12 יוני 2008 | 20:13 ~ 77 תגובות | תגובות פייסבוק

"ואלס עם בשיר", הביקורת

כותרות אפשריות:
בארת עם בשיר
החיים הם בשיר
העיר עם בשיר
הווה צלפים
וכו’ וכו’ וכו’

פורסם ב”פנאי פלוס”, 11.6.2008

איפה אני הייתי?
זה לא בדיוק סרט אנימציה. זה לא בדיוק סרט תעודה. ב”ואלס עם בשיר” יוצר ארי פולמן משהו חדש לחלוטין, ומבריק לגמרי. והסרט אינו רק מבריק, אינו רק פולמוסי, הוא גם שנון ובעיקר – נותן לצופיו אגרוף רגשי אדיר בבטן. “בשיר”? הישג כביר

זה סופי: ארי פולמן הוא כרגע היוצר הישראלי עם הטעם המשובח ביותר בבחירת חומרים לסרטים באורך מלא. ב-15 שנות פעילות הוא הוא יצר למרבה הצער רק ארבעה סרטים ארוכים, והקדיש את שאר הזמן לכתיבה בעיתונים ובטלוויזיה בפרויקטים של חברים שלו (“בטיפול”, “פרשת השבוע”). אבל עם צאת “ואלס עם בשיר” אני משחיל את ארבעת סרטיו על חוט אחד ומגלה תסמונת דומה: יחס חשדני כלפי ההווה, יחס עוין כלפי הזכרון. “שאנן שיא” היה סרט תיעודי שעוסק במלחמת המפרץ הראשונה, אבל הוא לא באמת היה סרט תיעודי שעוסק במלחמה, אלא מסע אישי מאוד לתוך תודעת היוצר כשהמלחמה, והטילים הנופלים, מהווים קטליזטור לשינוע זכרונות וחרדות בזמן אמת. זו הפעם הראשונה והאחרונה שפולמן ייגע בהווה, או בכלל בצירוף הזה “זמן אמת” – אם כי גם “זמן” וגם “אמת” מעסיקים אותו עד מאוד. סרטו הבא, הפיצ’ר העלילתי הראשון שלו, “קלרה הקדושה” (שבוים יחד עם אורי סיון) מתרחש בעתיד הקרוב ומבוסס על רומן פנטזיה צ’כי מאז פאוול קוהוט, ועוסק בישראל שנמצאת רגע לפני קטסטרופה נוראית. ואחרי זה הגיע “Made in Israel” אקספרימנט כמעט אנדרגראונדי שהיו בו מעלות רבות אבל אני הסתייגתי ממנו, שמתרחש גם הוא בעתיד הלא רחוק, אחרי שישראל כבר עברה את הקטסטרופה הבאה. ועכשיו מגיע “ואלס עם בשיר” וכשם שכל סרט קודם היה שונה לחלוטין סגנונית מזה שבא לפניו, כך גם “בשיר” לא נראה דומה בכלום למה שפולמן עשה קודם (למעט אולי “החומרים מהם עשויה האהבה”, הסדרה שלו לערוץ 8, בה החל לשחק בחיבור בין קולנוע דוקומנטרי ואנימציה).
“ואלס עם בשיר” מתרחש בחלקו בעבר, ובחלקו בהווה, אבל למעשה הוא ממוקם באיזור אקס-טמפורלי – מחוץ לזמן – בו זכרונות, סיוטים, הדחקות, ודיווח היסטורי מתערבבים אלה באלה. פולמן יצא – בתור דוקומנטריסט – לחקור מה קרה לו ב-1982, כשהיה חייל במערב ביירות, במלחמת לבנון הראשונה. הוא יודע שני נתונים אובייקטיביים: היה טבח של הפלנגות הנוצריות בתושבים הפלסטיניים של מחנות הפליטים סברה ושתילה (כנקמה על ההתנקשות בחיי בשיר ג’ומאייל, ראש ממשלת לבנון הנוצרי), ושהוא היה ליד המחנות באותו ערב. אבל מכאן, הכל לא קיים בזכרון, בתודעה או בתת מודע שלו. חוץ מהזיה אחת, שאין לו מושג אם היא קרתה או לא, הוא לא יודע איפה היה ומה עשה בזמן הטבח. לכן הוא יוצא לחקור אנשים שהיו גם הם באיזור, חלקם חבריו לפלוגה, אחרים מפקדים בכירים יותר, שיסבירו לו מה קרה שם, ואיפה הוא היה בדיוק.
הסרט, שבנוי קצת כמו “האזרח קיין” – אלא שכאן פולמן הוא גם בתפקיד קיין וגם בתפקיד העיתונאי שחוקר את חבריו של קיין – מפגיש אותנו גם עם האנשים שפולמן פוגש וגם עם זכרונותיהם, כשהזכרונות – כדרכם של זכרונות – לפעמים משלימים אלה את אלה, אבל לפעמים סותרים. ופולמן, בזכרונות שלו ושל חבריו, נעדר מהתמונה. נמחק. האיש שלא היה שם.
אבל עבור פולמן זה הכל חלום אחד גדול, או מציאות נזילה, שברגע אחד זוכרים אותה כך וברגע הבא יזכרו אותה אחרת. לכן התקבלה ההחלטה המשמעותית והמהפכנית ביותר בנוגע לסרט: להפוך אותו לסרט אנימציה. התוצאה אינה רק מרהיבה ויזואלית, היא גם חכמה להפליא בכל כך הרבה שכבות.
בדומה לאופן בו ארט ספיגלמן ייצג את השואה כקומיקס עם עכברים ב”מאוס” – אולי אחד הטקסטים המבריקים ביותר שאי פעם נכתבו על זכרון השואה, ושעוסק אגב כך בכל הבעייתיות בעצם ייצוג זכרון השואה – כך לוקח פולמן את המלחמה השנויה במחלוקת ההיא, ועם הטבח האיום ההוא (שמסקנות ועדת החקירה בעקבותיו אילצו את שר הבטחון דאז, אריק שרון, להתפטר) ומנסה לייצג את זה באופן שהוא מראש בלתי אמין, נטול אובייקטיביות, משהו שנתון למניפולציה מופגנת. בבחינת “היה או לא היה”. החוקיות של הסרט נמסרת די בתחילתו: המוח האנושי מסוגל להדביק אותנו לתוך סיטואציות שמעולם לא היינו בהן ולהמציא סביבן סיפור שייראה כזיכרון, בשעה שהוא פבריקציה מוחלטת. המוח משחק איתנו משחקי מחבואים. לכן “ואלס עם בשיר” הוא בראש ובראשונה סרט תיעודי קוגניטיבי, שנקודת המוצא שלו היא הטלת ספק.
בשלב הבא, הסרט הוא כמו טקסט של רולן בארת, על תהליכי קריאה ופרשנות. הדימויים – שהאנימציה מאפשרת להם לנוע מהכמו-מציאותי ועד הסוריאליסטי – נטפלים בכל פעם לפרט קטן מהזכרון ומתמקדים בו. וגם הפוך: אלמנט ויזואלי משני ברקע מקבל לרגעים תשומת לב מרכזית. ובסופו של דבר: הכל חלומות, קרעי מציאות שזוכים לפרשנויות מתחלפות, עירבובי מציאויות, רגעים שלא קשורים אלה לאלה שמתערבבים יחד. ובתווך, זכרונות מלחמת העולם השנייה של אביו של הבמאי שאולי מזינים את התת-מודע שלו וגורמים להדחקה (ותהרגו אותי אם אני מבין איך הורים ניצולי שואה נותנים לבן שלהם את השם “ארי”). וכן הלאה, עוד ועוד פיתולי ייצוגים ופרשנויות.
האנימציה היא גם הקלף הפולמוסי המרכזי של פולמן וכתב ההגנה שלו כלפי אנשי ימין שבוודאי ישמחו לתקוף את הסרט מבלי לראות אותו. לו היו רואים אותו ההתקפה שלהם היתה נותרת מוחלשת. הסרט, במושגים מעולם העיתונות, לא יכול לשלא לטעון “אמת דיברתי”, כי זו האמת שלו על שלל הסתייגויותיה. ופולמן גם מדגיש שזו האמת שלו, הפרשנות שלו, שנובעת מהזהות שלו, החרדות שלו, החוויות שלו, ובהחלט גם האידיאולוגיה שלו. יש לכם אמת משלכם, מתנגדי קולנוע שמאלני יקרים? ובכן, זה הזמן לייצג גם אותה. פולמן השאיר לכם עם סרטו מספיק מקום, וגם נתן לכם כלים שישחקו לטובתכם: אנימציה יודעת לעוות את המציאות לשני הכיוונים. אלא שפולמן נותן גם טוויסט אחרון ולוקח את ההפוך-על-הפוך שלו עוד גלגול, עד שהוא שוב עומד ישר. בסוף הסרט, זה שיצמרר אתכם, הוא מזכיר לנו שעם כל טלטולי תודעתו, בכל זאת היתה שם מציאות אחת שהיא בלתי ניתנת להכחשה. המעבר מהפסאודו-מציאות ל”מציאות” בכבודה ובעצמה הוא רגע מבריק.
(ובכל זאת, מה היה חסר לי בסרט? כותרות סיום שייסגרו את המעגל חזק יותר: כמה נרצחו בסברה ושתילה. מה קבעה ועדת כהן שחקרה אותה? ואיך אריק שרון, האיש שנמצא שהיתה לו אחריות לעסק, או שלכל הפחות ידע על הטבח ולא מנע אותו, הפך בסופו של דבר לראש ממשלה. רצף כותרות כזה היא מנפח את בלוני האירוניה והטרגדיה וגורר אותם מ-1982 26 שנים קדימה, כשאותו שרון שוכב בקומה, כלוא בתוך זכרונותיו ותודעתו).

