05 מאי 2006 | 10:07 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

הבלוק

ראשית, התנצלות
משונה. כזה עוד לא היה לי. בלוק כתיבה. מהסוג המשתק. חוסר יכולת מוחלט לכתוב. אפילו את המדור שלי לקח לי בערך חמישה ימים לגמור השבוע. יכול להיות שזו סתם תגובה מאוחרת לחודש החגים, בהם נדרשתי לכתוב לא מעט מדורים בזמן מאוד קצר, והגוף לקח לעצמו הפסקה. שביתת מחאה. בכל מקרה, הנני. לא יקרה שנית. אין מצב שהבלוג הזה יעודכן פעם בשבוע. מבטיח לפצות אתכם בעידכונים מרובים בימים הקרובים, אנא רפרשו.

מעניין, אה?
אם עדיין לא נתקלתם באייטם החביב הזה, בו מופיע הבלוג הזה בראש רשימת הבלוגים (החדשים) המעניינים בעברית, כדאי לכם. כמו שאני רואה את זה, אחת הסיבות שהבלוג הזה מעניין הוא בזכותכם, הקוראים והמגיבים. בין אם אתם מגיבים בכניסות מרובות, וגם כמה פעמים ביום, שעושות לי חשק להמשיך לעדכן; בתגובות הנפלאות ומלאות אהבת הקולנוע שלכם; או במיילים שלכם אליי, כל זה מוסיף למה שקורה כאן.

מזימה בלתי אפשרית
ראיתי אתמול את משימה בלתי אפשרית 3 באולם בלתי אפשרי 4 בג.ג עזריאלי. משונה, לא? הסרט המדובר ביותר בעולם יוצא בישראל יום לפני אמריקה וההקרנה המסחרית הראשונה בבית הקולנוע הגדול ביותר שלו בתל אביב מתקיימת באולם קטנטן ופשוט איום ונורא. כן, יש בו דולבי דיגיטל. האח! אבל הרמקולים לא יודעים את זה. הם זקוקים לשדרוג מהיר. והמסך. והמקרנה. והעותק. איזו חלטורה של קולנוע (אולם 1 הוא היחיד בעזריאלי ששווה ביקור, מכל השאר פשוט חובה להימנע).
בכל אופן, פשוט סרט מצוין. לא פחות. נהניתי עד הגג. זה מאותם סרטי הרפתקאות שאפשר להתמוגג אחר כך מלהתחיל למצוא את כל החורים בעלילה, ואת כל הרגעים הלא הגיוניים. אבל זה לא חשוב. זו פשוט רכבת מסע דוהרת ללא בלמים. קטעי הפעולה מעולים. פיליפ סימור הופמן מגלם את אחד הנבלים הכי מצמררים שראיתי בקולנוע מאז חניבעל לקטר.
תראו איזה מצב משונה: בהתחלה לקחו מותג טלוויזיוני והפכו אותו לסרט באמצעות במאי קולנוע (בריאן דה פלמה ביים סרט פנומנלי לדעתי. יש רבים החולקים עליי). עכשיו, כדי להחיות את הסדרה, מביאים גם במאי ותסריטאי מהטלוויזיה. ג’יי.ג’יי אברמס עשה עבודה כאן מהוללת. לא לחינם טוענים שכשרונות הכתיבה הגדולים ביותר כיום באמריקה עובדים בטלוויזיה. רואים את זה דווקא בסצינות הדיבורים והאחווה, ולא בפעולה. למרות שכל מי שצפה ב”בשירות הוד מלכותה”, הג’יימס בונד של ג’ורג’ לזנבי, יודע שלסוכנים חשאיים פשוט אסור להתחתן. מצד שני, איתן האנט מתאהב במישל מונאהאן (“קיס קיס בנג בנג”), שעם בגדי חדר הניתוח שלה נראית כאילו היא נקלעה לשם מפרק של “האנטומיה של גריי”, אז מי יכול להאשים אותו. אבל ברגע שיש לנבלים נקודת תורפה רגשית עליה הם יכולים ללחוץ, הגיבור שלנו נהיה פגיע. וזה מה שאברמס מביא לסרט השלישי. את הפגיעות, את הרגעים בהם איתן האנט הוא לא סתם רובוט המתוכנת להרוג ולהשמיד, אלא אדם עם לבטים, רגשות, ייסורי מצפון, תשוקת נקמה.
המודל הטלוויזיוני של אברמס חושף את חולשותיו בפתיח הסרט ובסופו. שם מרגישים שהאיש בא מהטלוויזיה. הפתיח עוד עובד, הסיום לא. וזו כמעט המגרעת היחידה בסרט המצוין הזה. אחרי קרוב לשעתיים שבהם הדם געש והנשימה הואצה, בוחר אברמס לסיים עם שתי סצינות מינוריות, שקוטעות את שצף האדרנלין. זו טעות. הוא היה צריך (לדעתי) להוציא את הקהל מהקולנוע כשהוא עם דופק מואץ ונשימה חפוזה. ואז כל הקהל היה רץ לטלפון ומספר לחבריו “איזה סרט גדול ראיתי!”. במקום זאת, הוא מוריד הילוך, מרגיע את העניינים, מסדיר את קצב הנשימה. בסרט כזה, זה פספוס. אבל עד אותו רגע, משימה בלתי אפשרית 3, ה”מזימות בינלאומיות” של 2006, הוא פשוט פצצת הנאה.
נ.ב 1: מכיוון שראיתי את הסרט רק אתמול, ומכיוון שאני רואה זאת כחובתי לקוראיי להשתדל ולספק להם בזמן אמת דיווח על איכות הסרטים המדוברים ביותר בעולם, פניתי לידידי האמריקאי, עמנואל לוי, לשעבר מבקר קולנוע ב”וראייטי”, והוא כתב – בהופעת אורח במדורי – את הביקורת לסרט. בגלל החג המדור יצא לאור כבר ביום שני, וככל הידוע לי זו היתה הביקורת הראשונה שהופיע בדפוס (לא און-ליין) על הסרט, בעולם. לוי חיבב את הסרט ושיבח אותו, אבל עשה את זה בצורה מאוד מאופקת. אם אני הייתי כותב את הביקורת הזו היא היתה נלהבת בהרבה ומייצגת את תחושת קוצר הנשימה שהסרט הזה יוצר, ואת העובדה שבאופן ליטרלי ישבתי שם על קצה מושבי. הנה הביקורת של עמנואל לוי. והנה אהרן קשלס ורותם דנון, מתלהבים גם. שניהם, אם זיהיתי נכון, עושים את זה עם מעט אפולוגטיקה, ולא מעט ציניות. אין לכך סיבה: משימה בלתי אפשרית 3 הוא פשוט באמת סרט טוב. לא “סרט טוב ביחס לסרטי קיץ” או “סרט טוב יחסית לאקשנון”. לא, פשוט באמת סרט טוב.
נ.ב 2: ועם יציאת משימה בלתי אפשרית 3 יוצא גם הטיזר הראשון ל”קזינו רויאל”, הסרט הבא של ג’יימס בונד. דניאל קרייג, בתפקיד הראשי, נראה הבונד המזופת ביותר בכל הזמנים. למעשה, כל הטיזר הזה משדר מעין אנטי-בונדיות. אולי זו כוונתם? הרי איתן האנט הוא הג’יימס בונד החדש – קרוז ושותפיו פיצחו את הקוד הגנטי של סדרת ג’יימס בונד (מב”א3 מתרחש בברלין, בוותיקן – שם מתרחש סיקוונס מתח מעולה – ובשנחאי). ונדמה שמפיקי בונד הנואשים פשוט מעתיקים מהמעתיק. בקיצור, זה טיזר לא רע, אבל לא לג’יימס בונד 21, אלא למשימה בלתי אפשרית 4.

