08 מאי 2006 | 13:37 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

monday morning mix 4

ועכשיו, ילדים: שיר.

paul_simon.mp3

זה פול סיימון, בשיר “אב ובתו” שכתב לסרט המצויר “The Wild Thornberrys” ושהיה מועמד לאוסקר. למרות שהשיר הזה כבר בן שלוש, קראתי שהוא יופיע באלבום הקרוב של סיימון (עם בריאן אינו). מעניין אם הוא הוקלט מחדש לאלבום, או שתופיע הגרסה הזאת, מתוך פסקול הסרט המצויר.

עידכון מחדר החדשות

איגודי הבמאים והתסריטאים ממשיכים לגייס יוצרים שיעמדו לצידם ויישבתו במקרה והמשא ומתן עם הזכיינים, בקשר לגובה התמלוגים המגיעים ליוצרים על שידורים חוזרים של סרטיהם, ייתקע או ייכשל. והשבוע היוצרים מדווחים על הישג: כל כותבי “ארץ נהדרת” הצטרפו לרשימת השובתים בפוטנציה. מתוך דף המידע של איגודי הבמאים והתסריטאים:

בסוף השבוע האחרון נערכה במשרדי האיגודים פגישה בין מטה המאבק לבין הכותבים בארץ נהדרת. בסיומה חתמו כל הכותבים על הסכמתם לשבות והצטרפו לאיגוד אלו מהם שלא היו חברים בו. יחד איתם ועם חותמים רבים נוספים שהצטרפו במהלך השבוע האחרון הגיע מספר החותמים על עצומת השביתה לשיא חדש של 584 חותמים, שמוכנים לשבות מול גוף שידור שלא יכיר בזכויות היוצרים שלהם.

הישג נאה, אך עקר. זה בוודאי לא מקרי שכותבי “ארץ נהדרת” הביעו הסכמה לתמוך בשביתה בדיוק בשבוע בו יצאה התוכנית לפגרה. נראה אותם גיבורים שובתים שבוע לפני פתיחת העונה, אז תיבחן נאמנותם למאבק.
את רשימת 584 היוצרים שהתחייבו לשבות, אם המו”מ ייכשל, תמצאו כאן.

דיווח מחדר העריכה

באתר של “אפל” עלה מעין תשדיר שירות פרסומי המהלל את תוכנת העריכה של החברה “פיינל קאט סטודיו”. כוכב התשדיר הוא דיוויד פינצ’ר המהלל את פיינל קאט ואת קלות העבודה עליה, בזמן שהוא עורך את סרטו החדש, “זודיאק”. העורכים מביניכם (ליטל? את עוד כאן?) בוודאי יתעניינו בהצצה לחדר העריכה של פינצ’ר.

הומור שחור בבית הלבן

קבלו את את הקומיקאי האמיץ ביותר באמריקה, ומהשבוע אחד הגיבורים האישיים שלי: סטיבן קולבר. קולבר התחיל את דרכו ככתב ב”דיילי שואו” של ג’ון סטיוארט, ועד מהרה ירש את מקומו של סטיב קארל בתור הכוכב הגדול ביותר של התוכנית. עד כדי כך, שהוא קיבל תוכנית משלו, “דו”ח קולבר”, המשודרת בקומדי סנטרל אחרי ה”דיילי שואו”. לפני עשרה ימים הוזמן קולבר לשאת את נאום הנעילה בארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן, אירוע בו נוכחים לא רק הכתבים הבכירים ביותר באמריקה, אלא גם הנשיא ורעייתו ולא מעט סלבריטאים. זהו אירוע לא מפלגתי, ולא פוליטי, שאמור לייצג אחווה ושיתוף פעולה בין הגוף המסקר והגוף המסוקר. ובעיקר, האירוע נועד להחצין את הבעת האמון של הנשיא בתקשורת המסקרת אותו.
ואז עולה קולבר ודופק מונולג חריף, מושחז, ציני וארסי. הקהל באולם (“2600 מהאנשים החזקים ביותר באמריקה”, לדברי קולבר) כמעט ולא צחק. הנשיא, כשרשת השידור סי-ספאן עוד העיזה לחתוך לריאקשנים שלו, נראה לא מתמוגג. קולבר – בהפוך על הפוך, כמובן – דחף לנשיא ולכתבים את המציאות במורד הגרון. והוא עשה את זה באופן מבריק וחד אבחנה. העובדה שככל שהקטע שלו נמשך כך הלכו ופחתו הצחוקים מעיד, בעיני, על כך שקולבר פגע בול. ואין ספק שלנאום הזה יהיו השלכות מרחיקות לכת: ספק אם קולבר יוזמן שוב לאירוע הזה.
לחצו על הלינק כדי לראות את הקטע של קולבר (צריך ללחוץ על הפרסומת לפני הכניסה). אתם פשוט חייבים. והנה עוד לינק לווידיאו.