ואם הפרשנות הנ”ל הלכה על הכבד, הרשו לי לסייג: עוד לפני היותו טקסט שכלתני (או טקסט עשיר מספיק כדי לאפשר שלל פרשנויות שכלתניות משלל דיסציפלינות) מדובר קודם כל בסרט מטלטל. הוא גם משעשע מאוד, גם אבסורדי, גם מרגש, אבל הוא גם סרט מלחמה מפעים ומותח, שמצטט מ”אפוקליפסה עכשיו” ו“יום רביעי הגדול”, ולרגעים אף אינו נופל מהם.
גם כד לייצג את התקופה בוחר פולמן שירים שנשמעים אקראיים – מה ששודר אז ברדיו – אבל שיש גם הגיון תמאטי מאחוריהם. ראשון, “אנולה גיי” של OMD, שיר אלקטרופופי קליל אבל עם מילים כבדות מאוד המספרות על המטוס שהפיל את פצצת האטום מעל הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 ועוסק ברגשות האשם והאחריות של אלה שלא ראו את התמונה הגדולה. השיר השני הוא “זהו לא שיר אהבה” של פאבליק אימג’ לימיטד (הלהקה שג’וני ליידון הקים אחרי הסקס פיסטולז), שיר שמנוגן כשהגיבור רואה את מנחם בגין נואם בטלוויזיה. הם שרים “זהו לא שיר אהבה” והזכרון הסוריאליסטי חושב על “זוהי לא מקטרת”, הציור של רנה מגריט שמעמת את הצופה באופן שנון עם ההבדל שבין מסמן ומסומן. ואכן, פולמן עושה ב”ואלס עם בשיר” מעשה מגריט. “זה אינו סרט מלחמה”, “זה אינו טבח”, “זה אינו אני”. אבל אחרי כל הייצוגים האלה שמסמלים את הנעדר, המוח חייב גם להתמודד – בסוף, ביציאה מהאולם – עם כל מה שכן קרה. ועם ההבנה שכוחה של הדחקה וסובלימציה הוא בדיוק זה שיאפשר לאירועים כאלה – בין אם נגד הישראלים או מעשה ידיהם – להתרחש שוב, ושוב, ושוב.