לעידן:
חבל שלא הצגת את עצמך. הייתי שמח לחבר פנים לשם. נראית מאוד מוטרד בהקרנה. נראה שכל פיפס מציק לך. פעם הדלת, פעם הווילון, פעם זה, כל הזמן היית עסוק במה שקורה מחוץ למסך. לא נבלעת לתוך הסרט. חבל.

לגלעד:
חביבי, אמרת שאם אבקש תפסיק להגיב. ובכן, אני מבקש. חשבתי על זה המון. אתה הראשון, ואני מקווה גם האחרון, שאני זורק מהאתר הזה. נוכחותך אינה רצויה כאן. לא כי אתה חושב הפוך ממני, רק כי אתה לא יודע איך לנהל שיחה תרבותית. אתה פשוט אלים מדי. אני מזהה כבר את כתובות האיי.פי שלך, והייתי אומר ניחא, שינסה לשלוח תגובות אם לפחות היה בכל כניסה שלו לוחץ על איזה גוגל-אד אחד, לפחות נראה ממך קצת תועלת. אבל כלום. בקיצור, די. תודה.

ולכל השאר, בואו נמשיך הלאה. עדכונים בפרשת מפיצים-מבקרים יעלו כשיגיעו. בואו נחזור עכשיו לסרטים. מישהו ראה משהו מוצלח מהפסטיבל הצרפתי בסינמטק? אני מאוד חיבבתי את “אהבה באוויר”, קומדיה רומנטית דבקוקית, נדושה, אבל רבת חן קולנועי. לא נתקלתי, לעומת זאת, באף סרט בעל ערך אמנותי משמעותי. האם החמצתי? אנא עדכנו.

