זה די מדהים. שלושה סרטים ראיתי ביממה האחרונה, ושלושתם כאילו נוצרו כטרילוגיה. אני מוקסם כשזה קורה, אבל גם משתומם. מאיפה מגיעים הפולסים האלה של סרטים שפתאום מגיעים בו בזמן אל המסך (אל המסך שלי, הם לאו דווקא סרטים שיצאו ממש עכשיו בעולם כולו) וכאילו הולכים יד ביד זה עם זה?

השלושה הם "סלסט וג'סי לנצח", אותו ראיתי אמש ושייצא בקרוב להפצה מסחרית על ידי יונייטד קינג, "שמע את קולי" (Sound of my Voice") שיוקרן בפסטיבל אייקון בסוכות ו"רובי ספארקס" (שעליו כתבתי אתמול) שיוקרן גם הוא בסוכות גם באייקון וגם בפסטיבל חיפה.

זואי קזאן ב"רובי ספארקס" (למעלה: רשידה ג'ונס – לא דנה הרמן – ובריט מרלינג)

הדבר הראשון שדומה בין שלושת הסרטים האלה – חוץ מתקציבם הצנוע מאוד – הוא העובדה שאת שלושתם כתבו שחקניות, שנתנו את התסריט לבמאי (או לבמאי ובמאית במקרה של "רובי ספארקס") ובחרו לעצמן את התפקיד הראשי. זה טרנד, אני אומר לכם. שחקניות שנהיות תסריטאיות כדי לשלוט בתפקידים שהן מקבלות, להחזיר את כוחו של הייצוג לידיהן. אני מניח שההצלחות של טינה פיי וקירסטן וויג עזרו לדרבן אותן. את "סלסט וג'סי לנצח" כתבה והפיקה רשידה ג'ונס (יחד עם כריס מקורמאק, שמופיע בסרט בתפקיד משנה בתור סוחר הסמים של החבורה); את "רובי ספארקס" כתבה והפיקה זואי קאזאן; את "שמע את קולי" כתבה והפיקה בריט מרלינג. שלושתן יכולות להיות כוכבות הוליוודיות ענקיות, אבל בוחרות נתיב עצמאי יותר.

נקודת השקה נוספת: ב"רובי ספארקס" וב"סלסט וג'סי לנצח" מופיע כריס מסינה בתפקיד משנה. בחיי שהיו רגעים שהרגשתי שאני צופה בשידור חוזר של הסרט משלשום.

השקה שלישית: אלה סרטים מאוד לוס אנג'לסיאניים. בייחוד "סלסט" ו"שמע את קולי" שלדעתי צולמו ממש באותה שכונה (סילברלייק) בוואלי. זה גם הזכיר לי את הגיאוגרפיה ואת האווירה של "גרינברג" של נוח באומבך, מה שהזכיר לי שבעצם גרטה גרוויג עשתה את כל זה כבר קודם. במילים אחרות: שחקניות בעלות פוטנציאל הוליוודי פונות למאמבלקור.

בקיצור, העלילות שונות, אבל האווירה נורא דומה. וכך הדמויות: גם ב"רובי ספארקס" וגם ב"סלסט וג'סי" בוחרת התסריטאית/שחקנית לייצר דמות נשית שנמצאת בבלאגן רגשי, ודווקא הגבר לידה הוא לכאורה (לכאורה) המיושב והיציב.

ובקשר ל"סלסט וג'סי" – סליחה על ההומור הפנימי – אבל אחרי שראיתי את רשידה ג'ונס ואת אנדי סמברג בתפקידים הראשיים אני מוכן לרימייק הישראלי עם דנה הרמן ואיתי סגל. שתי טיפות מים.

================

ואגב, תראו איזו מין רולטה לא עקבית היא עולם ההפצה הישראלי. אם "סלסט וג'סי" היה סרט של פורום פילם הם לא היו טורחים להפיץ אותו. הוא קטן מדי בשבילם. לעומת זאת, אני כעת די משוכנע שאם איכשהו היה מתגלגל ש"רובי ספארקס" (ואפילו "שמע את קולי") היו בידי יונייטד קינג, שני הסרטים האלה כבר היו יוצאים בארץ. קצת מעציבה השרירותיות הזאת.

ציוץ