77 תגובות ל - “"ואלס עם בשיר", הביקורת”

  1. דרורית 12 יוני 2008 ב - 20:52 קישור ישיר

    לא ראיתי עוד את “בשיר”. מחכה מאוד מאוד לראות אותו (וכבר מפחדת קצת, האמת מרוב הציפייה שנבנית).
    אבל מעניין לעניין באותו בניין, לפני כרגע מונח דף עבודה ששייך לתלמיד כיתה ג’, חולק השבוע בכיתה:
    “מלחמת לבנון=מבצע שלום הגליל”. ציטוט מן המודפס:
    “כל חייל שהשתתף במלחמת לבנון קיבל את האות (סמל) שבתמונה שבסיום המלחמה. כל חייל ענד את הסיכה על מדיו, בכדי להתגאות בכך שהשתתף במלחמה כחייל צה”ל. המדינה נותנת את הסמלים וחייל ששם את הסיכה ומרגיש כבוד עד כך שלחם וסיכן את חייו עבור התושבים שחיים במדינת ישראל.” ואחר כך, שאלה, ותשובה מאת התלמיד עצמו: “אילו אתה היית חייל במלחמה והיית מקבל את אות הכבוד שבתמונה, כיצד היית מרגיש? – תשובה: שמחה, אושר וכבוד מפני שאני נלחם למען ארצי.”
    ועכשיו השאלה היא האם אולי כדאי לי לקחת את בן התשע איתי לראות את “ואלס עם בשיר” יתכן שיותר רלוונטי לחייו פה מאשר “אינדיאנה ג’ונס”.

  2. יונה 12 יוני 2008 ב - 20:59 קישור ישיר

    ראיתי את ‘ולס עם בשיר’ היום בלב1 בשעה 19:10. בסביבות 25 אנשים באולם. לא ברור למה מאחר ומדובר ביצירה מרטיטה שנוגעת בגאונות. אחד מהסרטים הישראלים הטובים בכל הזמנים. כמה מוכשרים צוות המאיירים, פשוט לא יאמן, ממש חברה שהם אוצר לאומי.

    הסרטים לאוסקר כרגע:

    1. ולס עם בשיר
    2. איים אבודים.
    3. שבעה.
    4. עץ הלימון – לא בטוח.
    5. כמו אבא שלך – לא בטוח.

    מה שכן בטוח שולס עם באשיר זוכה וסביר להניח שם נראה אותו בטקס האוסקר – מי אמר נקניקייה?

  3. איתן 12 יוני 2008 ב - 21:19 קישור ישיר

    דרורית – לא בטוח שכדאי שתביאי את ילדך בן ה-9 לסרט. יש בסרט סצינות שכדאי שילדים לא יראו (למשל : כמה שניות מתוך סרט פורנו גרמני, שאחד מהמפקדים צופה בו). ולא שזה משנה בישראל, אבל הצפייה בסרט מוגבלת מגיל 16 ומעלה.
    יאיר- אני חושב שזו היתה יכולה להיות טעות להכניס בסוף כותרות סיום שיספרו מה קרה מאז ועד היום לאריק שרון. הסרט כולו הוא מסע בתודעתו של פולמן. לצאת מהאישי לכללי-לאומי היתה יכולה להיות טעות, לדעתי.

    ועוד הערות קטנות – אתה בטוח שארי זה לא קיצור לאריה ?
    וגם : מאוד אהבתי את “מייד אין יזראל”. זה סרט שמאוד הצחיק אותי גם בפעם השניה שראיתי אותו. כמו שאני הבנתי אותו, זה סרט שקורא לעם בישראל להתנתק כבר מהכבלים האלו שנקראים “השואה”. די. הבנו. זה נגמר. יש פה דור אחר. בואו נחיה את העתיד, לא את העבר. אני חושב שהקהל בישראל לא היה מוכן לקבל את זה, ולכן הסרט נכשל.
    ולגבי “שאנן שיא” : ראיתי את הסרט מזמן. הדבר היחיד שאני זוכר ממנו הוא שמאוד הפתיע אותי שלחגי לוי היה פעם שיער.

  4. דרורית 12 יוני 2008 ב - 21:30 קישור ישיר

    איתן – ציניות? הומור שחור? זו הייתה כוונתי (קדמן מהשירות להגנת הילד עדיין לא צריך לבוא ולנקוש לי על הדלת). פשוט הדף הזה מבית הספר היה מונח לי מול העינים והיה רלוונטי לי לביקורת של יאיר.
    ובקצרה, ברור שאין לי שום כוונה להביא ילדים לסרט.
    את “שאנן שיא” ראיתי לפני שבוע בטלויזיה כשהוט עשו ערב “ארי פולמן”, ונזכרתי למה אהבתי אותו כל כך (יש לי זכרון עמום של הקרנה באוניברסיטת תל אביב והמון צחוקים מסביב). כמו כן נהניתי מ”מאחורי הקלעים” של מייד אין איזראל. ובכלל, ארי פולמן נראה לי בנאדם מרשים, בלי קשר לסרט החדש.

  5. איתן 12 יוני 2008 ב - 21:43 קישור ישיר

    בנוסף, ראיתי היום 2 סרטים :

    “אח מכוכב אחר” – במסגרת הרטרוספקטיבה של ג’ון סיילס. לטעמי, זה סרט בינוני, עם רעיונות מדליקים אבל ביצוע כושל, ברובו.

    “ביום שזה יקרה” – מ. נייט שאמאלאן

    אני אתחיל מהסוף – למרות שיש חסרונות לסרט, מאוד אהבתי אותו. אני חושב ששאמאלאן סבל כל הרבה מכות והשפלות בעקבות “נערה במים” (ו”הכפר” שלפניו) עד שהוא פשוט איבד את הביטחון. יש בסרט ניצוצות של גאונות – זהו משל מפחיד ומאיים על הפראנויה האמריקאית בעקבות ה-11 בספטמבר. ואולי פראנויה היא לא המילה הנכונה. הפחד הוא אמיתי. הפחד ממוות פתאומי, אלים מאוד, וללא כל סיבה ברורה. כל הנסיונות למצוא רציונליזציה לאלימות הקיצונית הזו עולים בתוהו. ואת כל זה מעביר שאמאלאן בסרט מפחיד באמת, עם סצינות אימה מעולות (לדעתי, סצינת אתר הבניה בתחילת הסרט היא מופת של אימה קולנועית, למשל).

