הפיקסיז והפיקסלים
על הקליפ הזה ב-YouTube קראתי לראשונה כאן, אחרי שלמעלה משלושה מיליון איש כבר צפו בו, כולל אחד קווין סמית, שהפך אותו מתופעת אינטרנט לאייקון תרבותי (גם אם רגעי ומתכלה). אני תמיד האחרון לדעת.
כמו כולם, גם אני פניתי לצפות בו מסקרנות, להבין מה בווידיאו הביתי החובבני של שתי בחורות מישראל הפך אותו לקטע ה-18 הנצפה ביותר בתולדות YouTube. כמו כולם (טוב, לא כמו כולם, רק כמו כל הבנים) גם אני הנחתי שאם מדובר בשתי נערות שקופצות ומשתוללות בחדרן זה בוודאי כולל גם סטריפטיז. כן, כנראה שגם אני חובב קולנוע בגלל שאני מציצן בנשמתי.
אבל הסיבה שצפיתי בקליפ עד סופו, והסיבה שצפיתי בו שוב ושוב מאז, והסיבה שדי התמכרתי לו (כמו, אני מניח, לא מעט מצופיו, שלא יכלו שלא לחזור אליו פעם ופעם נוספת) היא לא בגלל המציצנות, אלא בגלל הכשרון.
מה שמביא אותי לסיבת הפוסט הזה: קראתם אצל עידו קינן ואצל ירון טן-ברינק ב"7 לילות" על הקליפ כמנוף לדיון באינטרנט ככלי להזנקת כוכבים ובניית מותגים. אני רוצה לשלשל את שני הסנט שלי כמבקר קולנוע: הקליפ הזה, מנקודת מבט טלוויזיונית/קולנועית, פשוט מבריק.
קודם כל, ברמה הכי פשטנית: לשתי הבנות האלה יש את זה. "זה" קרי נוכחות, כריזמה, שארם. ה"זה" הזה שבוקע מן המסך, מרקד בחדרו של הצופה ומדביק אותו ברוח השטות שדבקה בהן. וה"זה" הזה, או שיש או שאין. אין כאן דמויות, או משחק, או טקסט מוגש, אנחנו לא יודעים מי הן, איך הן נשמעות, מה הן עושות. אבל הן מסקרנות. אה, כן: יש להם טעם משובח במוזיקה. וגם את זה צריך להוסיף: בחירת השיר מופלאה. את "היי" של הפיקסיז אפשר באמת לשמוע בלופ בלי שהוא ימאס לעולם.
עכשיו צפו רגע בקטע, ונסו להסתכל עליו מנקודת מבט של צילום ועריכה.
חזונו של פרנסיס קופולה, על הילדה מאומהה שתיקח מצלמת די.וי ליד ותוציא יצירת מופת התגשמה ברמלה. כל מה שאני יודע על ההשכלה הקולנועית של השתיים, על פי כתבתו של קינן, הוא שליטל מייזל (אחת מהשתיים) למדה עריכה באוניברסיטה הפתוחה. אז או שהיא תלמידה מחוננת או לשתיים יש איזושהי הבנה אינטואיטיבית לגבי עריכת קליפים שהיא יקרה מפז.
בבסיסו, הקליפ הזה הוא בעצם מעין הום-מובי. אבל כל מי שניסה פעם לערוך את סרטי המשפחה שלו יודע כמה זו עבודה לא פשוטה. מה שליטל מייזל הצליחה לעשות הוא מופלא למדי: לא רק לשמר את האנרגיה שלה ושל חברתה באותו ערב בו החליטו לצלם עצמן משתוללות, אלא אפילו להשתמש בעריכה כדי להעצים אותה.
יש משהו ספייק-ג'ונזי בקליפ החינני הזה (אולי כי יש משהו בבנות שמזכיר קצת את סופיה קופולה. והבנות, איכשהו, דומות זו לזו עם תווי הפנים המוארכים שלהן, עצמות הלחיים הגבוהות ואפיהן שנראו כאילו נתלשו מציור של מודליאני). ה"היי" שלהן לא שונה באופן משמעותי מהקליפ של ג'ונז עצמו ל"Bless "Praise You" של פט בוי סלים. שם, כמו פה, השימוש במראה החובבני, כשהוא עשוי בקפידה ובכשרון רב, עוזר להפוך את השיר להמנון, מכניס את הצופה בכורסתו למשתתף פעיל בפאן ובגרוב. (ומכיוון סגנוני אחר, אך בעל דמיון תוכני רב, ל"Freedom" של ג'ורג' מייקל, בבימויו של דיוויד פינצ'ר).
