוחדות) וכל שהוא מבקש ממך זה לא לקלל לו את הסרט (לברך אתה יכול)טרם יציאתו אל המסכים. הוא לא מבקש ממך לברך במקום לקלל, הוא לא מבקש ממך לעדן את הקללה או לשנות את הסגנון. הוא בס”ה מבקש ממך להחזיק את הנאד, שאתה עומד להפריח למול פניו, עוד כמה דקות בתחת. זה הכל.
    זה בכלל לא משנה אם הוא טועה או מייחס לביקורת יותר כוח ממה שיש לה באמת, ככה הוא מרגיש ומאמין ובגלל זה הוא מבקש. אז מה בדיוק הבעיה שלך להענות לבקשה? מה בדיוק עקרוני בלקלל את הסרט דווקא לפני שהוא יצא ולא קצת אחרי? במה יפחת הכבוד העתונאי שלך אם תקלל אותו שבוע יותר מאוחר?

    כדי שהדברים יהיו קצת יותר מובנים ברמת הפשטות שלהם אומר כך. נניח שבשבוע מסויים יוצאים אל האקרנים שני סרטים, האחד טוב והאחר רע, כך המצב הטבעי בד”כ. במקרה כזה יהיה “מצב הביקורת” כזה: יקיר אלקריב יתחשב בבקשת המפיצים ויידע את קוראיו שיצא סרט טוב כזה וכזה ואילו יאיר רווה יתעלם מבקשתם ו”יעמוד על זכותו” להודיע לקוראיו שיצא סרט רע כזה וכזה. זה הכל. האחד יודיע על הסרט הטוב שיצא והאחר יתעקש להודיע על הסרט הרע שיצא. למעשה, ברמה הפרקטית אין שום הבדל מהותי ביניהם, ההבדל מצוי מצוי רק ברמת ברמת האישיות ותו לא.
    לא נעים להגיד אבל התחושה שלי היא שמאחורי כל המילים הכאילו יפות על עקרונות וזכויות ואינטיגריטי וכאלה, מסתתרת בס”ה אישיות סוציומטית, אחד שלא הייתי רוצה לחלוק עמו אוהל בצבא. זה ככה הכי פשוט.

    ואם למישהו יש חשק להיתלות בטענת המיידיות של האינטרנט והצורך לעמוד בתחרות הזו, הרי שגם בטענה המופרכת הזו אין כדי להסביר את התופעה של להתעקש ולהביא לידיעת הציבור דווקא את הביקורת הרעה ולא את זו הטובה.

    לאחר שסיימתי לכתוב את התגובה ולפני שאני משחרר אותה לפירסום, עצרתי לשמוע את הדיון בטלוויזיה.

    ההתרשמות שלי (והיא בהחלט לא משוחדת) שיגאל גלאי ניצח בנוקאאוט, גם בע”פ לא הצלחתי להבין את העמדה המוזרה שלך ואני לעצמי תוהה את מי בכלל אתה מצליח לשכנע.

  7. איתן 27 אפריל 2006 ב - 18:52 קישור ישיר

    גלעד, נחשפה ערוותך!

    הלא אם רק הביקורות הטובות יפורסמו בעת יציאת הסרט למסכים, הרי, בהיקש הגיוני, הסרטים עליהם לא תפורסם ביקורת הם הסרטים הרעים! – מכאן שכל התיאוריה שלך על “יצר אנטי מפיצי” מופרכות מלכתחילה. זאת ועוד- מנין למפיץ שהמבקרים יאהבו או ישנאו סרט מסוים- ומכאן, שהביטול המדובר של ההקרנות המוקדמות הינו חסר שחר לחלוטין. חוץ מזה – לא תמיד יש תמימות דעים באשר לסרט מסוים בין מבקרים. יאיר, מארחנו הנכבד, למשל, היה היחיד שאהב את “מינכן”. רק קריאה מדוקדקת של הביקורות המנומקות (ולא רק מדד הכוכבים) תוכל להשפיע על הצופים ללכת/לא ללכת לסרט מסוים, כי מי שלא קורא את הביקורות, ממילא לא יושפע מהן. זאת ועוד: על הבלוקבסטרים הגדולים ההשפעה של הביקורות היא מזערית. הצרה היא הסרטים (והמפיצים) הקטנים יותר. יש כאן בפירוש מהלך כוחני של ג.ג. וחבריהם נגד המפיצים הקטנים יותר, על גבם של מבקרי הקולנוע (שגם צריכים לאכול) ועל גבם של צופי הקולנוע.
    יש כאן שתי צרות- הבלוקבסטרים, ברובם, הם פשוט סרטים לא טובים, ותנאי ההקרנה (והסיפורים של ידידי המגיבים למעלה מחרידים) גם הם לא משופרים. תטפלו בזה, ולא במבקרים.