    מצד שני, נופל שאמאלאן בחלקים מסוימים של הבימוי והתסריט : סצינת הרדיו בשדה משונה ונראית לא שייכת ; סיקוונס ארוך שכולל אשה מבוגרת ובית נטוש נראה כאילו תלשו אותו מ-728 סרטי אימה אחרים ; ובעיקר, השימוש שעושה שאמאלאן במוזיקה (של ג’יימס ניוטון האוורד. לא משהו) מעיד בעיניי על חוסר ביטחון. אם סרטיו המוקדמים (“החוש השישי”, “בלתי שביר”, ו”סיינס”) היו שקטים ברובם, והשקט הזה תרם לאימה, כאן השימוש במוזיקה הוא מסיבי, ולפעמים מפריע לתמונה.

    אהבתי במיוחד את הסוף (ספוילר, כמובן) :

    אם בסרטים קודמים הרגיש שאמאלאן מחויבות להוסיף טוויסט שיסביר, שירומם את הסרט, כאן, דווקא היעדרותו של ההסבר מגבירה את האימה.

    (סוף ספוילר)

    אני תמיד אהבתי את שאמאלאן, וראיתי בו כישרון סינמטי אדיר. “החוש השישי” הוא סרט מצוין בעיניי. “בלתי שביר” הוא “החוש השישי” שעומד על הראש – במקום שגיבור הסרט (הילד ב”חוש השישי”) ידע להתמודד עם הבעיה שלו בעזרת גורם חיצוני (ברוס וויליס), ב”בלתי שביר” גיבור הסרט (ברוס וויליס) צריך להגיע להכרה הזו בעצמו. ולמרות הטעות התסריטאית-דרמטית הזו, עדיין ראיתי ב”בלתי שביר” הרבה דברים יפים (בעיקר סצינת הפתיחה. וואן-שוט נפלא ברכבת). “סיינס” היה טוב מאוד בעיניי, והחיסרון שלו בעיניי היה שמל גיבסון היה פחות טוב מברוס וויליס, וגם שכל העניין הדתי היה שקוף מדי. “הכפר” בא מכוונות טובות אבל התחרבש, ו”נערה במים” היה טעות של אגומאנייק, שפשוט לא רצה להקשיב לאף אחד מלבד לעצמו (אבל לטעמי הוא לא עד כדי כך גרוע כמו שעשו ממנו).

    אני רוצה לקוות ש”ביום שזה יקרה” יצליח בקופה, כדי שהכישרון הזה ימשיך לעשות סרטים.

  6. איתן 12 יוני 2008 ב - 21:45 קישור ישיר

    אה, ועוד אנקדוטה : את “ביום שזה יקרה” ראיתי היום בצהרים ב”יס פלאנט”. ואני יכול לבשר לכם שבקולנוע הכי משוכלל בישראל עשו הפסקה של כדקה בסרט בשביל…להחליף גלגל. נשבע לכם בכל היקר לי.

  7. גילי 12 יוני 2008 ב - 22:09 קישור ישיר

    לא נפלתי ממיד אין יזראל. מה שאני זוכר זה שיאיר רוה כתב שהצלם איציק פורט הורס את הקולנוע הישראלי, עם סיגנונו המשוחרר – אבל אני לא סגור על זה. את מייד אין יזראל לא אהבתי, הוא מרושל ולא עובד וחוזר על עצמווהרעיון ממצא את עצמו די מהר.
    את קלרה הקדושה ראיתי ואהבתי מאוד למרות הדלות והמשחק הבינוני. אבל ולס עם באשיר זה סרט אדיר. פשוט סרט שהיוצרים שלו כל כך מוכשרים. נו שיפתחו כבר אולפן אנימצייה בארץ כבר אין במה להתבייש.

  8. גיאחה 12 יוני 2008 ב - 22:27 קישור ישיר

    ידידתי עידית נמצאת ממש עכשיו בסרט, באיזה קולנוע ברמת גן, בהקרנת בכורה כמדומני. לא הלכתי איתה ועם בן זוגה כי חשבתי שיהיה מפוצץ ולא התחשק לי קולנוע המוני. היא סימסה לי: “ואלס עם בשיר. יש 5 אנשים בקולנוע”.

    וזוגתי הימנית לא מסכימה ללכת איתי כי “זה סרט של שמאלנים”.

    מי בא איתי לוואלס עם בשיר? 🙂

  9. סטיבי 12 יוני 2008 ב - 22:36 קישור ישיר

    ג’אחה, מסור לזוגתך שזה תירוץ עלוב! 🙂

  10. דובי ג. 12 יוני 2008 ב - 23:17 קישור ישיר

    אני ראיתי את הסרט השבוע בטרום בכורה. סרט יוצא מן הכלל. מרשים, מרגש, יצירתי ומהפנט. הרגשתי שאני צופה ביצירת מופת. הסרט הזה נשאר איתי כמה ימים טובים, ואין לי ספק שצריך לראות שוב, ובקרוב.

    הערתי היחידה – בהקרנה בקולנוע לב לסרט לא היו כתוביות, לא בעברית ולא באנגלית, דבר שהפריע לי בחלק מהזמן לעקוב אחרי הדיבורים (פתאום אני מבין עד כמה הכתוביות עוזרות!) וכמובן מהווה בעיה חמורה לכבדי שמיעה ודוברי שפות זרות. מאד מוזר שסרט שהיה בקאן וזוכה לתפוצה בינלאומית לא דואג לכתוביות. מקווה שזאת בעיה זמנית.

  11. ארטיום 12 יוני 2008 ב - 23:50 קישור ישיר

    ראיתי היום. ואלס עם באשיר הוא כנראה הסרט הישראלי הטוב, החשוב, המקורי והשלם ביותר, אי פעם. זהו סרט שבאמת לא צריך את הזכייה בקאן, ובעל סיכוי ריאלי מתמיד לזכות באוסקר.