בקיצור, עבודה טובה בנות. ואגב, אם היתן גרות באמריקה כבר היה מתקשר אליכן סוכן עם הצעה אטרקטיבית לתרגם את הכשרון לקולנוע. בארץ, מקסימום, תתקשר אליכן לי ירדני להציע לכן להשתתף ב"פרויקט Y". באסה.
התכוונת, Praise You?
ומה שנחמד זה שהקליפ הזה הוא כנראה אחת מהפקות הטלוויזיה הכי נצפות בתולדות המדינה. והן, אכן, מגניבות.
אתה מאוד צודק.
חוץ מזה שזה "Praise You" של פטבוי סלים, ולא "Bless You", כמובן.
אוקי, זה פשוט אדיר! בשביל זה יש אינטרנט! נכנסתי אדיש עד סקפטי ויצאתי מתלהב כמו ילדה בכיתה ט'… מעולה!
צפוי שכשיצא Lucky Number Slevin לאקרנים ביום חמישי הקרוב נשמע בביקורות קלישאות כמו "תרגיל קולנועי מבריק" אבל הפעם יש כיסוי להבטחות הללו. כוחו של הסרט הוא בדיאלוגים השנונים החדים כתער(עוד קלישאה ביקורתית). העלילה המפותלת אמנם לא תעמוד במבחן מדוקדק של אמינות, אבל זה באמת לא משנה כשהאנרגיות והקצב הם כ"כ מהירים והסרט כולו מדבק בהתלהבות. ג'וש הארטנט מספק את הופעתו הטובה ביותר עד היום, לטעמי, הופעה מלאת ביטחון עם הומור עצמי לא מבוטל. מעניין שבמאי הסרט והארטנט, שמזכיר לי את טומי לי ג'ונס הצעיר,עבדו לפני שנתיים על "3 בפארק" והתוצאה היתה מאכזבת ביותר. כאן החיבור עובד והארטנט מוכיח שהוא לא סתם עוד פרצוף יפה. ובאמת איך אפשר להיכשל כשבסרט משתתפים שועלים ותיקים כמו מורגן פרימן, בן קינגסלי וברוס ויליס שגם כשהם מחלטרים הם עדיין כמה דרגות מעל כולם? לוסי לו ששיכללה את דמות הביץ' המתחכמת שמסוגלת לקרוע במכות עד לכדי אמנות, מראה כאן פן אחר, אפילו רך יותר בפרסונה הקולנועית שלה אם כי לא סוטה יותר מדי מהתדמית המוכרת. אני לא מאמין בספויילרים אבל שימו לב לשמה של אחת מדמויות המשנה, שם שבהחלט אינכם מצפים לשמוע באף סרט הוליוודי. Lucky Indeed!
כל מילה בסלע, יצא גם מאחורי הקלעים, אולי אפילו יותר טוב מהמקור
ראיתי לא מעט קליפים בחיי. מה שליטל מייזל עשתה בהחלט עומד בסטנדרטים מקצועיים ואם היה ממומן בידי חברת התקליטים של הפיקסיז, אפילו היה נחשב גאוני. אלא שהקליפ לא מומן בידי חברה, אלא הופק וצולם עצמאית לחלוטין, כך שקשה לי לשפוט אותו מול Praise you שנעשה בהזמנה בידי במאי קליפים מוכר ומוערך. כקליפ, Hey עשוי טוב מאוד מבחינת עריכה וגישה כללית שמתאימה לרוח השיר. הבעיה בהשוואה היא שנדמה כאילו זה מה שאפשר בעצם לעשות. כלומר, אין למייזל את התקציב לבנות סטים גדולים, לשכור שחקנים מקצועיים ולהוסיף אפקטים בכל חור, אז מסתדרים עם מה שיש: חדר, חברה והרבה מצב רוח טוב.
שלא יבינו אותי לא נכון, אני חושב שכקליפ, מדובר בעבודה טובה מאוד. אני רק לא חושב שההשוואה דווקא לבעל אמצעים כמו ספייק ג'ונז (שהיה פעם, אם אני לא טועה, בן זוגה של סופיה קופולה) שבחר ללכת נגד הזרם וליצור קליפ חובבני למראה, ממש מתאימה.