  8. Tembel 27 אפריל 2006 ב - 20:02 קישור ישיר

    בביקורת על “סרטו החדש של ברוס וויליס” לא נאמרה מילה על מוס דף – למה?
    לדעתי, שחקן ענק, שגונב את ההצגה מברוס וויליס.
    גם מוזיקאי מחונן לכל הדעות.
    אחרי צפיה בסרט אני לא מבין איך אפשר לקרוא לו “סרטו החדש של ברוס וויליס”.
    בביקורת אחרת קראתי שזה שדיוויד מורס לועס מסטיק לכל אורך הסרט זה מעצבן, וזה אכן כך. אני מניח שזה במידה מסויימת מכוון, אבל מרגיז יתר על המידה.
    איך אפשר לקרוא ל”החוש השישי” בי-מובי??

  9. גלעד 27 אפריל 2006 ב - 20:08 קישור ישיר

    לאיתן..

    למה בעצם אתה מוצא לנכון לקפוץ במקום שאין לך אפילו צל מושג על מה אתה מדבר, או מה אתה רוצה לומר ועוד כשיש לך בעיות בהבנת הנקרא.
    אז הנה שני ציטוטים.

    כתבתי כך: “האחד יודיע על הסרט הטוב שיצא והאחר יתעקש להודיע על הסרט הרע שיצא.”

    לאחר הטקסט שלעיל, הוספתי מסקנה שנוסחה כך: “למעשה, ברמה הפרקטית אין שום הבדל מהותי ביניהם,”

    לעומת זאת, אתה מנסח אתה “חושף את ערוותי” ומנסח את המסקנה שלך מהמשפט באופן הזה:
    “הרי, בהיקש הגיוני, הסרטים עליהם לא תפורסם ביקורת הם הסרטים הרעים!”

    עכשיו “חכם בלילה” בוא ננסה לשם התרגיל לבדוק איפה הסתירה הגדולה שנוצרת במשפט אם היה נכתב כך:

    האחד יודיע על הסרט הטוב שיצא והאחר יתעקש להודיע על הסרט הרע שיצא. בהיקש הגיוני, הסרטים עליהם לא תפורסם ביקורת הם הסרטים הרעים כך שלמעשה, ברמה הפרקטית אין שום הבדל מהותי ביניהם, ההבדל מצוי מצוי רק ברמת ברמת האישיות ותו לא.

    על שאר השטויות שכתבת לא מגיב.

  10. Flicker 27 אפריל 2006 ב - 21:30 קישור ישיר

    כבר תקופה ארוכה שאני משתדל ללכת לסרטים אך ורק בסינמה סיטי, שם תנאי ההקרנה מאפשרים צפייה נורמלית בסרט.

    מה לא עברתי באולמות האחרים (כשהכי נורא זה אכן באולמות גלובוס, כפי שפירטו חלק מהמגיבים מעלי) – כשאני מגיע בטעות לגלובוס בקניון בירושלים, אני נחרד כל פעם מחדש – חצי מהכיסאות קרועים, הרצפה תמיד מטונפת ודביקה, הרמקולים לא עובדים ברוב המקרים (כבר שנים אני תוהה בשביל מה טורחים להתקין רמקולים היקפיים באולמות, כשכנראה אין אף אחד בחדר ההקרנה שיודע להפעיל אותם) – והסאונד נשמע כאילו הוא מגיע מאיזה טרנזיסטור קטן שנמצא מתחת למסך. (וזאת מחמאה – הטרנזיסטור של סבא שלי מלפני 30 שנה נשמע הרבה יותר טוב. אולי כי זה של סוני.)

    וההקרנה עצמה גם מזעזעת, כמובן – מטושטש בדרך כלל, פסים וכתמים על המסך, הפסקות באמצע ההקרנה – בשבוע שעבר הלכתי לסוריאנה באותו קניון בירושלים, ובאמצע ההקרנה הסרט הפסיק, סתם כך. אנשים חשבו שמדובר בהפסקה, כי האורות נדלקו – ולכן יצאו לקנות פופקורן במחיר מופקע. אבל אז המקרין התעורר כנראה, גילה שהסרט הפסיק סתם כך, וההקרנה חזרה כעבור דקה (כשחצי מהצופים בחוץ). כשהאנשים חזרו מהקיוסק, הם גילו שהם הפסידו בערך 5 דקות מהסרט. וגם את זה היה להם קשה לגלות – כי או אז התחילה ההפסקה ה”אמיתית”, ונאלצנו לחכות עוד 5 דקות.

    גם ברב חן חוגגים הרבה פעמים. שוב אותו סיפור עם הרמקולים שלא עובדים והכתמים על המסך. שלא להזכיר אפילו את החדרון המזעזע ההוא בדיזינגוף, שלא ברור לי למה מקרינים שם סרטים ולמה צריך לשלם עליהם. אבל אפילו בתנאים הבסיסיים הקלוקלים של החדרון הזה הם לא מצליחים לעמוד – כשניסיתי לראות שם את “משפחת סופר על” לפני שנה (מן הסתם לא ידעתי מראש שזה יהיה באולם הזה וכבר לא היה לי כוח לוותר) – ההקרנה הייתה לא בפוקוס, אבל באופן קיצוני. אחרי 15 דקות מישהו קם לבדוק את העניין אצל המקרין, ונענה ש”ככה זה, העדשה מקולקלת”. כלומר זאת אפילו לא הייתה תקלה רגעית – הם ידעו שזה המצב, והמשיכו למכור כרטיסים בתקווה שאף אחד לא ישים לב שאי אפשר לראות כלום על המסך.