וצפו כאן באייטם של קולבר מתוך תוכניתו ששודרה יומיים אחר כך.

ביל פלימפטון בטרייבקה

ביל פלימפטון, אחד האנימטורים האהובים עליי, ערך תוכנית אנימציה מאת יוצרים ניו יורקיים עצמאיים שהוקרנה מול אולמות מפוצצים בפסטיבל טרייבקה (שננעל אתמול). הנה דיווח מהשטח.

המקס של מוריס

משום מה, וזה רק עניין אסוציאטיבי פרטי, כשמזכירים את ביל פלימפטון אני נזכר גם בארול מוריס. לא יודע למה. האחד בניו יורק, השני מאיזור בוסטון, האחד אנימטור, השני דוקומנטריסט (ובמאי פרסומות שנון וציני). אבל אולי כי שניהם יוצרים עצמאיים, שעובדים מתוך ביתם. לא יודע.
בכל אופן, נזכרתי בארול מוריס, ובאתר המופלא שלו, המכיל המון מהפרסומות הנהדרות שלו. ויש בו גם את זה, הסרטון הכביר שביים לפתיחת טקס האוסקר ב-2002. (לא הצלחתם לזהות את כל המשתתפים? הנה הרשימה)

והנה, מתוך “הניו יורקר” של שבוע האוסקרים ההוא, הצצה אל מחורי הקלעים של צילום הסרטון:

Two weeks before the Oscars, Morris was in his booth, in a studio on West Fifteenth Street. The interviews were stacked up, one per half hour, and by mid-morning the schedule was a shambles. On camera, Walter Cronkite was telling Morris about “The Best Years of Our Lives.” (Morris: “Say it again?” Cronkite: “The Best Years of Our Lives.” “Again!” “The Best Years of Our Lives.” “And again, please!”) Donald Trump was waiting, with mounting impatience, in the wings. Mikhail Gorbachev and entourage were trudging up the stairs. And Iggy Pop was in the greenroom.

פצצה אנטומית

כשאני נתקל בפרק רע בסדרה שאני עדיין מנסה להתרגל אליה זה כמעט שובר אותי. פרק 8 ב”האנטומיה של גריי”, עם הנערה החרדית שלא מוכנה שישתילו בליבה שסתום של חזיר, היה גרוע. כמעט חזרתי בי מכל ההתלהבות שלי. אבל פרק 9, ההוא עם הסיפליס, היה מצוין. ממשיך לעקוב.

יצור שמיימי

הסרט הבא של פיטר ג’קסון יהיה עיבוד לספר “The Lovely Bones”, המסופר בגוף ראשון מפי נערה בת 14 שנאנסה ונרצחה ב-1973 ומאז משקיפה על החיים, ועל חקירת הרצח שלה, מגן עדן. אתם יכולים לקרוא את העמודים הראשונים של הספר כאן.


22 תגובות ל - “monday morning mix 4”

  1. edoov 8 מאי 2006 ב - 14:03 קישור ישיר

    בטח התכוונת לרשימת השובתים ולא שופטים, נכון?

  2. shai 8 מאי 2006 ב - 14:14 קישור ישיר

    For some reason can’t watch Sreve Colber’s speach. No matter what I do. Is it me or does the link actually work

  3. יקי 8 מאי 2006 ב - 15:04 קישור ישיר

    גם לי הפרק של האנטומיה מאד הפריע. משהו בהתייחסות המאד צרת אופקים ושיפוטית שלהם לרצון הדתי הבהחלט לא מוגזם של האורתודוקסית (והיא אפילו לא היתה חרדית, “סתם” יהודיה אורתודוקסית) והגדרתה כ”קיצונית” וכל הטררם סביב הליך די פשוט שמתבצע בארץ כל הזמן (שיחפשו בגוגל). היה משהו זר בפרק שלא מתאים לסדרה ולא מתאים למישהי עם רקע כמו של שונדה ריימס.