29 תגובות ל - “הבלוק”

  1. ליאור 5 מאי 2006 ב - 10:20 קישור ישיר

    קודם כל, יאיר, ברוך שובך. חשבנו להוציא משלחת חיפוש.
    סדרת “משימה בלתי אפשרית” היא אכן הג’יימס הבונד החדש, או לפחות נותנת פייט הגון לסוכן הקשיש. אם היה איזשהו קשר רופף בין סדרת הטלוויזיה לסדרה הקולנועית הוא היה קיים רק בגרסה של דה-פלמה (במאי ענק!) אבל אצל ג’ון וו זה כבר נעלם לגמרי. לא שזה רע, “משימה בלתי אפשרית 2″ היה חגיגת אקשן בלתי רגילה. ברגע ששמעתי שאברמס לוקח את הסרט השלישי הרגשתי סמוך ובטוח שפלופ מביש זה לא יהיה, לא אחרי שראיתי מה הוא עשה ב”אבודים”.
    אני לא חושב שהיה דבר כזה אי פעם: במאי טלוויזיה שעובר לקולנוע, ולא סתם לקולנוע, אלא לסרט גדול עם פרופיל גבוה. אין ספק שהטלוויזיה היא כבר לא האחות הבזויה והלא נחשבת של המסך הגדול, ויש בה הרבה כשרונות, גם בתחום הכתיבה וגם בתחום הבימוי, שלא יביישו אף בלוקבסטר. אדרבה, אולי אם האנשים האלו יעברו לקולנוע, נקבל סרטים טובים יותר.

  2. עידן 5 מאי 2006 ב - 10:46 קישור ישיר

    תודה, יאיר. לא רציתי להטריד וחוץ מזה לא ידעתי איך תגיב ולא רציתי לקלקל לך את הצפייה. גם אני הופתעתי לטובה אם כי אני חושב שההתפעלות שלך מעט מוגזמת. באשר להפרעות, אני הולך בדרך כלל להקרנות בוקר כי אין הרבה אנשים, נוכחות מאסיבית של קהל מוציאה אותי מדעתי. אתמול דווקא היה די מלא(כצפוי) אבל דווקא הקהל התנהג למופת(לא נרשמו דיבורים מיותרים או שיחות בסלולרי). אני פשוט מוכרח שכולם מסביב יהיו שקטים כמו פסלים אחרת ההנאה שלי נפגמת. אני יודע שזה לא ריאלי אבל החתירה לשלמות בתנאי הצפייה היא ערך מקודש בעיניי. ודאי שמת לב ששמה של מישל מונהאן נכתב כמונהגן בתרגום, חוץ מזה בהחלט התחלה מבטיחה לעונת הבלוקבסטרים הקיצית.

  3. BS 5 מאי 2006 ב - 12:36 קישור ישיר

    גם אני מאוד התלהבתי מ”משימה בלתי אפשרית 3″. הוא היה אולי מאוד מופרך, אבל היי, אני לא נותן לזה להפריע לי כשאני רואה “24”, אז מי אני שאתן לדברים כאלה להפריע לי עכשיו.

    ולמרות שאברמס בהחלט הצליח להרשים אותי, דווקא הזווית שנראה שהוא “תפור” עליה, ההתייחסות לסיכון ולבעיות שב”חיים כפולים”, לא עשתה כזה רושם מדהים, רק בגלל שכבר היו יותר מדי סרטים ששיחקו על הזווית הזו, ו”משימה בלתי אפשרית 3″ לא הביא לכאן שום דבר חדש ביחס ל- “שקרים אמיתיים”, למשל (כן, אני מזכיר אותו רק בגלל ההתקפה על הגשר. אחרי שראיתי אותה הוא לא יוצא לי מהראש).

  4. בוביץ 5 מאי 2006 ב - 13:57 קישור ישיר

    זה ידוע שהאולמות שלהם לא שווים לכלום
    היית הולך כבר לקניון גבעתיים שם יש רב חן.
    גם אולם 1 של עזריאלי לא משהו
    הסטר מש”א 3 טוב
    אבל לא מדהים
    סרט אקשן טוב.

  5. חן חן 5 מאי 2006 ב - 14:17 קישור ישיר

    אתה רוצה להגיד לי שראית את “בידיו” של אן פונטיין ולא חשבת שיש לזה ערך אמנותי???????
    רוה לחןחן: ממש סבלתי מהסרט הזה.

  6. חן חן 5 מאי 2006 ב - 15:24 קישור ישיר

    אוקיי, זה לא סותר. זה שסבלת לא אומר שאין לזה ערך אמנותי

  7. רז 5 מאי 2006 ב - 16:02 קישור ישיר

    לליאור: לגבי במאי טלוויזיה שעובר לקולנוע, יש לפחות דוגמה מאוד בולטת אחת – סטיבן ספילברג (אם כי הוא היה במאי נטו בשנות הטלוויזיה שלו, ולא “מפיק על” מהסוג של אברמס).
    לגבי פסטיבל הקולנוע הצרפתי – אני לא בטוח אם זה חלק ממנו, אבל ביום שישי הבא (12.5), בשעה 18:00, יוקרן בסינמטק הסרט “המלך והציפור”, של הבמאי פול גרימו. הסרט המקסים הזה, שמבוסס על סיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן, הוא אחת מיצירות המופת הגדולות של קולנוע האנימציה וזו הזדמנות נדירה לראות את הגרסה המלאה שלו באורך 87 דקות, שלא זמינה כרגע על DVD מתורגם – גם לא לאנגלית (הגרסה המקוצצת, באורך 63 דקות, הוקרנה בארץ ויש לי DVD מצ’וקמק שלה עם דיבוב אנגלי איום ונורא).