    ויש לי עוד בלי סוף דוגמאות שחוויתי על בשרי. ואחרי זה הם בוכים בגלל הביקורות. כל מה שיש לי להגיד על זה הוא – פפףףףף.

  11. אלון רוזנבלום 28 אפריל 2006 ב - 4:04 קישור ישיר

    גלעד היקר.

    את תגובתך לאיתן התחלת במשפט: “למה בעצם אתה מוצא לנכון לקפוץ במקום שאין לך אפילו צל מושג על מה אתה מדבר”…

    ואני חייב לקפוץ להגנתו וגם לעמוד לצדו של יאיר בקטע הזה.

    אני הייתי נוכח בפגישה של אנשי יחסי הציבור עם עורכי אתרי אינטרנט גדולים בארץ (אני אחד מהם, עורך את אתר “סרט”) בה הם באו בדרישות.

    כתבת בהודעתך, ואני מצטט: “אתה טוען שהמפיצים דורשים מהמבקרים שלא לפרסם את הביקורת שלהם בשבוע של יציאת הסרט ויש מי שיטעה לחשוב מדבריך שהמדובר הוא בכל הביקורות. זה לא נכון”.

    ובכן גלעד, זה ממש נכון!!! זה בדיוק מה שהם ביקשו. הם ביקשו לדחות את כל הביקורות בשלושה ימים ללא התחשבות אם זו ביקורת טובה או ביקורת רעה. הבקשה/דרישה הייתה לפרסם ביום חמישי, כאשר הסרט יוצא, פריוויו, דהיינו סקירה על הסרט, ואתה הביקורות עליו לפרסם רק אחרי סוף השבוע הראשון.

    כמובן שהם יורים לעצמם ברגל, בייחוד אם מדובר בסרטים שהם לא בלוקבסטרים ושאנשים ילכו לראות בלי שום קשר לביקורת רעה או טובה (ראה מקרה “מר וגברת סמית'” – אכן סרט סתמי להחריד).

    הסרטים הקטנים, כמו למשל “שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה”, שהוא סרט מקסים, אבל מה לעשות, אין תקציב לעשות לו מודעות פרסום כפולות בעיתוני סוף השבוע, לא היה מגיע למודעות הקהל ללא הביקורות המהללות (וגם ככה קומץ של אנשים ראה אותו).

    תאר לך שבוע שבו אתה לא יכול לקרוא ביקורת אחת על הסרטים החדשים שיוצאים לקולנוע. האם תסתמך על ביקורות של גולשי אינטרנט? ילדים (ברוב המקרים לא רוצה להכליל) שיכתבו “מגניב”, “אחלה סרט” ואתה (גלעד) תלך לראות בלי לשים לב שמדובר בילד בן 14 שהתלהב עד השמים מ”מת לצעוק 4″?!

    העניין בביקורות הוא שהן מהוות מעין מצפן לאנשים שרוצים לראות קולנוע טוב. אני מאמין שהיום, אלו שמתענינים, הצליחו ליצור קשר עם מבקר זה או אחר על דעתו הם סומכים וכך צריך להיות.

    ההורים שלי למשל, שמקפידים ללכת לסרט בכל שבת, שואלים את דעתי אבל גם קוראים את הביקורות ואת לוח ההשוואות בין המבקרים וכך מחליטים על הסרט (מה שהביא אותם, לצערם הרב, לצפות ב”מחבואים”….)

    אנחנו אוכלים מידי המפיצים (ואנשי יחסי הציבור) אבל אנחנו גם אלו שמאכילים אותם. כשהם רוצים שסרטים יקודמו בידיעות חדשותיות (שחלק מהפעמים הם יוזמים) הם שולחים לנו חומרים ואנחנו (לפחות אצלי באתר) ברוב המקרים מפרסמים.

    בסופו של דבר המבקר הטוב ביותר הוא הצופה. והרי כשאנחנו רואים טריילר של סרט, אנחנו בדרך כלל אומרים, “וואלה, את זה אני רוצה לראות” או “אוי ואבוי, זה נראה לי סרט נורא!” – האם על המפיצים לדרוש את הפסקת הקרנת הטריילרים? (כמה שהרעיון הזה נשמע מופרך).

    כשמשימה בלתי אפשרית 3 ייצא לבתי הקולנוע ביום חמישי הבא, הוא ייצא בלי ביקורות בעיתונות הכתובה (עד כמה שידוע לי) כי לא הייתה הקרנה מוקדמת. האם זה יגרום לו להצליח יותר. האם זה שתקרא ב- MSN או ב”סרט” כי הסרט מחוברן יגרום לך לא ללכת? הרי מאות אלפי בני נוער ילכו באותו סוף שבוע לראות את הסרט כי טום קרוז נמצא שם, כי המותג עובד וכי מערך הפרסום הענקי לא נותן לך להסתובב בלי שאיזה שלט חוצות ענקי יהיה לך בפריים.