הקליפ מעולה.באמת. הכל בו מגניב מהבנות עד הצילום דרך הלבוש שלהם ומה לא. יש קליפ די דומה לזה, אני חושב שזה של להקת "קייק" אבל אני לא בטוח. במקרה של "קייק" הם ביקשו מהמעריצים שלהם לצלם את עצמם שרים את השיר והם ערכו את זה במקביל. גאוני. הקליפ של ג'ונז היה פורץ דרך בזמנו וכל במאי קליפים שעבודותיו מוצגים באחד מהערוצים של MTV שעושה קליפ עם מצלמה ביתית תמיד מביא את זה עם אג'נדה אומנותית. דוגמה מעולה זה הקליפ של ה"פו פייטרס" שדייב גרוהל (הסולן) וחברו הטוב ג'ק בלאק משחקים שני רדנקס שנכנסים למוטל דרכים ומשתכרים, רוקדים ולובשים בגדי נשים. הכל מצולם במצלמה בייתית שהם מצלמים אחד את השני (הקטע הכי מגניב בקליפ זה שהוא מצולם בראיית לילה ירוקה).
דוגמה אחרונה לקיפ באותו סגנון שייך ל: QUEENS OF THE STONE AGE. בחור סיני מטורף רוקד באטרף בעירום בביתוכאשר פרצוף של מגה גייק מכסה את אבר מינו כצנזורה, וכל זה לצלילי השיר: EVERYONE KNOWS YOUR INSANE. הארדקור.
יש היום אין סוף דוגמאות לקליפים בייתים פורצי דרך. הבעיה בארץ היא שלפחות עד לפני כמה חודשים חלק גדול מהקליפים בערוץ 24 אכן נעשו בצורה חובבנית אז כל מי שרוצה לעשות משהו איכותי חייב להתעלות על הרף החובבני (שהולך ונעלם מהערוץ). ואם אתה מחליט שאתה עושה משהו סטייל הבנות העורכים של הערוץ יתקעו את זה אחת לשבועיים בשלוש בלילה, אלא אם כן אתה עושה כזה קליפ לעברי לידר (אבל מה הסיכוי שעברי לידר יציג את עצמו ככה?)
לכן אני נוטה להסכים עם הפינגווין. ההשוואה לג'ונז היא בעייתית. אבל…
מי יודע אולי יגיע יום שבו הפיקסיז יקחו את הקליפ הזה ויוציאו אותו מחדש ואז זה כבר יהיה מעבר לקוריוז וזה באמת יהיה רגע של פריצת דרך. קולנוענים צעירים יתחילו לצלם את הקליפים הבייתים שלהם ולפרסם אותם באינטרנט והלהקות הכי גדולות בחו"ל יחליטו אם הם אוהבים את זה ואם כן הם ישלחו את זה כקליפ הרשמי שלהם. האם חזונו של קופולה יתגשם? רק הזמן יגיד.
והפיקסיז יודעים מזה? מישהו סיפר להם? ומישהו ראה פעם את הקליפ המקורי ל"היי"? יהיה מעניין להשוות.
הייתי שמח אילו מישהו היה מסביר למה זה מעניין מבחינת צילום ועריכה. יאיר, אולי תפרט?
אני לא שואל באופן מתריס, אלא באמת מעוניין להשכיל היות שרגישות לעריכה וצילום זה לא דבר טריויאלי לאדם הדיוט.
וואו
איזה מחמאות איזה כיף לשמוע את זה! 🙂
קודם כל אני מאד שמחה שנהנית מהקליפ
גם אני ועדי נורא נהנינו לעשות אותו
רק חבל שהיא לא כאן כדי להרגיש את הבאזז מסביב הקליפ לאחרונה… שעוד מעט יעלם. היא בדרום אמריקה…
זה האתר מעריצים שחבר שלי פתח לקליפ:
http://heyclip.cjb.net/
זהו…
מאד התרגשתי לקרוא את זה
תודה 🙂
ליטל
רוה לליטל: אני מניח שזה הכי קרוב לתגובה מקווין סמית שייצא לי לקבל בבלוג שלי. מחכים בדריכות ל"היי 2: הנקמה".
Nobody, קודם כל, במקרה או שלא במקרה, הבנות בחרו שוטים מעניינים, שים לב לצילום ליד הראי (אני מניח שזה נעשה כדי שהמצלמה לא תיראה, אבל זה לא ממש משנה. משנה התוצאה הסופית), התנועה שלהן ביחד ולחוד בתוך הפריים מאוד אנרגטית וזורמת, והעריכה קצבית מאוד, תואמת באופן מושלם למוזיקה, עוברת כל הזמן בין שוטים בגדלים שונים, כך שהעין לא משתעממת אף פעם. אין לי ספק שלבחורה יש כישרון טבעי לעריכה, אם הייתי מצלם קליפ לא הייתי מהסס להביא לה אותו שתעבוד עליו.
