12 ספטמבר 2012 | 16:57 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

הנכדה של איליה

ראיתי אתמול את “רובי ספארקס”, הסרט החדש של ולרי דייטון וג’ונתן פריס (“מיס סאנשיין הקטנה”). פורום פילם/א.ד מטלון נתנו אותו גם לפסטיבל חיפה וגם לפסטיבל אייקון (שצריך למתוח מ-א-ו-ד את הגדרות הז’אנר שלו כדי להכניס את הסרט לתוכו), לפני שהם זורקים את הסרט לפח. הסרט עף מבתי הקולנוע באמריקה אחרי שבעה שבועות בלבד והכנסות של 2 מיליון דולר בלבד. סרטם הקודם הכניס פי 30 יותר מזה וגם זכה בשני אוסקרים. לשם השוואה, סרט אחר שיוקרן באייקון, “על אחריותכם בלבד”, סרט דליל תקציב ונטול כוכבים על אדם הטוען שהוא בנה מכונת זמן, שהופק על ידי כמה ממפיקי “מיס סאנשיין הקטנה”, הכניס יותר כסף מזה. במילים אחרות: פלופ. אבל… סרט חינני לאללה. כך שכדאי לכם לנצל את הסיבוב הקטן שהוא עושה בארץ כדי לצפות בו.

“רובי ספארקס” אינו נטול פגמים. יש לו בעיקר בעיה חמורה במערכה השניה שלוקחת את הרעיון הנפלא של הפתיחה וחובטת בו למוות, אבל הפתיחה הטובה והסוף המקסים מצילים אותו. ובעיקר הוא מציג את זואי קזאן כדמות שצריך לשים לב אליה צומחת.

הסרט מצטרף לגל סרטי הסופרים שצץ פתאום ושבו על סופר (או סופרת) לקחת אחריות על מעשיו ומילותיו: גם ב”המילים” וגם ב”יותר איטי מלב”. אבל “רובי ספארקס” קליל יותר: פול דאנו מגלם סופר, גאון לשעבר שהוציא את יצירת המופת שלו בגיל 19, הוכתר כילד פלא, ועשר שנים אחר כך הוא יבש כמו דרדר. אבל כשהוא חולם לילה אחד על דמות ומתחיל לכתוב אותה קורה דבר משונה: הדמות הזאת קמה לחיים. הוא לא רק מצא נושא לספרו החדש, הוא גם מצא אהבה, וכל מה שהוא כותב מתגשם אצלה. לא רק אהבה, גם זוגיות מושלמת (מבחינתו) בה השליטה המלאה בזוגיות נמצאת בידיו. וכמובן שגם האוטופיה הזאת נהרסת די מהר.

קזאן כתבה את התסריט, היתה שותפה להפקה וליהקה את עצמה לתפקיד הראשי. היא ניסתה לזנק בסרט הזה מעמדת שחקנית המשנה אל החזית. ניסיון יפה, אבל לא מספיק אנשים ראו אותו כדי לשדרג את מעמדה. אבל גם כשחקנית וגם כתסריטאית הסרט הזה מציג אותה כפרי שתכף מבשיל. הרי היא באה משושלת מפוארת של בכירי הוליווד: סבא שלה הוא איליה קזאן, זוכה שני פרסי אוסקר (ועוד אחד על מפעל חיים). וגם אבא שלה (ניקולס קזאן) ואמא שלה (רובין סוויקורד) הם תסריטאים שהיו מועמדים לאוסקר. אז מן הסתם גם היא תגיע לזה מתישהו.

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “הנכדה של איליה”

  1. איתן 12 ספטמבר 2012 ב - 17:40 קישור ישיר

    …הא, וכבר חשבתי שיש לנו כאן את הגרסה המתוקה והאופטימית של צ’ארלי קאופמן…
    אבל עדיין אני אחפש את הסרט הזה בסוכות.

  2. גיא 12 ספטמבר 2012 ב - 17:48 קישור ישיר

    גם אני ראיתי אותו אתמול (איתך) ואני מסכים שההתחלה מקסימה, אבל מרגע שהם מגיעים אל המשפחה שלו הסרט הופך לבלתי נסבל. הוא לוקח את הרעיון החמוד שלו וממשיך וממשיך וממשיך… בנוסף ההתחלה המקסימה עשויה כקומדיה נפלאה עם משחק קומי מוגזם אך מדוד ומדוייק שעובד מאוד יפה ואז הסגנון משתנה לגמרי והכל הופך לבלגן גדול. יצאתי מהסרט כשאני ממש כועס עליו. והאכזבה רק גדלה לנוכח הסרט הראשון שהוקרן, Sound of my voice, שהיה ממש נהדר. גם שם בריט מרלינג כותבת ומשחקת רק שהתסריט מצוין לכל אורכו והמשחק שלה הדהים אותי. יש לה נוכחות מהפנטת לחלוטין וזה סרט שממש שווה לראות באייקון השנה.

    =================

    רוה לגיא: על “Sound of My Voice” (שאני גם חיבבתי) אני כותב למדורי, יעלה בהמשך.

  3. גיל 12 ספטמבר 2012 ב - 20:48 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט בארה”ב לפני כחודש, ויצאתי ממנו מפהק ומאוכזב. אכן התחלה חביבה שהופכת למסטיק פשטני, משעמם וצפוי. כשחושבים כמה עניין ודרמה הכניס צ’רלי קאופמן ל “אדפטציה” ו”שמש נצחית…” (ש”רובי ספארקס” מתכתב איתם) מבינים איזה כלום גדול הסרט הזה.


השאירו תגובה