    אותו דבר לגבי שאר הבלוקבסטרים.

    להשתמש נגד עיתונאים ומבקרי קולנוע באיומים (והיו כאלה) הוא דבר שנוגד את חופש הביטוי. ואכן, ידוע על חברות שהחרימו עיתונאים אלו ואחרים (כולל יאיר בעבר) בגלל ביקורת שלילית שהם כתבו, אז זה גרם ליותר אנשים ללכת לקולנוע בגלל שאותו מבקר לא היה בהקרנות? – בולשיט!

    אישית אני לא חושב שזה נכון ואני חושב שהמקרה היחיד בו יש איזו לגיטימציה לחכות עם ביקורת היא עם סרטים ישראלים שלהם, כאות של מחווה, ניתן לתת שלושה ימים של חסד (אני לא יודע אם יאיר מסכים איתי או לא בנקודה הזו).

    הערה ליאיר: אחלה בלוג, אני כאן מההתחלה אבל לא תמיד מגיב, פשוט הקטע הזה הקפיץ אותי 🙂

  12. עידן 28 אפריל 2006 ב - 11:27 קישור ישיר

    דמותו של מוס דף ב 16 רחובות נקראת אדי באנקר. כנראה זו מחווה לאדוארד באנקר, הפושע שהפך לשחקן והופיע בין היתר בכלבי אשמורת. באנקר שכיכב בעברו גם ברשימת עשרת המבוקשים של הFBI, מת בשנה שעברה. בכל מקרה, מוס דף הוא החולייה החלשה בסרט הלא רע הזה. דף, שחקן סימפטי בד”כ, מעצבן כאן ברמות שלא תתוארנה כפושע נודניק ורפה שכל שמסתיר סוד ומפנטז על פתיחת קונדיטוריה בסיאטל.

  13. ניר 28 אפריל 2006 ב - 12:25 קישור ישיר

    אצטרף לטרוניות: מה לגבי תנאי ההקרנה בקולנוע לב דיזינגוף? כבר כתבתי כאן, באחד מהפוסטים הראשונים, שפעם עבדתי בקולנוע הנ’ל. ראשית, בידוד הקול באולמות 1 ו-2 (האולמות הגדולים) הוא ביזיוני – לאורך כל הסרט שומעים את הסדרנים והמזנונאים (שאינם רשאים להיכנס להקרנה) מדברים מחוץ לאולם, מה שהורס את חווית הצפיה לחלוטין.
    שנית, מדיניות ההפסקות של הקולנוע היא, וזה לא מפתיע, כלכלית בלבד. בתחילת כל הקרנה הסדרןקופאי מקבל טלפון מאחראי המשמרת ששואל כמה צופים הגיעו. וכמובן שאם הגיעו הרבה, מפסיקים להם את הסרט באמצע כדי שיקנו פופקורן ושתיה במחירים מופקעים.

    אבל, לזכותו של לב דיזינגוף יאמר שמה שתיארתי זה הרע במיעוטו והוא עדיין הקולנוע הכי סימפטי בתל אביב; כמעט כל ההקרנות במשך השבוע ריקות (לטובה), יש חניה חינם לצופים (על הגג של הסנטר), ואיכות הסרטים מביאה איתה גם קהל קצת יותר איכותי מזה של סינמה סיטי.

  14. אלון רוזנבלום 28 אפריל 2006 ב - 14:34 קישור ישיר

    הייתי רוצה להוסיף כמה פרטים על הפגישה ההיא עם נציגי האינטרנט…אגב, הפגישה נערכה כבר כמעט לפני שנה, כך שהעניין הוא לא חדש.

    בפגישה היו נוכחים נציגי ‘וואלה’, MSN, YNET ואנוכי (אתר סרט).

    הפגישה הייתה עם אנשי יחסי הציבור של וורנר, פורום, מטלון, שפירא, גלובוס יונייטד, וסרטי לב.

    אני חייב לציין שבאותה פגישה, למרות שהובעה התנגדות גורפת מצד עורכי האינטרנט ולמרות שנזרק לאוויר המשפט “אז לא נערוך הקרנות מוקדמות וזהו” בסך הכל השיחה הייתה נעימה ותרבותית בלי איומים (לפחות לא עד שנציג YNET קצת הקים צעקות).

    אנשי יחסי הציבור פרסו את טענותיהם בפנינו ואנחנו ענינו להם באותה לשון פחות או יותר שיאיר הסביר כאן בהרחבה.

    הם הסבירו שהם רוצים להתחיל עם האינטרנט כי אנחנו באמת המדיה הכי מיידית ואחר כך לעבור לעיתונות הכתובה.

    התוצאה של הפגישה, שנמשכה כמדומני כשעה וקצת, הייתה שכולם נפרדו כידידים ולא הסכימו על שום דבר.

    לגבי הצפייה בסרטים, היום אנחנו בעידן שהכי קל זה לצפות בסרטים ולהעלות ביקורות באינטרנט או בעיתונות הכתובה, חלק מהמקרים זה בדרכים חוקיות אבל כולנו יודעים שיש גם דרכים לא ממש חוקיות.