  4. רז 8 מאי 2006 ב - 15:17 קישור ישיר

    יאיר ביקש ממני באחד הפוסטים הקודמים לפרסם תזכורת אז הנה: ביום רביעי הבא, ה-17 לחודש, במסגרת כנס העוסק ביצוגים של טכנולוגיה באוניברסיטת חיפה, אני אעביר הרצאה אודות האחים פליישר וההשפעה שהיתה להם על האנימציה בארה”ב ומחוץ לה. פרטים אפשר למצוא אצלי בבלוג (קישור צמוד לשם המשתמש שלי) ביחד עם ביקורת טרייה על אחד מתקליטורי האוסף של האחים.

  5. בוביץ 8 מאי 2006 ב - 15:30 קישור ישיר

    באופן מקרי כמה ימים אחרי הפרק המרצה שלי באחד מהקורסים שלי
    דיבר שכיום יש ניתוחים שלוקחים חלק מהחזיר ושמים בגוף והוא אומר שזה בסדר עם החוקים של התורה
    והניתוח אם הוא מציל חיים מותר לשים חלק של חזיר
    בגוף. ככה שגם מהבחינה הדתית זה יוצא דפוק.

    ויאיר חכה לפרק של מחר.
    זה הפרק הראשון של העונה השנייה

    והעונה השניה הברבה יותר טובה מהראשונה.

  6. y 8 מאי 2006 ב - 15:43 קישור ישיר

    פיטר ג’קסון מתחיל להתגלות ככשלון כמו אנג לי. מאוד חיבבתי אותו אחרי טרילוגיית שר הטבעות, אבל קינג קונג היה סרט אמריקאי מסחרי ומיינסטרימי (כן כן, אני יודע, במסגרת מגבלות הוליווד הוא עשה ככל יכולתו). בתור צופה פחות מעניינות אותי המגבלות שלו ויותר התוצאה, והבחירה שלו בסיפור נוסחתי נוסף מרמזת על עתידיו. אשר לאנג לי, הסרטים המוקדמים שלו היו מקסימים והוא היה בין שני הקולנוענים החביבים עלי (לצד אטום אגויאן), בעוד אחד מהם התפתח בכיוון סביר, השני הפך לבמאי בינוני.

  7. ליהיא 8 מאי 2006 ב - 18:35 קישור ישיר

    הספר The Lovely Bones הוא אחד הספרים שהכי ריגשו אותי אי פעם. אני מאוד מקווה שהעיבוד הקולנועי שלו יהיה ראוי…

    ותודה על הלינק לארול מוריס! הסרטון הזה ששודר בזמנו בטקס האוסקר הוא פשוט גאוני.

  8. דניאל פאיקוב 8 מאי 2006 ב - 19:00 קישור ישיר

    מעניין הסיפור עם The Lovely Bones. בפעם האחרונה בה קראתי על הפרויקט, הייתה אמורה לביים אותו הבמאית הסקוטית המבריקה לין ראמזי. מסתבר שהוא עבר לג’קסון, איך לא, מסיבות כספיות. ראמזי קיבלה את התפקיד לפני שהספר יצא לאור. בנתיים הוא פורסם, הפך לבסט-סלר, ועכשיו כפרויקט עם פוטנציאל מסחרי, ראמזי פתאום קטנה עליו. התסריט עליו היא עבדה במשך שנתיים נגנז, והיא עצמה התפוטרה.

    עם כל החיבה שלי ל”יצורים שמימיים” של ג’קסון, הוא לגמרי לא מתאים לפרויקט, בטח שלא בהשוואה לראמזי. מצד שני, מסקרן אותי לראות איזה תפקיד ימלא הראזל-דאזל שלו בסרט על אונס ורצח.

  9. Guy 8 מאי 2006 ב - 19:31 קישור ישיר

    הוידאו של קולבר אפשר לראות גם בגוגל וידאו.

    ישנה גם אפשרות לקרוא את כל הנאום ככתבת טקסט

  10. סטיבי 8 מאי 2006 ב - 19:43 קישור ישיר

    נסו דרך פה.

    ווי, אני ממש שונאת את בוש.

  11. סטיבי 8 מאי 2006 ב - 19:45 קישור ישיר

    (כן, ראיתי, ה-copy לא עבד)
    אם זה לא הצליח, נסו לעשות כמו שהקפיטליסטים החוצפנים רוצים, לחצו על הספונסרים, וטענו שוב את הדף.