  8. ליאור 5 מאי 2006 ב - 16:36 קישור ישיר

    אתה צודק, שכחתי את הדוגמה המפורסמת של ספילברג, אבל זה רק בגלל שמדובר במקרה מאוד יוצא דופן שאני לא חושב שזחר על עצמו מאז. ספילברג היה במאי קולנוע מהשנייה הראשונה, וניתן היה לראות את זה בפרקי הטלוויזיה שביים. רק אחרי “דואל”, כשאנשי יוניברסל הבינו מה יש להם ביד, הוא קיבל סוף סוף את ההזדמנות לעבור למסך הגדול. וזה היה בשנות ה-70, אולי העידן שמהווה את הדוגמה הבולטת ביותר לשבלוניות של הבימוי הטלוויזיוני. רק תשוו בין הכתיבה והבימוי של סדרות בשנות ה-70 (וגם ה-80 כמובן) ובין מה שקורה היום. מדובר בלא פחות ממהפכה.

  9. שחר 5 מאי 2006 ב - 17:04 קישור ישיר

    גם אני ראיתי את משימה אתמול בעזריאלי ודווקא “זכיתי” לעשות זאת באולם 1 שבאופן יחסי לפעמים הקודמות תפקד בצורה ראויה אם כי לא מתקרבת לאולמות של הרבחנים.

    ואני גם חושב שאתה קצת מגזים בהתלהבות. אמנם זה סרט מאוד מהנה ברובו אבל הרבה מהנעשה שם מלאכותי ומאולץ. ובטח שהסוף לא תואם את שאר הסרט ונראה כמו הפנטזיה של קייטי הולמס על חיים מאושרים- באים לעבודה, מקבלים תעודת סיום בי”ס, מכירים את החברים ויוצאים בסלומו מתנפנף.

  10. שחר 5 מאי 2006 ב - 17:05 קישור ישיר

    וכמובן, ברוך שובך.

  11. yishay 5 מאי 2006 ב - 17:44 קישור ישיר

    הערה על הבונד: סימבולי שQ אומרת כבר בטיזר שזו הייתה טעות לקדם. לא ראיתי את הסרט וכבר המבט המתחנן לשיפוט חיובי שNEWBOY תוקע בסוף הסרט גורם לי להשקיע בטכנולוגיות גנטיות שיצעירו את שון קונרי.
    עניין אחר שמעניין אותי דעתך בנושא היא הקשר בין האקשן בסרטים לבין האלימות האולטרא ריאליסטית של הטרור ב-10 השנים האחרונות. אתה מינה סתם יכול לדלות דיעה עם נימוקים על האסונות שפקדו את המסך בהשוואה לאסונות האמיתיים של המציאות באותו פרק זמן.
    אשמח לכל תגובה, כאן או במייל.

  12. p.h. 5 מאי 2006 ב - 18:10 קישור ישיר

    הרגע חזרתי מ”משימה בלתי אפשרית 3″, לפני שראיתי את הסרט ראיתי את הפרק האחרון ששודר בארה”ב של “אבודים”. הפרק של אבודים הוא מהטובים ביותר שהיו עד עכשיו. הפרק נגמר כשאני בהלם ממה שאני רואה ולא מאמין שיש לי עוד שבוע לחכות עד שאני אדע את המשך מעללותיהם של האבודים. שעתיים אחרי זה אני רואה את הרכבת ההרים המטורפת הזאת.תודה לאברמס שהחזיר את הכבוד האבוד של “משימה”. דה-פאלמה יצר סרט ראשון מבריק ששבר את הנוסחה המוכרת של הסדרה, יצר סצינות שנהפכו לקלאסיקה ברגע שהם הוקרנו בפעם הראשונה (הסצינה שהאנט נתלה מהגג, הסצינה שהוא מפוצץ את המסעדה בתחילת הסרט) ואז הגיע ג’ון וו והרס כל דבר טוב שהיה בו עם הפיכת איתן האנט לסופר הירו, היונים המתעופפות, הכנסיות ויותר מיד מסכות של אנשים בשביל לפתור בעיות תסריט.

    אני באמת חושב שהסרט השליש הוא סרט מעולה. נכון שהוא הביא כמה סצינות מ”אבודים” (ההנשמה מפה לפה מזכירה קצת את ההצלה של צ’ארלי, לא?) לא ביחס לסרט קיץ. הוא מעולה.