    אני גם מניח שלחלקנו יש קשרים והרי לא עושים רק הקרנה מוקדמת אחת לסרט, אלא יותר ותמיד אפשר לשמוע ממשהו שמכיר משהו שמכיר משהו ולהגיע.

    אני מכיר משהו שלא קשור לעולם הזה אבל רואה כמעט כל סרט כי הוא מכיר את המקרין…:-)

    עוד דבר, גם אם לא תיכתב ביקורת על ידי מבקר ישראלי, היום יש לא מעט אתרים אמריקאים שמדרגים סרטים ומעלים ביקורות (קרי “רוטן טומאטוס, ומטהקריטיק), אז מה הבעיה לקחת משם ביקורות (משהו שאתר נענע אגב עושה כל שבוע).

    אני מאוד אוהב את מה שדבורית עושה ברייטניג כשהיא כותבת את הביקורת שלה ואז מצטטת איזה מבקר אחר, אמריקאי ברוב המקרים, שחושב בדיוק ההפך ממנה.

    לגבי הסרטים הישראלים, לצערי חברות הפרסום וההפצה בוחרות את הסרטים בהם הם משקיעים המון כסף בפרסום. למשל סרטו של מנחם גולן “ימים של אהבה” (ככה קראו לזה?!) עם מאיה בוסקילה, לא זכה להקרנות מוקדמות, אבל זכה למסע פרסום מטורף שהביא לקולנוע כ- 70 אלף איש.

    באותו זמן יצא גם “שנת אפס”, של פיצ’חדזה, שלטעמי הוא אחד הסרטים הטובים (ישראלים ובכלל) שראיתי בתקופה האחרונה. הוא זכה אומנם להרבה יחסי ציבור (ראיונות עיתונאיים וטלוויזיונים מפה עד להודעה חדשה)וביקורות אוהדות ברוב המקרים. אבל לא למסע פרסום והתוצאה היא שפחות מ- 9000 איש ראו את הסרט (ואני מגזים למעלה כי המספר הרשמי האחרון שאני יודע עליו הוא ארבעת אלפים איש) לכן אני לא יודע אם ביקורות הן כל כך רלוונטיות (להוציא 50 האנשים בפורום YNET ואלו שכאן 🙂

  15. ליאור 28 אפריל 2006 ב - 15:13 קישור ישיר

    אני לא יודע לגבי “לב דיזינגוף”, אבל בקולנוע “לב אלרם”, ברמת גן, יש בכניסה שלט שמצהיר באופן מפורש שאין הפסקות כדי לשפר את החווייה הקולנועית. אני חייב להודות שהתרשמתי מאוד. ואם כבר מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אז יש גם בתי קולנוע טובים בארץ:
    רב-חן 1 בתל אביב הוא כנראה הקולנוע היחיד בארץ שנותר “כמו פעם”, הכסאות ישנים, השורות צפופות, הרצפה דביקה, אבל על הכל מפצה הגודל הענק, המסך העצום, והיציע(!) שלמרות שכבר לא נמצא בשימוש, עדיין נותן את התחושה האפית הרצויה, ואין לשכוח את מערכת הסאונד המעולה. וכמובן, אין שם הפסקות!
    קולנוע נוסף שאין בו הפסקות הוא “גת” בתל אביב, שעבר שיפוץ לאחרונה. מומלץ.
    יש לציין לטובה גם את רב-חן שבעת הכוכבים בהרצליה ורב-חן גבעתיים שהם בתי קולנוע חדישים ואיכותיים.

    רוה לליאור: הרשה לי שכתוב קל להודעה שלך – יש אולמות קולנוע טובים, לא בתי קולנוע. בכל בתי הקולנוע שציינת יש אולם אחד מצוין. ממש מעולה. מסך גדול, סאונד מוצלח. אבל שאר האולמות איומים, עם פורפורציות אולם-מסך רעות וסאונד מאכזב. כלומר, בעלי בתי הקולנוע יודעים איך לבנות אולמות טובים, הם פשוט בוחרים לא לעשות את זה.

  16. בוביץ 28 אפריל 2006 ב - 17:37 קישור ישיר

    למה רב חן גבעתיים
    הוא בית קולנוע טוב
    כל הואלמות טובים
    שם .
    איכות ההקרנה ואיכות הצליל והכיסאות טובים.
    התלונה היחידה היא המחירים שנהוג בכל הארץ.

  17. ליאור 28 אפריל 2006 ב - 18:30 קישור ישיר

    יאיר, לגבי רב-חן תל אביב אני מסכים, רק אולם 1 שווה משהו וגם ציינתי זאת. אני לא יכול לומר לך בכמה אולמות הייתי בהרצליה או בגבעתיים ואת ההבדלים ביניהם, אבל אני חושב שלא הייתי ביותר משניים בכל קומפלקס. מודה שעדיין לא פיתחתי רגישות לפרופורציות אולם-מסך (למרות שאת המסך הזעיר בגלובוס עזריאלי קשה לפספס). לגבי סאונד, שוב, באולמות בהם הייתי הוא היה מספק ביותר. אפשר להבין למה אולמות שונים באותו בית קולנוע נבדלים בגודלם, אבל מה שאי אפשר להבין זה למה באחד משקיעים בסאונד ובאחר לא. נבצר מבינתי.