  12. סטיבי 8 מאי 2006 ב - 22:49 קישור ישיר

    ושעות אח”כ נזכרתי…
    מגוון לינקים בנושא, באייטם מס’ 21 בעונג שבת האחרון.
    http://haoneg.com/oneg/97

  13. ברווז גומי 8 מאי 2006 ב - 23:30 קישור ישיר

    מילה על “סובינירים”, הסרט זוכה דוקאביב של שחר כהן וחליל אפרת, שהרגע הסתיימה הקרנתו ביס דוקו. אם “מינוס פלוס” המצוין סימן מבחינתי את שחר כהן כהבטחה גדולה, בא הסרט התיעודי הזה וקיים הכל, עם קו מדגיש עבה מתחת. לכאורה הנושא הכי פשוט בעולם – עוד צעיר אחד שלוקח את אביו למסע שורשים באירופה בעקבות המלחמה ההיא – אבל כמה כישרון ורעננות יש באיך שהסיפור הזה מועבר. אני אפסיק לפני שכמות השבחים תהפוך למביכה, אבל רק עוד דבר אחד – תנו לו לעשות סרט עלילתי.

  14. עופר ליברגל 9 מאי 2006 ב - 9:07 קישור ישיר

    לגבי סרטון האוסקר: יאיר, אתה הצלחת לזהות את כל המשתתפים?: (כולל הסטודנטים)
    לגבי The Lovely Bones, לא קראתי את הספר, אבל בהתחלה שמחתי שפיטר ג’קסון חוזר לעשות משהו בסגנון יצורים שמימיים, הסרט שלו שהכי אהבתי. אבל עכשיו שאני שומע שלין ראמזי הייתה אמורה לבצע את הפרויקט אני באמת מאוכזב. כי את שני הסרטים שלה מאוד אהבתי והגיע הזמן לעוד משהו ממנה.

  15. עידן 9 מאי 2006 ב - 10:46 קישור ישיר

    השיר של פול סיימון שאני הכי אוהב הוא Still Crazy After All These Years והמבין יבין.

  16. רד פיש 9 מאי 2006 ב - 10:51 קישור ישיר

    דניאל, המעבר של “The Lovely Bones” לידי ג’קסון רחוק מלהיות חדשות של היום. אני לא יודע כמה זמן ראמזי עבדה על הפרוייקט, אבל הוא נמצא בלו”ז של ג’קסון בתור הסרט הבא שלו אחרי “קינג קונג” כבר לפחות שנתיים.
    http://www.comingsoon.net/news.php?id=4404

  17. עידן 9 מאי 2006 ב - 11:01 קישור ישיר

    המבצע של א.ד.מטלון “מצטרפים למועדון ורואים את הסרטים לפני כולם” הוא אחיזת עיניים. נכון שההרשמה לא עולה כסף אבל גם אין שום תמורה. כשהצטרפתי לפני כמעט שנה וחצי נשלחה לי הזמנה להקרנת הבכורה של אלקטרה(באמת “יצירת מופת”)ומאז אף לא הזמנה אחת. כשפניתי למטלון, כשכבר הואילו להתייחס, טענו שמדובר בהגרלה. אז הפרסום שלהם הוא מטעה ואם לא אכפת לחברי המועדון שעובדים עליהם, כי גם אין הנחות או צ’ופרים אחרים, שיבושם להם. אני חושב שמדובר בהולכת שולל.

  18. עידן 9 מאי 2006 ב - 11:42 קישור ישיר

    באמת שיר יפה של פול סיימון. איך הוא הפסיד לLose Yourself של אמינם מ8 מייל. נא לא לשכוח שMrs.Robinson של סיימון וגרפונקל לא היה מועמד לאוסקר ב 1967(וגם לא To Sir,With Love שביצעה לולו בסרט הנושא אותו שם). שניהם כמובן קלאסיקות (השיר שזכה היה Talk to the Animals מתוך ד”ר דוליטל עם רקס האריסון, סרט שכמעט מוטט את אולפני פוקס).

  19. עידן 9 מאי 2006 ב - 11:58 קישור ישיר

    היום חוגג בילי ג’ואל 57. אם אין לכם בבית את The Stranger או את 52nd Street לפחות,רוצו לקנות.

  20. דניאל פאיקוב 9 מאי 2006 ב - 13:45 קישור ישיר

    דורון: כן, אבל אני אישית גיליתי את זה רטרואקטיבית רק אתמול. ב-IMDB הסרט היה רשום בתור הפרויקט הבא של ראמזי בפעם האחרונה בה בדקתי את הפילמוגרפיה שלה, לפני לא יותר מחודש-חודשיים.