    יאיר, אני מסכים לחלוטין לגבי הופמן בסרט. הוא מצמרר. הוא ללא ספק אחד מהשחקנים הגדולי של דורינו. הסצינה בוותיקן כל כך טובה והיא גם ללא ספק סוג של קלאסיקה. (סוף סוף רואים את התהליך של עשיית המסכות). הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט אקשן.סליחה, כל כך הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט. עכשיו רק נותר לחכות לפרק הבא של “אבודים”.

  13. מטין 5 מאי 2006 ב - 18:13 קישור ישיר

    לישי, התכוונת ל-M ולא לQ.
    אני חושב שהפרוייקט הזה מרתק. גם אם לא בשל ערכו הקולנועי פרופר. מעניין אותי מאד לראות איך הגדרת הפריקוול תשתלב בסדרה, וכיצד ג’ודי דנץ’ מתאימה להגדרה זו. מרטין קמפבל הוא במאי שאני מחבב בדרך כלל, וגולדן איי הוא באמת ג’יימס בונד טוב, ומחריב אותו רק הפסקול המזוויע של אריק סרה. מעניין כיצד יבויים הסרט.
    דניאל קרייג הוא בחירה מצוינת, כפי שטענתי בעבר. זה שהוא שחקן מוכשר אנו כבר יודעים, והוא מביא איתו ניחוח שתואם את רוח הספרים המקוריים של פלמינג.
    מה חושבים אתם?

  14. עידן 5 מאי 2006 ב - 18:42 קישור ישיר

    לא קשור לקולנוע בדיוק(אם כי בעקיפין ובהמשך אסביר).האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין We Shall Overcome- The Seeger Sessions הוא הנאה צרופה. ביצועים מרגשים ועשירים לשירי פולק וספיריטואלס שפיט סיגר ביצע בימיו הגדולים. ספרינגסטין שהוא בעיניי אחד מאחרוני הטרובאדורים בעולם של רינגטונים ומשורר שלשיריו יש איכויות קולנועיות,כל שיר הוא מעין סרט בזעיר אנפין(מכאן הערת הפתיחה) מגיש אלבום חם,אנרגטי ומלהיב. ספרינגסטין גם מקפיד לאחרונה להוציא די.וי.די עם האלבומים שלו( Devils and Dust מהשנה שעברה) ולא בנפרד כיתר האמנים שרוצים שתוציא כסף על סי.די ואחרי מספר חודשים על מהדורה מיוחדת ודי.וי.די.פשוט 60 דקות של התעלות.

  15. VAN ERIK 5 מאי 2006 ב - 18:54 קישור ישיר

    יאיר ראיתי לא מזמן את הסרט קרייזי שעכשיו מוצג בסינמטקים, ראית אותו? מזמן לא נהנתי מסרט כזה יפה, שנון שמשוחק, מבוים ומצולם בצורה מבריקה כול כך, ובכלל התחושה האפית הזו, היה כיף.
    והרגע בו הגיבור מגיע לארץ איזה יופי.

  16. דניאל פאיקוב 5 מאי 2006 ב - 18:58 קישור ישיר

    לליאור: אם כבר, אברמס הוא מקרה מיוחד בגלל שהוא הפך למפלצת תלת-ראשית כבר במהלך הקריירה הטלוויזיונית שלו. מה לעשות, אין הרבה אנשים בטלוויזיה שכותבים, וגם מביימים וגם מפיקים. אבל דווקא במעבר שלו לקולנוע אין שום דבר חדש או מיוחד. במאים שעוברים מהטלוויזיה לקולנוע (ואז חזרה לטלוויזיה) הוא תהליך סטנדרטי שקיים כבר משנות החמישים.

  17. ברווז גומי 5 מאי 2006 ב - 19:12 קישור ישיר

    יאיר, איך אתה מביא את הטריילר של 007 ושוכח את זה של “שודדי הפיראטים”, ועוד יותר תמוה – את זה של סופרמן החדש?
    הנה הידיעה עליהם מפישאיי:
    http://www.fisheye.co.il/story_3283

    רוה לברווז: אני לא מתיימר להיות ספק טריילרים, בוודאי לא לסרטים שיוצאים תוך כמה שבועות. “קזינו רויאל” פשוט השתלב לפוסט על “מב”א3”. לגבי “סופרמן חטזר”, הלינק לטרילר החדש כבר הופיע כאן באחת התגובות. לגבי “שודדי הקאריביים”: זה לא עד כדי כך מלהיב אותי. אבל תודה על הלינק שלך. ספיישל טריילרים לסרטים עליהם לא כותבים בפיש-איי יופיע כאן בהמשך השבוע.

  18. ליאור 5 מאי 2006 ב - 20:15 קישור ישיר

    דניאל, נכון, במאי טלוויזיה עברו לעשות סרטים, אבל לא סרטי אקשן בתקציבי ענק. אתה מוזמן לתקן אותי ולהביא דוגמאות שסותרות זאת, אשמח להשכיל. לגבי הטריילרים אני חייב לציין שאלו של שודדי הקריביים ושל סופרמם הם קצת, אפעס, אנטי-קליימקסים. בייחוד זה של שודדי הקריביים. הותיר אותי אדיש לחלוטין, בעוד שהטריילר של הסרט הראשון היה הרבה יותר מלהיב. נקווה שזה לא אומר כלום על הסרט עצמו (וכפי שהוכח פעמים רבות כל קשר בין טריילר לאיכות הסרט מקרי בהחלט).