    אה, ו”גת” הוא בית קולנוע אחד בלבד, כך ששם אתה לא קונה חתול בשק.
    די עצוב שזה המצב, למען האמת, בתי קולנוע איכותיים צריכים להיות הנורמה ולא היוצא מן הכלל.

  18. דניאל פאיקוב 29 אפריל 2006 ב - 2:58 קישור ישיר

    אדי/אדוארד באנקר הוא בעיקר סופר, לא שחקן. טרנטינו ליהק אותו ב”כלבי אשמורת” כמחווה לספרו No Beast So Fierce, אותו קראתי ולא הצלחתי להתלהב ממנו במידה דומה לטרנטינו. הספר הנ”ל עובד לסרט איזוטרי של דסטין הופמן ב-1978 וספר נוסף של באנקר עובד ל”מאחורי החומות” הבינוני של סטיב בושמי.

  19. יוסף 29 אפריל 2006 ב - 8:17 קישור ישיר

    אלון היקר, את “שנת אפס” ראו כבר קרוב לשלושים אלף צופים, הוא עדיין רץ בבתי הקולנוע – שבוע שש-עשרה.

  20. אלון רוזנבלום 29 אפריל 2006 ב - 11:01 קישור ישיר

    יוסף (פיצ’?!)

    מעולם לא שמחתי יותר על תיקון טעות שלי. איזה כיף
    🙂

    הנתונים שלי באמת הם מלפני כמה חודשים (כשעוד היו לי קשרים ביונייטד ויכולתי לברר את הדבר בשיחת טלפון). מעולה, עדיין הייתי לו המצב היה של”שנת אפס” יש את המספרים של “ימים של אהבה” וההפך 🙂

    ומי שלא ראה, יאללה לרוץ!

  21. דן ברזל 29 אפריל 2006 ב - 11:57 קישור ישיר

    רעיון: אם המבקרים רוצים לכתוב על סרטים במוספי סוף השבוע, והמפיצים לא רוצים שיכתבו על הסרטים ביום יציאתם לאקרנים, אז שפשוט יקדימו את ההפצה ביום.

    אה, רגע, הם כבר עשו את זה.

  22. דואל 29 אפריל 2006 ב - 12:03 קישור ישיר

    דן, אני מניח שאתה יודע מתי נסגרים מוספי סופ”ש (רמז – לא ביום חמישי)

  23. רבקה 29 אפריל 2006 ב - 13:05 קישור ישיר

    מר יאיר רווה – הופעה חבל על הזמן בדוקומדיה, היום בבוקר

  24. יעל שוב 29 אפריל 2006 ב - 13:13 קישור ישיר

    בארה”ב ובבריטניה הביקורות מתפרסמות ביום יציאת הסרט. כך שבניגוד לדברי יגאל גלאי בתיק תקשורת, זאת דווקא הנורמה הגלובלית של התנהגות תקינה, או איך שהוא ניסח את זה, של מבקרי קולנוע.

    וחוץ מזה, מה זאת הדאגה הזאת לממונם של המפיצים? מה עם הדאגה לכספם של הצופים?

  25. ליאור 29 אפריל 2006 ב - 13:30 קישור ישיר

    רבקה, התוכנית היא “תיק תקשורת”, ואני שכחתי לראות! טוב, אחכה שזה ייצא לדי-וי-די.

  26. ???? 29 אפריל 2006 ב - 15:10 קישור ישיר

    ????

  27. דעלג 29 אפריל 2006 ב - 15:16 קישור ישיר

    לאלון היקר.

    אני חייב להודות שלקרוא את תגובתך היה בשבילי משב רוח מרענן בנבכי הבלוג הזה. זו פעם ראשונה כאן שאני קורא תגובה שבאה להגן על דעתו של יאיר מתוך עמדה עצמאית מנומקת ולא כרפלקס מותנה לקפוץ ולגונן על הגורו ולהכות בכל מי שחולק על דעתו. סחטיין עליך.

    ולעניין.

    הויכוח הוא במפורש על פרסום ביקורת רעה ביום יציאת הסרט ולא על כלל הביקורת.

    זה בשום מקרה לא ויכוח על חופש הביטויי או שאר צנוניות מהסוג הזה.

    אי אפשר לברוח מהתחושה כי לחלק מהמבקרים (בשום פנים לא לכולם)יש כאן בעיית אגו לא ברורה. מאיימתי המבקר הוא “סקופר” שחייב לפרסם ראשון את הביקורת על סרט? לתומי חשבתי כי אם יש חשיבות כלשהי למבקר אזי היא מצויה במה שהוא כותב ולא במתי שהוא כותב.

    עובדה היא שקורה גם למר רווה שהוא מטעמים של עצלות, חוסר זמן או חשק וכו’, מפרסם ביקורת שלו באיחור (כשמצב כזה קורה, הוא משום מה לא אוחז בטענת האיטריות הקרות)ובכל זאת (אתה יכול לראות את זה בבלוג) אנישם שמחזיקים מדעתו כמבקר, ממתינים בסבלנות ולפעמים גם בחוסר סבלנות (אבל עדיין ממתינים) עד שהוא יפרסם את הביקורת שלו.