    א ב ל…

    בעיני יש פה שאלה מעניינת של אבהות אמנותית, של ‘אוטר’. פולמן הוא תסריטאי טוב מאוד, אבל אני לא חושב שגם גדול מעריציו יטען כי גילה יכולות בימוי מעבר לממוצעות בכל אחד מסרטיו הקודמים. סדרת האנימציה הדוקומנטרית שלו לא יצאה מכלל זה, ולכן קשה לטעון שמדובר בכישרון אנימציה שלא התבטא היטב בעלילתי.
    מה שמבדיל את ‘בשיר’ מיתר סרטיו ומסרט דוקומנטרי talking heads קלאסי הוא צוות אנימטורים מוכשר ביותר, אך גם במאי אנימציה ומנהל אומנותי של חטיבה זו של העשייה. אני לא משבית שמחות, הסרט נפלא בעיני. אבל בזכות מי?
    אני חושב שלמרות שהקולנוע הישראלי קיבל, ובענק, את יצירת המופת שלו, הוא עדיין לא מצא את הבמאי הגדול שלו, את הברגמן, טרקובסקי, פון-טרייר שלו. נראה לי סביר שזו גם הסיבה להתעלמות בקאן, פסטיבל הידוע בכך שהוא מטפח במאים כוכבים, ‘אוטרים’.

    בשאלת המקוריות והברק, לא הוגן בעיני להתעלם מההשפעה העמוקה של לינקלייטר. גם waking life היה סרט אנימציה תיעודי.

  12. אבינתן 13 יוני 2008 ב - 0:16 קישור ישיר

    ככבד שמיעה(וחלק מאחוז נכבד מהאוכלוסייה) התקשרתי היום לקולנוע לב לברר האם הסרט נושא כותרות- לצערי, התשובה היתה שלילית. כך שנראה שלא אצפה בסרט. אחכה לדי.וי.די, אולי אז יהיו כותרות.

    לעומת זאת, את “חסר מנוחה” ראיתי. במודעות הפרסום לסרט צויין במפורש כי כל העותקים נושאים כתוביות עברית ואנגלית.(גם אז התקשרתי לברר אם הכתוביות בעברית מופיעות לכל אורך הסרט או רק בקטעים בהם בהם מדוברת שפה זרה)

    “חסר מנוחה” נגיש לכבדי שמיעה.(רק השיר ששרה הזמרת לא נושא כותרות) אני לא בטוח למה היו צריכים ל”כתר” את הסרט גם בכותרות אנגלית, דבר שיצר עומס על המסך, היה בהחלט אפשר להסתפק רק בכותרות בעברית.

    מצב המודעות לצורכי כבדי השמיעה הולך ומשתפר, גם המפיצים גילו את הפוטנציאל המסחרי הלא מבוטל. יוצרי “באשיר” עדיין לא מאוחר מדי…

  13. יניב 13 יוני 2008 ב - 3:56 קישור ישיר

    יש למישהו מושג מתי אפשר יהיה לראות את באשיר בארהב?

  14. יונה 13 יוני 2008 ב - 8:40 קישור ישיר

    אגב לי ברור שולס עם באשיר לא זכה בקאן מאחר והשופטים לא רצו לתת פרס לבימאי שיש מצב שהיה מעורב בעקיפין או לא (את זה גם הסרט משאיר פתוח)בטבח בסברה ושתילה.

  15. יונה 13 יוני 2008 ב - 9:14 קישור ישיר

    אדייק – כוונתי היתה שכן, מהסרט כן ברור שהיתה לו סוג של מוערבות אבל האם בסרט יש סוג של התנערות מאשמה (נחמק הזיקרון) החיילים רק עשו מה שהמפקדים אמרו. יש פה רה בעייתיתי – כיהודים דיי ברור לנו שגם החיילים הנאצים היו אשמים כמו המפקדים שלהם. נכון, הסרט מעלה גם את הסוגיה הזו – אבל אין בסרט את הרגע שבו הגיבור באמת מבין או משכיל להבין כי אשם לא פחות ממפקדיו. סרט מדהים עם פתרון לא סופי (והמבין יבין)

  16. יונה 13 יוני 2008 ב - 9:16 קישור ישיר

    אגב – (נמחק הזכרון) היה מכוון 🙂

  17. טימוטי 13 יוני 2008 ב - 9:30 קישור ישיר

    אני חייב לצין שממש לא התלהבתי מהסרט כ”קולנוע”. הוא בהחלט מזעזע והתיאור לו כאגרוף לפנים הוא נכון. אבל הוא סרט מאד בנאלי במסרים שלו בתסריט שלו ובזרימה שלו. הוא לא מרגש ולא מצחיק ולא נוגע ברגשות אמיתיים. הוא רק מזעזע בהקשר של הטבח. אבל בהחלט יש לו סיכוי בחו”ל מהסיבות הפוליטיות הנכונות, ובהחלט אפשר להאריך את האומץ של ארי לצאת כנגד כל הממסד בארץ ולספר לעולם שאנחנו אחראים לטבח בסברה ושתילה, שזה מסר שחשוב שיעבור. ברגע שיבינו שאנחנו לא שונים מהותית מהנאצים או מהרוצחים בדארפור מצבנו ישתנה לטובה.

  18. יונה 13 יוני 2008 ב - 10:08 קישור ישיר

    לטובה?

  19. זוהר 13 יוני 2008 ב - 11:47 קישור ישיר

    לדרורית: את מוזמנת להביא את בנך בן התשע אל “ואלס עם באשיר”. בקשר לסרט הפורנו הגרמני ושאר המקרים של האלימות הגראפית מדי (אגב, היא לא יותר מדי גרפית בעיני), זה לא מה שכיסוי מהיר על העיניים לא יעזור. אני בן 12 וראיתי את הסרט עם ההורים שלי. אולי יש הגבלת גיל, אבל אם תלכי אל הסרט יחד איתו ותבקשי שני כרטיסים יוכלו להכניס אתכם.

  20. יובל 13 יוני 2008 ב - 13:21 קישור ישיר

    אופטופיק-

    שיחה בשירותים של הסינמה סיטי אתמול אחרי הקרנה של Forgetting Sarah Marshall –
    -באתי לראות את אינדיאנה ג’ונס
    -אני בדיוק סיימתי לראות סרט אחר
    -איזה סרט?
    -טוב, מצחיק, גבר… משהו

  21. דרורית 13 יוני 2008 ב - 14:25 קישור ישיר

    אופטופיק – אדוארד נורטון צוחק מהIncredible Hulk
    בתוכנית של ג’ימי קימל, מאתמול
    http://community.livejournal.com/ohnotheydidnt/24513692.html
    (ואפרופו נורטון, באיחור גדול ראיתי את “הצעיף הצבעוני”. כאילו, סרט תקופתי נחמד, אבל איפה הצעיף ואיפה הצבעוני? ולמה?)