  19. אלון רוזנבלום 5 מאי 2006 ב - 23:50 קישור ישיר

    המעבר של בימאים מהטלוויזיה לקולנוע היא לא דבר חדש. סידני לומט למשל, ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו “12 המושבעים” (1957) אחרי שש שנים של עבודה בטלוויזיה. מאוחר יותר ביים לומט יצירות נפלאות כמו “רשת שידור”, “אחר הצהריים של פורענות” (שיצא לא מכבר ל- DVD) לא הספקתי לראות עדיין את ההוצאה הישראלית אבל זהו סרט חובה), “סרפיקו” ואחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים “אקווס” (חובה, מי שלא ראה, נא להפסיק לקרוא את הבלוג ללכת לאוזן או לארכיון הסינמטק ולראות, הנאה מובטחת – וגם כמה וכמה שעות וימים של מחשבה אחר כך).

    פרנקלין ג’יי שפנר שביים את “הנערים מבראזיל” (עוד סרט חביב עלי במיוחד), “פרפר”, “פאטון” ו”כוכב הקופים” (המקורי, הראשון והטוב מכולם), החל את דרכו בטלוויזיה ואני מניח שישנן עוד הרבה דוגמאות טובות וחשובות.

    היום ישנה חפיפה בין עולם הטלוויזיה והקולנוע והיוצרים מקפצים להם להנאתם. בימאים שמצליחים בקולנוע, לפחות באופן מסחרי, מוצאים לעצמם נחת בעולם הטלוויזיה שנגיש למליונים רבים יותר של צופים. למשל, MCG שביים את סרטי ‘המלאכיות של צ’ארלי’ אחראי על הבאתם של סת’ כהן, ריאן מריסה, סאמר ושאר חבורת ה- O.C למסך הקטן.

    לא מעט בימאי קולנוע מוצאים איזו נחת בבימוי פרק או שניים בסדרות טלוויזיה, מעין זבנג וגמרנו, רוברט זמקיס (שם אחד מיני רבים) שביימו כמה פרקים בסדרה המוטרפת “Tales from the Crypt” של HBO ושלא לדבר על “סיפורים מופלאים” של שפילברג ששמות הבימאים שם הם מופלאים לא פחות.

    ועם נדדנו לעולם הפנטסיה, מדע בדיוני ואימה, סדרות כמו “אזור הדמדומים’ משכו אליהם הרבה מאוד בימאים שרצו לעשות קצת טלוויזיה. רק לאחרונה הוקרנה סדרת האימה “אשפי האימה” שבה עשרה בימאים נחשבים בתחום ביימו כל אחד פרק של דקה.

    ומה עם טרנטינו? גם הוא ביים טלויזיה בשביל הפאן.

  20. דניאל פאיקוב 6 מאי 2006 ב - 0:00 קישור ישיר

    לליאור: מהזיכרון אני יכול לציין את מימי לדר (פיסמייקר ופגיעה קטלנית) וקלרק ג’ונסון (ימ”מ יחידת פריצה ו-The Sentinel, הסרט החדש עם מייקל דאגלס וקיפר סאתרלנד). למעשה אולפנים הוליוודיים נוטים להפקיד תקציבים גדולים בידי במאים מתחילים ו/או חסרי שם כל שני וחמישי, ומסיבות מסחריות מאוד פשוטות. וחלקם הגדול של הבמאים האלה הם יוצאי טלוויזיה.

  21. סיגל 6 מאי 2006 ב - 4:03 קישור ישיר

    אם אני לא טועה- סידני לומט עדיין עושה טלוויזיה.
    ראיתי קרדיט שלו בסדרה בשם ‘משפט לילי’ (סדרה מ-2001/2002) בהוט, בכיכובו של אלן ברקין. ללומט יש קרדיט קבוע של מפיק וחלק מהפרקים הוא גם מביים.

    אישית- לא אהבתי את הסדרה. לפחות מהפרקים שראיתי (מהעונה הראשונה כמדומני) זה לא נראה מלהיב במיוחד- פטפטת פסיכולוגית, שוטים הזויים של נסיעה באמצע העיר בלי קשר לכלום (שום דמות לא נוסעת, זה לא מעברונים של אוירה בין מערכות, אפילו אם זה חלק מהקונספט, זה נראה סתם תקוע)והכי גרוע- הדמויות מדברות מה שהן מרגישות “אני חושב שמה שראיתי היום בבית משפט, דרך אצלי על נקודה רגישה והשליך על איך שאני מרגיש אליך. אני חושב שאני מרגיש כעס, ועצב. יכול להיות שיש לי איזשהו תסביך עם דמות האב”… וכו’.
    מילא אם רק דמות אחת היתה מדברת ככה, אבל זה מופיע כמעט אצל כולן. רוב הדמויות מנתחות את עצמן פסיכולוגית ומפרשות ומסבירות אחת לשניה איך הן מרגישות.