  21. טל 'ואן גפן' עינב 10 מאי 2006 ב - 15:09 קישור ישיר

    סטיבן קולבר הוא אכן קומיקאי מוכשר ומצחיק אבל הנאום שלו בבית הלבן היה הכל (ציני וארסי כן; מושחז וחריף אולי) חוץ ממצחיק. הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר ששני הבושים שהופיעו לפניו היו הרבה יותר מצחיקים (אם ניתן לקרוא להומור ממוסד ודלוח באירועים שכאלה מצחיק).
    ההופעה של קולבר הייתה פשוט מביכה. האם העלית בדעתך שהסיבה שמעט מאוד מהאנשים בקהל לא צחקו היא פשוט כי הוא לא היה מצחיק? הרטוריקה הליברלית הממוחזרת ואפילו המופרכת שלו (העיתונות האמריקאית מגוננת על בוש – מגוחך) מביכה ובנוסף גם לא מתאימה לאירועים מסוג זה. כמו שכתבת – זהו אירוע לא מפלגתי ולא פוליטי. להעליב את בוש בידיעה שהוא יהיה חייב לשבת ולהנהן וכביכול לקחת את הדברים ברוח טובה זה אולי דבר שחלק גדול מהאנשים בעולם נהנה ממנו. לדעתי זו קצת חוצפה ומראה על חשיבות עצמית מופרזת. להציק לבוש בחלק מהמקרים זה דבר מבורך, אבל יש זמן ויש מקום. באירוע כזה היה מהנאום משהו חסר טעם, לא תרבותי. כמו לתקוע גרפצים ולהוריד כאפות לשרי אריסון במסיבת קוקטייל של העשירון העליון.

    “קבלו את את הקומיקאי האמיץ ביותר באמריקה”

    לא היה שום דבר אמיץ בהתנהגות של קולבר למעט ההתמודדות עם חוסר התגובה ומיעוט הצחוקים של הקהל, והאומץ להמשיך. אילו הוא היה נושא את הנאום הזה בפני, נגיד, רוברט מוגבה או פידל קסטרו, הוא היה באמת מסכן משהו או יכול היה לשאת בתוצאות אמירת ה”אמת” בפני השלטון. או אז היה נחשב אמיץ.
    אבל הוא וכל שאר ה”מתנגדים” הרי יודעים שלא יהיו תוצאות או פעולת תגמול שיסכנו אותו באמת כתוצאה מביקורת זו או אחרת.
    בקיצור לא אמיץ ולא יער, הוא סתם יצא אידיוט. שתי אגודלים מטה. וההתעלמות המוחלטת מקולבר על חוסר הנימוס והטעם הזה מצד המדיה האמריקאית, שאפילו לא מתיימרת לחבב את הנשיא, היא ההוכחה לכך.

    נ.ב, אחלה בלוג, עם הרבה מידע מועיל לקולנועפילים.

    טל.

  22. james newton howard 11 מאי 2006 ב - 2:16 קישור ישיר

    בהמשך לדבריה של טל:
    כל הקטע הזה של להציק לבוש בגלל המלחמה בעירק כבר לגמרי מיצה את עצמו, וקולבר לא הוסיף שום דבר חדש שלא שמענו כבר ממיליון שמאלנים-ליברלים-יפי-נפש כמוהו. להעמיד את בוש במצב כזה כשאין לו יכולת להגיב זה לא חוכמה אלא סתם ניצול לרעה של המעמד שניתן לו, וזה לא תורם לדבר מלבד מבוכה ואי-נעימות.

    רוה לג’יימס: אמממ… יש לך בלבול קטן. בוש הוא נשיא ארצות הברית. הוא זה שמחליט ועושה – יוצא למלחמות, מזניח את הטיפול באיכות הסביבה, מטפח את העשירים ומפקיר את העניים. המעט שהנשיא יכול לעשות הוא לשבת בשקט, עם כל האי נעימות, ולשמוע מישהו צולב אותו על מעשיו. זכות התגובה היא של קולבר, לא של הנשיא. וזה לא ניצול לרגע, אלא רגע נדיר של פכחון, בו הביקורת הסאטירית על הממסד לא נעשית בתוכניות לייט-נייט ובמועדוני קומדיה הפונים ממילא לקהל הומוגני וליברלי, אלא מול מושא הביקורת עצמו, ומול קהל של תומכיו.


השאירו תגובה