    הערכה אייך, כמה, למה, על מי ולמי עוזרת הביקורת איננה חלק מהויכוח ותאמין לי שיש הרבה מפיצים שמסכימים עם דעתך בעניין. השאלה מצויה במישור אישי תרבותי, עניין של נימוסים ודרך ארץ (יש לפעמים בחיים גם שטויות כאלה) והיא מה אתה עושה עם אותו אחד שסבור משום מה שהביקורת עשויה להזיק להזיק לו ומבקש ממך כמבקר להתאפק עם פרסומה. במקרה כזה מחריפה השאלה למה אתה מתעקש לעשות לו דווקא.

    אגב, בעולם שבו התחרות למול כל אמצעי המדיה האחרים הופכת להיות קשה מיום ליום, זה לא כ”כ מופרך לחשוב שמשקלה של הביקורת עולה (בלי לכמת את המושג “עולה”) וזה כמעט מתבקש שהמפיץ ייחס למבקר משקל שאולי לא היה לו פעם ויבקש ממנו עיכוב הפרסום.

    העובדה שאתה מאלה שמוכנים לתת ימי חסד לסרט ישראלי (אני מניח שהכוונה שלך לסרט ישראלי שאתה סבור שהוא לא טוב)מעמידה אותך דווקא באופוזיציה ליאיר שבכל מקרה יתעקש ל”עזור” (כדבריו) לסרט ישראלי לא טוב ולפרסם עליו ביקורת רעה טרם יציאתו אל המסכים. שלא כמוך, יאיר יתעקש על עיקרון ה”עזרה” הזו בכל תנאי.

    ואם כבר בסרט הישראלי עסיקנן. לצערי, המס’ שאתה נוקב בו ביחס ל”שעת אפס” הוא היותר קרוב למציאות מהתיקון שנמסר כאן ע”י יוסף. אבל מיעוט הצופים בסרט הזה לעומת ריבויי הצופים ב”ימים של אהבה”, איננו נובע מאשמת המפיצים. אני יכול להבטיחך שגם לו היו מוצאים את “שעת אפס” בהפצה רחבה ובפרסום מאסיבי, המספרים שלו לא היו משתנים באופן מהותי והתוצאה היתה רק נזק כספי גדול יותר. את הסיבה לכך ש”ימים של אהבה” מצליח ואילו “שעת אפס” לא, אפשר למצוא כבר באופן שאתה מציג את שני הסרטים האלה. ושים לב. לסרט “ימים של אהבה” אתה קורא “ימים של אהבה עם מיה בוסקילה” ואילו את הסרט האחר אתה מכנה בשמו הרגיל ללא כל תוספת. באיזה שהוא תת מודע, גם אתה יודע שאם זה היה תלוי בכסף שלך היית משקיע אותו במיה בוסקילה ולא בשעת אפס כי זה מה הקהל רוצה. עצוב אבל מה לעשות, ככה זה.

    ועכשיו רק נקווה שמכבי תיקח את גביע אירופה לאלופות ונעלה את ירושלים על ראש שמחתנו.

  28. אלון רוזנבלום 29 אפריל 2006 ב - 16:51 קישור ישיר

    דעלג שלום.

    תודה על המחמאות בתחילת הודעתך, אני מקווה להיות ענייני, אין כאן עסק של חברויות והעניין הוא עקרוני ומקצועי.

    לגבי הביקורות על סרטים ישראלים, הכוונה היא ביקורות גרועות וטובות, ממש כמו שהמפיצים מבקשים. במקרה הזה אין לי בעיה, אישית, ביום שהסרט יוצא להעלות עליו ידיעה, או כתבה או ראיון (אצלנו באתר יש חיבה ליוצרים וראיונות איתם תודות לכתבים המתלהבים שלנו – ואני אומר את זה עם המון אהבה והערכה אליהם). ואת הביקורת להעלות ביום ראשון אחר כך.

    עכשיו ישנה בעיה נוספת, שהיא קצת מוסרית לטעמי, המפיצים רוצים שאנחנו (אני מכליל את עיתונאי הקולנוע והעורכים) נעלה כתבות פריוויו על הסרט, דהיינו, הם כן רוצים שניידע את הקהל על הסרטים החדשים שעולים. אבל…איך אני…בתור מי שראה את הסרט ויודע שהוא מחורבן, יכול להעלות בלב שלם כתבה שבסופו של דבר מצטיירת כיחצנית ומבחינתי שיקרית.

    אם אני מעלה כתבה על הסרט החדש של אל פא’צינו (שם שמביא איתו ניחוח של איכות בדרך כלל) ומתיו מקונוהי (שם שמביא איתו ניחוח סקסי – תהרגו אותי אני לא מבין למה – בדרך כלל) יהיו אנשים שיקראו ויגידו “וואלה מגניב” ויילכו לסרט. אבל מה לעשות שהסרט הוא מחורבן ברמות שלא הייתי ממליץ עליו בצפייה בערוץ כבלים נידח בשתיים לפנות בוקר. האם זה מוסרי לשלוח אותם או להעלות כתבה בידיעה שהתוצאה היא שאנשים יילכו לראות את הסרט הזה?