  22. הירנוט 13 יוני 2008 ב - 14:54 קישור ישיר

    חזרתי מהקרנה צהריים בירושלים. 12:30 לצטט את בוץ’ מספרות זולה:

    it’s a bit early for fighting and war.

    בכל אופן – סרט נהדר. פולמן והצוות בהלט הצליחו לעשות סרט אנימציה שבו מי שצופה בו לא יכול לחשוב שמלחמה זה מגניב. הוא אסטטי ומסוגנן, ובועט בבטן די הרבה פעמים. בעיקר לקראת הסוף, אבל גם במהלך הסרט.

    צריך להבהיר למי שהולך לראות את הסרט מראש: זה לא סרט מבדר. זו אומנות.

    לגבי ההערה “בעיני יש פה שאלה מעניינת של אבהות אמנותית, של ‘אוטר'”.

    לא. בעיני אין שאלה בכלל. אנימציה, כמו כל סרט או יצירת אומנות, ותהיה יפה ככל שתהיה, בלי סיפור, בלי ביום בלי הגדרת מבנה, בלי אג’נדה אומנותית בלי הכוונה – בלי *החלטות* לא תצור תוצאה ברמה הזו. לפולמן מגיע הקרדיט. בין היתר מגיעה לו הקרדיט על האבחנות לא רק איך לביים פיסית אבל גם איפה לקחת צעד אחורה – לתת לאנימטורים את החופש לבצע את מה שהם טובים בו.

    הבחירות בצוות הם חלק גדול ממה שעושה את הסרט (פולונסקי, גודמן ושאר החברה, הפס קול, העריכה) – ולמישהו הזה מגיע כל הקרדיט. ומגיע.

  23. סטודנט 13 יוני 2008 ב - 15:00 קישור ישיר

    אני רואה יאיר שיש לך די פנאי לנהל בלוג, לראות ולבקר סרטים; אך משום מה, אתה לא מצליח למצוא חצי שעה בחודשיים וחצי האחרונים לעבור על העבודות ב”קריאה מודרכת” ולתת כבר קיבינימט ציונים.

    אגב, נשמע סרט מעולה.

  24. דרורית 13 יוני 2008 ב - 16:11 קישור ישיר

    לזוהר, באמת שלא הייתה לי שום כוונה לקחת אף ילד שלי לסרט המדובר. (אותי לקחו כשהייתי בת 10 לאודיסאה בחלל של קובריק ועד היום אני בטראומה).
    אני יותר נדהמת מזה שילד בן 12 באמת קורא ומגיב פה מאשר הולך לראות את ואלס עם בשיר. באמת. (וקח את זה כמחמאה…)

  25. רני 13 יוני 2008 ב - 17:57 קישור ישיר

    גם אותי לקחו בגיל מוקדם ל”2001: אודיסאה בחלל”, ויצאתי ממנו המום. חשבתי שזה הסרט הכי טוב שראיתי עד לאותו יום. והוא ממשיך להיות אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, גם היום לאחר צפיות מרובות בסרט.

    בנוגע ל”ואלס עם באשיר”: עדיין לא ראיתי (אבל זה ישתנה בתוך כמה ימים), אבל לו היה בסביבתי ילד בן 12 שמסוגל לנתח סרטים וספרים (ואחייני בן ה 9 עושה רושם שהוא בדרך מאד מהירה לשם), הייתי לוקח אותו ועוד איך. אני גם לא חושב שהייתי מכסה לו את העיניים בסצינת הסרט הפורנוגרפי, כן הייתי מדבר אתו על זה לאחר מכן, כדי לשים דברים בהקשר של הסרט, ובכלל.

    השאלון של משרד החינוך מזעזע בעיני.

  26. ארטיום 13 יוני 2008 ב - 18:15 קישור ישיר

    להירנוט:

    “לא. בעיני אין שאלה בכלל. אנימציה, כמו כל סרט או יצירת אומנות, ותהיה יפה ככל שתהיה, בלי סיפור, בלי ביום בלי הגדרת מבנה, בלי אג’נדה אומנותית בלי הכוונה – בלי *החלטות* לא תצור תוצאה ברמה הזו. לפולמן מגיע הקרדיט. בין היתר מגיעה לו הקרדיט על האבחנות לא רק איך לביים פיסית אבל גם איפה לקחת צעד אחורה – לתת לאנימטורים את החופש לבצע את מה שהם טובים בו.”

    אני שהחלטות מכתיבות תוצאה. השאלה היא – מי קיבל את ההחלטות האלו? אורסון וולס צוטט באמרו כי בימוי (ולא ביום) סרטים הוא מפלטו של הבינוני. הכוונה – קל להישען על צוות טכני נהדר וסיפור טוב. אבל במקרה הזה, כשהבמאי הוא מנהל ותו לא, מהי אומנותו והיכן כשרונו שלו?

    איני חושב שהמקרה של פולמן הוא קיצוני ברמה כזו, אך ברמת העיקרון אני חושב שיש כאן מקום, ואף חובה של מבקרי הקולנוע במקצועם, לדיון.

  27. דניאל 13 יוני 2008 ב - 18:43 קישור ישיר

    הייתי אתמול בהקרנה של בשיר ב21:40 בלב דיזינגוף, ומשום מה ארי פולמן היה שם, וצוות טלוויזיה כלשהו ראיין אותו. מישהו יודע אם מדובר היה בהקרנה מיוחדת?

  28. סטיבי 13 יוני 2008 ב - 18:54 קישור ישיר

    זה משהו שאתה אמור לדעת אם היית בהקרנה, לא?

  29. דניאל 13 יוני 2008 ב - 22:34 קישור ישיר

    לא ראיתי עדויות לכך שהייתה הקרנה יוצאת דופן..
    אולי הוא רצה לראות את תגובות הקהל

  30. ניר 13 יוני 2008 ב - 22:35 קישור ישיר

    אני ראיתי את “2001” בגיל 14 ואני לא יכול להגיד שהייתי בטראומה אבל אני כן אומר שהושפעתי מאד ושיניתי את כל הסטנדרטים שלי להערכת קולנוע מאז.סרט חובה.