הקליפ הזה אכן כובש מסיבה שאינה לחלוטין ברורה לי. אני חושבת שזו אחת התופעות המעניינות שנתקלתי בהן באינטרנט בזמן האחרון. מה גורם לסרטון מסוים להיות כל כך מושך לצפייה, כשהוא אינו כולל כוסיות שמשחקות אחת עם השנייה סטריפ-שבץ נא, ומפסידות? (כלומר, יש כוסיות. סתם כוסיות. אבל ברור שיש כאן משהו מעבר לזה).
בעיניי 10 השניות הראשונות של הקליפ ערוכות בצורה מבריקה. גם ההמשך יופי, אבל פחות.
כמובן שזה לא באמת משנה מה אני אגיד. גוד-דאמיט, יש מצב שצפיתי בזה כ-17 פעמים, וזה אומר הכל, לא?
הנה סיפור נחמד על קליפ ישראלי שכן אומץ על ידי הלהקה שיצרה את השיר (אם כי מדובר באנימציה וביוצרים קצת פחות פופולריים מהפיקסיז):
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=611962&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0
נראה שגם אני האחרון לדעת.
התרשמתי. חובבנות שמצטיינת במקצועיותה. שיר טוב, עריכה זורמת ובנות חמודות. שיעשעה אותי ההערה שלך, יאיר, בסוף הפוסט. מעניין אם נראה אותן מתארחות איפשהו על גבי המרקע.
תשובה אפשרית לשחר:
כל האנשים שאני מכירה שבאמת צפו בקליפ הזה יותר מפעם אחת הם זכרים, ומסוג די מסוים. אתה יודע, כמו קווין סמית. אני לא כותבת את זה באופן ביקורתי.
הן אמנם לא כוסיות-על שמתחרמנות אחת עם השניה, אבל הן שתי כוסיות "אלטרנטיביות" ששומעות פיקסיז בחדר, ויש מספיק בחורים שבשבילם דווקא זו הפנטזיה האולטימטיבית.
כן, אבל אני נקבה. לפחות בפעם האחרונה שבדקתי. כך שרעות, יש סדק בתאוריה שלך.
שחר, למה הרסת? אולי את נמשכת במקרה לנשים? 🙂
אה, ולנטע.. אדם ביזנסקי עשה מאז עוד קליפ, הפעם ללהקה הקנדית וולף פרייד ובצורה יותר מסודרת. אפשר לראות אותו כאן: http://nastypanda.com/?p=122
היי ליטל… זה הוד
אני לא מאמין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כל הכבוד- שיחקת אותה!!!!!!!
בסוף יצא משהו מ"חשיפה" (:
בתור אישה, כשאני שמה את פקטור הכוסיות בצד, מה שעושה את הקליפ לדעתי זה השיר.
גם אם יקחו מצלמת רשת שתתעד 24 שעות בחייו של צב, ואז יערכו את זה לפי קצב השיר המעולה (ובאמת העריכה של ליטל נעשתה בכישרון רב) – זה עדיין יעבוד. לעומת זאת, אם אותו קליפ היה נעשה לצלילי "השיר הזה" של האחיות פיק,למשל, כלום לא היה עוזר לו.
תגידו לי, השתגעתם לגמרי? כאילו, על מה אנחנו מדברים פה לעזאזל? לא, ברצינות, אתם צוחקים, נכון?
קראתי את ה"ביקורת" של יאיר על ה"קליפ" של הבנות, ואני עדיין לא משוכנע לגמרי שהוא לא צוחק. תראה יאיר, בדרך כלל אני אוהב לקרוא אותך, מכבד את הדעה שלך ובלה בלה בלה, אבל הפעם, כאילו, אתה בטוח שאתה לא מסתלבט? "עצמות הלחיים הגבוהות ואפיהן המודליאניים"?, "הקליפ הופך את הצופה למשתתף פעיל בפאן ובגרוב"?? על מה אנחנו מדברים פה? אני אגיד לכם על מה.