    בעבר ניסיתי לעשות את זה לתקופה של כחודשיים ואני מודה שזה הרגיש לי לא נוח והפסקנו. הדבר היחיד, כאשר יוצאים הרבה סרטים, אנחנו מעלים ידיעה עם תקציר של ארבע שורות, רק כדי שהקהל יידע.

    בכלל, ברגע שאתה מקדיש מקום בכלי תקשורת כתוב (אינטרנט או עיתונות) ומעלה כתבה של 50 – 70 מילה על סרט עם תמונות וכו’ (באינטרנט היום עם לינקים לטריילר, קטעים וכל דבר אחר) אתה מקדם את הסרט.

    בעצם מה שהמפיצים רוצים, זה שאנחנו נתגייס למערך יחסי הציבור של הסרט ביום חמישי כשהוא יוצא, ונחזור לפינת עיתונאי הקולנוע שלנו ביום ראשון.

    העובדה החד משמעית היא שאי אפשר היום לברוח מביקורות על סרטים חדשים, בוודאי שלא בעולם האינטרנט שבו א. יש גישה לביקורות מהעולם(וכולנו יודעים לקרוא אנגלית) ב. באינטרנט השיראלי יש עשרות מקומות, פורומים ואתרים יש ביקורות של גולשים.

    אני יודע שאצלי באתר למשל, הרבה מאוד אנשים מסתמכים על הדעות של הגולשים האחרים וקצת פחות על דעתו של המבקר (יאיר הוכנר) וחלק לא מבוטל מביקורות הגולשים מתחילות במשפטים כמו: “קראתי כאן את הביקורות של כולם והייתי חייב ללכת” ודווקא לגבי יאיר המשפטים בדרך כלל מתחילים (לטובו לרע): “מי זה המבקר של האתר הזה הוא לא מבין כלום, הלכנו למת לצעוק 4 ונקרענו”. 🙂

    עכשיו, משום מה יש אנשים שממשיכים לטעון בוויכוח שיש לנו כאן (שאגב אני חושב שהוא די מתורבת ולא אינטרסטי ברוב המקרים ולא כולל קללות ושפה לא יפה – ויפה שכך) ש….ואני מצטט אותך : “הויכוח הוא במפורש על פרסום ביקורת רעה ביום יציאת הסרט ולא על כלל הביקורת”.

    כאחד שכאמור היה בפגישה, אני חוזר, הכוונה הייתה שלא תפורסם ביקורת בכלל!!! ביום יציאת הסרט, בלי קשר אם זו ביקורת מהללת או מקללת.

    אתה גם כתבת כי: “זה בשום מקרה לא ויכוח על חופש הביטויי או שאר צנוניות מהסוג הזה”.

    ועל פי דעתי כאשר אומרים למישהו מתי להגיד מה…יש בזה מפני פגיעה.

    וכמו שאומרים בחדשות…אליך דעלג 🙂

  29. אלון רוזנבלום 29 אפריל 2006 ב - 17:16 קישור ישיר

    בכל זאת רציתי להוסיף משהו…:-)

    מה שאנחנו גם לא עושים…וזה כן כדי לעשות צעד לכיוון המפיצים…אנחנו לא מעלים ביקורות לפני! יום היציאה.

    שוב, בעולמנו היום, מכיוון שבכל אתר קולנוע גדול שמכבד את עצמו יש אגף “בקרוב” של סרטים שעומדים לצאת ויש הרבה אנשים היום שרואים סרטים לווא דווקא בקולנוע ולפני יציאתם בארץ הייתה תקופה שהיו אצלנו, אומנם ביקורות גולשים, אבל עדיין ביקורות של אנשים שראו את הסרט, שעלו כשבוע או שבועיים לפני יציאת הסרט. אנחנו חסמנו את האופציה הזו כדי שלא נפגע, ביודעין, מראש, בסרט.

    הרבה סרטים מגיעים אלינו שבועות וחודשים אחרי שהם יוצאים ב- DVD, הרבה אנשים נוסעים לחו”ל וחוזרים לפני שהסרט עולה על האקרנים ויש כמובן את האופציה הלא חוקית.

    היו לא מעט מקרים (מכיוון שאני גם חובב מדע בדיוני ויש לי אתר גדול בנושא) שהצלחתי להביא כמה אנשים מהאתר שיראו סרט בהקרנות מוקדמות (או לחלופין לארגן לאותם אוהדים הקרנה מוקדמת של ונדטה, באטמן מתחיל, קונסטנטין – שאגב היו יוזמות של מפיצי הסרטים הללו בארץ).

    במקרים הללו, תמיד התבקשנו לא לפרסם את הביקורות עד יום היציאה (אפילו שמדובר באתר קטן יחסית) ונעננו לבקשה הזו).

  30. ???? 29 אפריל 2006 ב - 23:45 קישור ישיר

    ?


השאירו תגובה ל - גלעד