  31. סטיבי 13 יוני 2008 ב - 22:51 קישור ישיר

    אפרופו שרה מרשל, ליתר דיוק אפטאו (אנחנו מתקרבים לעומס יתר שלו, לא?) – מדווחים עכשיו שבסרט הבא מבית היוצר שלו, שהוא סרט “חצי” אוטוביוגרפי, אריק באנה אמור לשחק אותו. כלומר לא בדיוק אותו, פשוט דמות שמבוססת עליו ונשואה לדמות שמשוחקת על ידי אשתו בחיים של אפטאו…

  32. ניר 13 יוני 2008 ב - 23:00 קישור ישיר

    לגמרי אוף טופיק אבל חשוב:
    סרטון קצר על “WALL-E” המראה חלקים מהסרט וחושף את היועץ הויזואלי:רוג’ר פאקינג דיקינס.
    http://bvim-qt.vitalstream.com/WallE/Podcasts/WallE_PixarSpace_High.mov

  33. זוהר 14 יוני 2008 ב - 0:11 קישור ישיר

    לרני: רוב הסיכויים שאתה מכיר אותי. לא אישית, כמובן, אבל ידעת על הישות הזאת שמתקראת אני. איך? ובכן, אני חבר מעט ותיק בקהילה. של עין הדג. אני העט המרקד. לגבי סצינת הפורנו: לי אישית היא נורא הפריעה. נראה שפולמן מרח אותה יותר מדי זמן, כדי להעלות את הדירוג של הסרט, וזה די דובר-קוסיאשווילי מצידו. הסרט עצמו נהדר, אבל אותו אפקט היה מתקבל אם ה”מצלמה” הייתה עוברת דרך המסדרון וברקע היו נשמעים “או יא יא”, או אם היו רואים את הטלוויזיה וברקע את הקולות המדוברים. רק בגלל שיש סקס בסרט זה לא הופך אותו רציני. ואם כן, ג’נה ג’יימסון הייתה צריכה לזכות באוסקר כבר ממזמן.

  34. טימוטי 14 יוני 2008 ב - 3:39 קישור ישיר

    לגבי ההקרנה המיוחדת – יכול להיות שהזיכרון שלך נמחק והיית בהקרנה מיוחדת, ואתה לא זוכר את זה? יכול להיות שיום אחד תעשה סרט אנימציה שינסה לברר האם היית שותף להקרנה מיוחדת של ארי פולמן, ואיכשהו שכחת את זה?

  35. איתן 14 יוני 2008 ב - 7:39 קישור ישיר

    מה זה פה, “שמש נצחית בראש צלול” ?!

    ואפרופו – את אתמול ביליתי בלב דיזנגוף. השלטים שם מספרים שהיום (שבת) בצהרים יתקיים ברחבת הקופות בזאר של DVD מסרטי “סרטי שני” במחירים זולים במיוחד (20-30 שקלים לסרט).

    ואפרופו – יש פסטיבל צרפתי ב”לב”. 3 סרטים ראיתי אתמול :

    “אתה יכול לשמור סוד ?” – סרט של אלקסנדר ארקדי, שלפי הסרט הזה, הוא סוג של פרנסיס ובר. סרט חסר חשיבות, ואפילו טפשי קצת, אבל קליל ומצחיק, עם דיאלוגים בקצב רצחני, ותסריט קומדית מצבים טוב. בסך הכל, כיף של סרט.

    “המפתח” – סרט שלא החליט אם הוא דרמת פשע אלימה, או דרמה משפחתית. את שני האספקטים האלה הבמאי מביים בעייפות, והסרט נופל בין הכיסאות. גם הקאסט המרשים (גיום קאנה, מרי ג’יליאן, טיירי לרמיט, ונסה פאראדיס) שעושה עבודה טובה לא מציל את הסרט.

    “שירי אהבה” – זה מקרה חמור יותר. אם הסרט הקודם סובל מחוסר כישרון בבימוי, הסרט הזה סובל מחוסר כיוון. זה היה אמור להיות סוג של מחזמר קליל, עם הערות משועשעות וקריצת עין בנושא האהבה. ההתחלה משונה : מדובר בסיפור אהבה מיוחד, של שלישיה. ואחרי שליש סרט התסריט עושה את ההחלטה הפטאלית : הוא הורג את אחת הדמויות. ומכאן זהו סיפור של התמודדות עם שכול. ומכיוון שהסרט לא רגשני, לא היה לי מקום להיאחז. סרט תמוה.
    נקודת האור היחידה בסרט היא לודיבין סאנייה המופלאה, אבל בהחלטה מטומטמת, דווקא את הדמות שלה הרגו. עד אז, היא החזיקה את הסרט.

  36. דניאל 14 יוני 2008 ב - 11:43 קישור ישיר

    בקיצור יצאתי טמבל. בפעם הבאה, אם אראה בהקרנה של סרט כלשהו את היוצר שלו, אטרח לשאול אותו מדוע הגיע.
    תודה על כל העזרה!

  37. mook2006 14 יוני 2008 ב - 15:25 קישור ישיר

    עושה רושם ש’ידיעות’ נעלבו מאוד מכך שפולמן העניק בשבוע שעבר ראיון דווקא למתחרים, אחרת קשה להסביר את העובדה שאין כל זכר בעמודי התוכן של ‘ידיעות’ לאירוע הקולנוע הגדול של השנה (כן, כן).
    לא ב’7 ימים’ (ל’באשיר’ אין קאסט כ’בופור’ לסשן בלתי פוסק של יחצנויות, אבל עדיין היה אפשר להשחיל ראיונונצ’יק עם אחד האנשים מאחורי הסיפורים, סיפורים מרתקים גם בלי קשר לסרט, בעיקר ההוא ששרד על החוף), לא ב’7 לילות’, לא ביקורת של סתיו (שנעדר מהמוסף), והוא אפילו נעדר מהרשימה היבשה הזאת שמעדכנת בסרטים החדשים שיצאו השבוע. מזל ש’ידיעות’ צריכים להתפרנס אחרת גם מודעה פרסומית לא הייתה.