לא על שתי בנות מרמלה, שאף אחד מכותבי התגובות ועשרות מיליוני היוטיוביסטים לא היו מעיפים אחריהן מבט ברחוב, חמודות וחינניות ככל שיהיו. לא על קליפ ביתי עם "נוכחות, כריזמה ושארם", שאנחנו מתאמצים לנתח את זויות המצלמה שלו כדי להוכיח לקוראינו כמה הילדות שהכינו אותו הן גאוניות. אנחנו מדברים על תופעה, על מגניבות, על פופולריות.
לפני חודש בערך ראיתי את הקליפ הזה ביו-טיוב. הרבה לפני הרעש נכנסתי בתמימותי לאתר, ובחרתי בכמה מהקליפים המובילים בו. "היי" היה אחד מהם, וכך, בלי לדעת דבר על יוצרותיו, צפיתי בו. אחרי שצפיתי בו, צפיתי בעוד קליפ, ואחריו, בעוד אחד, וזה הכל.
היום, מישהו שם לב פתאום ששתי הבנות האלה הן ישראליות, ושהמון אנשים ראו אותן באינטרנט, ואפילו קווין סמית ירום הודו עשה עליהן פארודיה, ופתאום, עצרו הכל, יש לנו אייטם. בוא נודה על האמת, יאיר, אם לא היית יודע את כל מה שאתה יודע על הקליפ הזה, לא רק שלא בטוח שהיית צופה בו, לבטח לא היית כותב עליו בבלוג. לא דברים טובים, לא דברים רעים, לא שום דבר. וזה הגיוני, הרי אין מה לכתוב על הקליפ הזה, כמו שאין מה לכתוב על סרט הבר-מצווה של שמוליק, ואפילו על סרטים הוליוודיים מסוימים.
אין מה לכתוב כי הם אחד ממליון, יחיד בתופעה כוללת, נציגים של אופנה. כשלעצמם, אין להם ערך. כשהם מתווספים לעוד הרבה כמותם, הם יוצרים את יו-טיוב, הוליווד, התרבות המערבית. אז בכל זאת, למה מתלהבים כל כך? למה כתב יאיר רוה, מבקר סרטים מוביל בישראל, על ליטל ועדי, שתי בנות מרמלה? כי הוא היה חייב. כי כולם כתבו עליהן לפניו, והוא "תמיד האחרון לדעת". האמירה הזו, גם אם נעשתה בחצי חיוך, מקפלת בתוכה אמת גדולה יותר. אם נרצה או לא נרצה, אנו שבויים של החברה בה אנו חיים, של האנשים שפועלים לידינו. לא סתם עברה יצירת וידאו סתמית כל כך כל כך הרבה עיניים. שיטת ה"מה, עוד לא ראית את הבנות האלה?", שהאינטרנט הוא לחם חוקה, והיא זו שהפכה את המדיה למה שהיא, פעלה גם כאן. מהבחינה הזו, יאיר, ירון ועידוק לא שונים מעשרות המיליונים שצפו בקליפ לפניהם, אלא שהם, בניגוד להמון, מכתיבי צפייה להמון אחרים, ולא לאחד או שניים.
טוב, אני מרגיש שיש לי עוד המון מה להגיד, ושאני גולש למחוזות פחות ופחות קשורים, אז אני רק אסכם במימרה הפוסט-פוסט-מודרניסטית הידועה: לא כל הלא נוצץ – זהב. ושלא יעבדו עליכם.
אני עם ליאופולד…
לא רוצה להשמע פלצן, כי זה הרי החטא הפוסטמודרני הנורא והמתנשא מכל, אבל הקליפ ממש מחורבן. המילה "קלישאה" היא דבר קלישיאתי לומר על זה. לא רק שהוא כולו עמוס בקלישאות הוא גם פשוט, איך לומר את זה בעדינות: משעמם. אולי זה בגלל שאין לי ה"מבט החודר" הגברי הנחוץ (כלומר אני לא נמשך לבנות טיפשעשרה (או לפחות כך הן נראות) שפותחות רגליים למצלמה ומזמינות את הגברים להציץ, או במחשבה שניה, לבנות בכלל) או שאני נטוע עמוק בעולם התיאוריות על המדיה, שאני לא רואה בקליפ הזה שום ערך. סליחה, אבל אין לזה לא ערך קולנועי, לא ערך חתרני כמו שיש מי שירצו לומר (כי הדברים נעשו כבר כל כך הרבה פעמים שזה פשוט גורם לפהק )וגם המציצנות, נו טוב, שיהיה אם זה עושה לכם את זה. אגב מציצנות, הקליפ של add n to x לשיר "plug me in" הוא גם הרבה יותר בוטה (כולל דילדואים וויברטורים וכמעט-סקס לסבי), בזמן שהוא משתמש באסתטיקה דומה, הוא באמת חתרני כי הוא גם אומר לצופה- אתה מציצן!