  22. דניאל פאיקוב 6 מאי 2006 ב - 4:26 קישור ישיר

    סידני לומט הוא בהחלט לא מה שהיה פעם. יותר מזה, הוא אף פעם לא היה. ראיתי לא מעט סרטים שלו (אפילו את “אקווס” שאלון אוהב) וקראתי את הספר שכתב על עשיית קולנוע. במאי פשוט עם ראיית עולם פשוטה, ויומרות, אם אפשר לקרוא להן כאלה, פשוטות. כמו שמישהו אמר פעם על אליה קזאן, הוא במאי שאם נותנים לו תסריט מאוד מוצלח, סביר להניח שהוא לא יהרוס אותו. זה מה שקרה עם “רשת שידור” ובמידה פחותה עם “אחר צהריים של פורענות”. שאר התסריטים לא היו באותה רמה.

  23. יואב 6 מאי 2006 ב - 8:55 קישור ישיר

    שלום יאיר,
    רציתי לדעת האם ראית את הסרט החדש עם אנתוני הופקינס (משהו על נהג מירוצים) ואם כן – מה דעתך עליו.
    תודה.

    רוה ליואב: גם כזה עוד לא היה כאן. מה אני, ספק המלצות מקוון? היי, אולי זה רעיון למיזם. כל יום חמישי אחרי הצהריים לקיים צ’ט בין כל משתתפי הבלוג בו קבועים ואורחים יוכלו לשאול איזה סרט כדאי לראות בסוף השבוע ולקבל המלצות על סרטים שמציגים. מחיר כניסה לצ’ט: 9 שקלים, כמחיר העמלה בגלובוספון לזוג כרטיסים. מה דעתכם? (ויואב? כנס ללינק למדור שנתתי בפוסט).

  24. ליאור 6 מאי 2006 ב - 10:21 קישור ישיר

    נכון, שכחתי את מימי לדר, אבל היא בכל זאת לא קיבלה לביים פרנצ’ייז… טוב, נו, נראה שהתאוריה שלי קורסת לנגד עיניי. אבל מה זה משנה, כולנו מרוויחים בסופו של דבר מהתנועה הדו-סטרית הזו של כשרונות.
    “אבודים” של אברמס ושות’ (אין לו למעשה קשר אליה יותר. הוא פרש לאחר הפיילוט) היא סדרה קולנועית לגמרי, שנמצאת במסך הקטן רק בגלל מבנה העלילה שלה. מבחינה ויזואלית וסגנונית היא שייכת לעולם הקולנוע. אחד הבימאים הקבועים שלה הוא ג’ק בנדר, במאי קולנוע (בעיקר סרטי מתח ואימה) שעושה עבודה מצוינת.
    אחד ההבדלים הבולטים בסדרות המתח המודרניות הוא עלילת המתח האפית שנפרשת על פני עונות שלמות, בעוד שבעבר סדרות מתח היו אפיזודיות לחלוטין. אני יודע ש”חוק וסדר” מאוד פופולרית ורבים אוהבים אותה, אבל בעיני היא מיושנת ולא מעניינת בגלל ההתרכזות במקרים הבודדים ופחות בחיים של הדמויות.

    ובאותו עניין, ב”יס דוקו” ישודר ביום שלישי בערב סרט תעודה בשם “שלטון הסדרות”.

  25. דן ברזל 6 מאי 2006 ב - 11:59 קישור ישיר

    עוד במאי טלוויזיה שעברו לקולנוע (רשימה מקרית, או: זהירות, ניימדרופינג):

    מהשנים האחרונות, יאיר כבר הזכיר לא מכבר את ג’יימס וונג (“יעד סופי”) שהתחיל את דרכו ב-X-Files. נלך עשור אחד אחורה ונוסיף גם את דני בויל (“חברים לרצח”, “טריינספוטינג”), ומכמה עשורים לפניו, את אביו הרוחני ריצ’ארד לסטר (“לילה של יום מפרך”, “סופרמן 2”).
    מהמיתולוגיים, ארתור פן (“בוני וקלייד”) קפץ לי לראש.

    בקיצור, לא מהפכה ולא נעליים.

    מאלו שעשו את המעבר ההפוך בשנים האחרונות, יש לציין את מייק ניקולס (“הבוגר”, “מלכוד 22” ולאחרונה “קרוב יותר”), שביים את הסדרה “מלאכים באמריקה” ואת סרט הטלוויזיה המופתי “שנינות”.