גם לי יש עוד הרבה מה לומר אבל אסיים כאן.
האמת קצת מאכזב, ציפיתי ליותר אחרי הביקורת הנלהבת, לא בטוח שלזה פרנסיס התכוון, דברים בסגנון הזה רצים ברשת כבר מזמן. אבל מה אני מבין, אם יש משהו שלמדתי עד עכשיו זה never argue with a classic
בעניין ה"מציצנות"- המלה הזאת נשמעת כמעט גסה, אבל היא חלק אינטגרלי מתרבות הרשת, ודור שלם גדל לתוך מציאות של בנות שמתפשטות במסנג'ר, כתיבת ה"גונזו" עשתה טרנספורמציה לוידאו. כבר אין דבר יותר טבעי (כמעט) מלשדר את עצמך ולצפות באחרים.
למי שבא לראות קליפים בסגנון מומלץ להיכנס לסקציית הוידאו באתר שלי ולצפות בקליפים המשובבים Feeble וMonsters
אבל צריך להיות חברים במיי ספייס כדי להיכנס.
שווה להציץ גם בקטע הזה, מתוך ה-MYSPACE של ליטל. חבר שלה ערך פתיח ל"פריזון ברייק" עם המוסיקה של "אוז" ובדמיון חזותי מושלם לפתיח. "יס" היו משלמים כסף בשביל כזה פרומו.
http://www.myspace.com/hendrix_f
נחשו איזה שיר מתנגן עכשיו בגלגל"צ. 🙂
אני חושב שמתפספסת כאן נקודה די מרכזית. אני לא רואה בסרטון יותר מדי חדירה מציצנית לתחום הפרטי – בכל זאת, אפשר לראות בכל רגע נתון שמדובר בפרפורמנס. לדעתי יותר בולטת התמימות אותה משדר הקליפ. הרבה סרטונים מהסוג הזה מתרכזים במוזרויות, באלימות, בסקס, בהומור גס. הקליפ הזה הוא פרווה, חמוד ונייטרלי. אם את האחרים תשלחו רק לחברים שלדעתכם ידעו להעריך אותם, את "היי" אין בעיה לשלוח לכל העולם ואישתו. וזה לדעתי מסביר לפחות חלק מהפופולריות שהוא זכה לה.
אממ, אני מעריצה את הבנות על האומץ, נראה שהן עשו שם כייף, בכלל פרוייקט כזה זה תמיד נחמד בשביל לרענן את השיגרה.
אהבתי את העריכה, חמודה לאללה, לא יודעת מה ההגדרה ל'גאונות' אבל נהניתי מהעריכה, מצחיק, שובב ונעים,
ובקצב! אהבתי.
מזה ועד למה שעשו מזה… לא יודעת, קטונתי.
כמובן מדכיר בקונספט שלו את הקליפ של feeder, שבו מתפרעים מעריצים של ההרכב בחדרים הביתיים שלהם. אחלה קליפ, ואני חולה על השיר. הוא נקרא just a day כמדומני.
ועכשיו שראיתי את זה במחשב נורמאלי שלא זוחל – אני מבין את ההתלהבות. ענק.
שחר, למה הרסת? אולי את נמשכת במקרה לנשים?
אה, ולנטע.. אדם ביזנסקי עשה מאז עוד קליפ, הפעם ללהקה הקנדית וולף פרייד ובצורה יותר מסודרת וממש יפה!!!
מי שרוצה לראות באיכות מעולה ניתן לראות אותו כאן
http://www.babagani.kidz.co.il
"אדם ביזנסקי עשה מאז עוד קליפ, הפעם ללהקה הקנדית וולף פרייד ובצורה יותר מסודרת." (רעות, תגובה 19, פסוק ב')
במקרה יצא לי לראות עכשיו את הקליפ ב-MTV (מאוחר ואין מה לראות בטלויזיה. תירוץ מספיק טוב?) והוא נהדר. כדאי לציין גם את הקליפ שעשה ל"נעים בחוץ" של יוני בלוך. הייתי אומר שבהתחשב בזמן ובהשקעה הנדרשת, אדם ביזנסקי הוא אחד מבמאי הקליפים היותר מוכשרים שגדלו בארץ.