  26. איתן 6 מאי 2006 ב - 12:19 קישור ישיר

    ליואב שלום,

    אתמול ראיתי את הסרט שאתה מדבר עליו, “החלום המהיר בעולם” (במקור “the world’s fastest Indian”). בגדול, לדעתי לא מדובר על סרט רע, אבל, בדומה ליאיר, אני חושב, הייתי מגדיר את הסרט כ”סרט עייף”. היית מצפה מסרט העוסק באדם שכל עולמו הוא אופנועים מנועים ומהירות, שתהיה בו מידה הרבה יותר גדולה של אדרנלין, אבל הסרט מתנהל בעצלתיים (הזכיר לי לעיתים אפילו את “סיפור פשוט” של דיויד לינץ’ בלי הקסם האישי הנפלא של הסרט ההוא), ואני, בניגוד ליאיר, לא התרגשתי כל כך גם מהמערכה השלישית של הסרט. אפילו מהמשחק של אנתוני הופקינס לא ממש התרשמתי. עושה רושם שהוא התרכז בלחקות את סגנון דיבורו והליכתו של ברט מונרו המקורי (לפי מה שקראתי, הוא ראה את הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו בעבר), ופחות במה שמניע אותו מבפנים.גם הכתיבה של הסרט לא שנונה מספיק, ואני לא ממש הבנתי איזה קסם רואים בו כל האנשים שהוא פוגש. הכל “בסדר” כזה, לא מלהיב.
    שורה תחתונה: אפשר לראות, אבל לא ממש חייבים.

  27. עידו 7 מאי 2006 ב - 2:51 קישור ישיר

    משימה בלתי אפשרית 3 הרוויח פחות מ-17 מיליון דולר בארה”ב ביום הראשון להקרנה. אני ראיתי את הסרט אתמול בקולנוע בברוקלין, והעובדה שהוא לא היה מלא ביום שישי בערב גרמה לי להבין שהסרט די בצרות. ב-boxofficeguru יש הסבר שמבהיר למה, למעשה, מדובר במכירת כרטיסים חלשה במיוחד:

    The figure for the Paramount franchise film was almost identical to the $16.5M that its predecessor MI2 grossed on its first Friday during the Memorial Day frame in 2000. Ticket prices were much lower six years ago plus the second Ethan Hunt pic debuted on a Wednesday which softened its Friday performance. Given MI3’s Friday bow, higher ticket prices, and 400 additional theaters, industry expectations saw the new installment opening with more muscle.

    Mission III’s opening day gross fell a bit below those of some other recent star-driven summer spy flicks. Matt Damon’s The Bourne Supremacy opened in July 2004 with a Friday take of $19.1M on its way to a $52.5M weekend while last June’s Mr. & Mrs. Smith bowed to $18.6M leading to a $50.3M frame. This weekend, Tom Cruise and pals may find themselves with $45-50M over the Friday-to-Sunday period.

    מעניין אם מדובר פה בתגובות הראשונות שניתנות למדידה כמותית (כלומר, הכנסות מכרטיסים) להתנהגות הביזארית של קרוז בשנה האחרונה, לעובדה שלקהל בארה”ב די נמאס ממנו, ולזה שהוא מתחיל להיות בדיחה לאומית. אם כן, מדובר בתחילת דעיכתו של הכוכב הבולט ביותר (אולי חוץ מטום הנקס) של שני העשורים האחרונים. מעניין שבהקרנה שהייתי בה, בקטעים שפיליפ סימור הופמן מכה את קרוז, הקהל נראה מאד מבסוט.

    הסבר אחר – אם הסיוט של מנהלי האולפנים בהוליווד אכן הופך למציאות – הדעיכה בכמות הצופים נכנסת לשנתה השלישית ברציפות.
    ואולי זה שילוב של שתי הסיבות? בכל מקרה מעניין איך הקיץ הזה יראה בסוף, כי הוא עשוי לסמן סופית את תום עידן בתי הקולנוע כ’שוק ראשוני’ (primamry market) לאולפנים.

    אגב, למרות שהסרט הוא שיפור בכל המובנים למשימה בלצי אפשרית 2, הוא עדיין לא מדגדג את הסרט הראשון (למרות סצינת הותיקן הנהדרת). ג’יי ג’יי אברהמס יצר סרט חביב מאד, אבל השפה שלו היא טלויזיונית לחלוטין (כמה קלוז אפים!) ונוסחתית.

  28. אירית 23 מאי 2006 ב - 17:15 קישור ישיר

    כתגובה לדבריך על ההקרנה באולם הקטן של גלובוס, רציתי לציין שיצא לי לראות את הסרט בארה”ב בסוף השבוע השלישי שהוא רץ, והוא שיחק באחד האולמות היותר קטנים בקומפלקס. רק להבדיל מהארץ, האולם “הקטן” היה גדול לפחות כמו “גלובוס 1”, עם מסך יותר גדול, ועם מערכת סאונד משוכללת שאפשר רק לחלום עליה בארץ.
    ואני שואלת, מתי מתי נזכה לחוות בארץ צפיה בקולנוע באותה איכות.

    אגב, מיותר לציין שאהבתי מאוד את הסרט.


השאירו תגובה ל - שחר