  38. רני 17 יוני 2008 ב - 3:27 קישור ישיר

    ובאיחור אופנתי קל של ארבעה ימים ראיתי סוף סוף את “ואלס עם באשיר”, ואני עדיין המום. אני לא חושב שהיה אי פעם סרט שנתן לי כזה אגרוף בבטן. גם קולנועית (פולמן הוא קולנוען בחסד), אבל גם חיבור ישיר לזכרונות האישיים שלי (אני ככל הנראה טיפה צעיר מפולמן, אבל הייתי שם בגבעה מעל ביירות במלחמה ההיא, בוילה מפוארת של שייך סעודי שהיחידה שלי קיבלה).

    לא ראיתי קרבות (לשמחתי), אבל הייתי קרוב לכל מיני אירועים שחלקם מוזכרים בסרט. וכיון שהייתי אז צעיר וטיפש התייחסתי להכל כחוויה מרחיבת אופקים (מה שמן הסתם נכון כשלעצמו).

    בכל מקרה, לא אפרוש כאן את כל מה שאני זוכר, רק את העובדה שהסרט הזה אגרף אותי גם קולנועית וגם מבחינת הזכרונות האישיים שלי, כך שהיחס שלי אליו הוא מן הסתם הכי לא אובייקטיווי שאפשר.

    יצירת מופת? ההגדרה הזאת קטנה על הסרט הזה.

    ובניגוד למה שאמרתי קודם: לא הייתי לוקח ילד בן 10 או 12 לראות את הסרט. אבל לסצינת סרט הפורנו אין שום קשר לכך.

  39. אב 21 יוני 2008 ב - 0:54 קישור ישיר

    יצירה מבריקה.
    לענין השואה – הנגיעה בה, הגם שהיא מסוכנת (בשני כיוונים כפי שאפרט), בלתי נמנעת, משמעותית וראויה. חבל שחלק מהמגיבים כאן (או לפחות אחד העונה לשם “טימותי”) ממש לא הבין כלום ונלכד לשטחיות. עלובה ומקוממת.
    השואה נזכרת בשני אופנים ישירים ואחד עקיף: (א) חברו של פולמן, שמנסה להסביר לו שה”טבח” ממנו הוא חרד קרה עוד הרבה לפני הטבח בסברה ושתילה, וכי בעצם מדובר בטראומת השואה שספג מהוריו, המשמשת גם דלק ביצירת פחד, אשמה (ואוסיף – גם אם לא מוצדקת ברמה האישית), ומכאן גם הדחקה, של טבח סברה ושתילה. (ב) רון בן ישי, המתאר את מראות הפלסטינים המובלים על-ידי הפלגות בפאתי מחנות הפליטים תוך שימוש השוואתי בתמונות שזכורות לו מתיעוד חיסול גטו וורשה. (ג) פולמן עצמו – מדבר על הטבח במונח של רצח עם.
    יקומו מי שיאמרו – זילות השואה.
    יקומו “טימותי” ודומיו ויאמרו מנגד – טוב שהעולם יבין שאנו בדיוק כמו הנאצים וכמו הרוצחים מדארפור.
    אלה כמו אלה – שוגים !
    נתחיל ב”טימותי”. ממש לא מענין אותי לערוך השוואות. ברם, ובלי שום כוונה לטשטש ולו קמעא מגודל זוועת הטבח, והיותו, בפני עצמו, המחשה מצערת נוספת לשטניות אליה יכול להגיע אדם, הרי שכל בר דעת יכול להבין שיש מרחק, רב (לשון המעטה), בין מקומה של ישראל בטבח הפלנגות במחנות הפליטים, לבין מקומה של גרמניה הנאצית בשואה. הדברים כה ברורים מאליו, שחבל להתעכב עליהם ולפספס דיון משמעותי יותר ב”ואלס עם בשיר”. אפשר לבקר את ישראל גם בלי לשים אותה על ספסל אחד עם גרמניה הנאצית. פרופורציות. כדאי לשמור עליהן. זה לא פחות מוסרי.
    גם זילות השואה אין כאן. פולמן לא נופל במלכודת “טימותי”. אין בזווית הלקח האוניברסליסטי של השואה, והיותה הפריזמה שלו לבחינת המציאות משום השוואה חלילה בין סברה ושתילה לבין מראות השואה. פולמן לא מרפה מהזוועה העובדתית (וכך מקנח במראות אמת) אבל עוד קודם לכן לא מרפה מהאופן בו המוח שלו עובד. וכן – המוח שלו רואה את העולם דרך משקפיים של יהודי, דור שני לשואה. המשקפיים הללו אינם משקפי כוח (לקח פרטיקולריסטי של השואה) אלא משקפי מוסר (לקח אוניברסליסטי), ואפשר אף לומר מוסר מייסר. בתחילת הסרט מתעכבים על עדותו של החייל ששרד ליל תופת, ובהיותו היחיד ששרד (תוך שחבריו נהרגים ושאר הכוחות נסוגים) הוא מוצא עצמו בים, שוחה לבדו, מגיע לחוף מבטחים וחי את שארית חייו בתחושת אשמה בדויה ומייסרת, על שהוא חי והיה צריך, לכאורה, לעשות יותר למען האחרים. זו הדרך הסוביקטיבית שלו, פרי עולם המושגים שלו, ומהמם לשמוע זאת מפיו, בעוד שהצופה המתבונן בסיפור לא יכול שלא להתיחס אליו כגיבור. פולמן, שגדל בצל טראומת השואה, מתייסר (ומדחיק) את טבח סברה ושתילה. זו הפריזמה שלו.

  40. וידאומט 21 יוני 2008 ב - 1:48 קישור ישיר

    אב, אחלה אחלה תגובה.

  41. ביקורתי 22 יוני 2008 ב - 1:20 קישור ישיר

    פולמוסי? אגרוף בבטן? מבריק? לא נראה לי. מעבר לכך שהציורים יפים, האנימציה מקרטעת בצורה לא נעימה ומעצבנת, והמוסיקה בינונית — הסרט מהווה התחמקות טיפוסית משאלת האחריות הישראלית לטבח בסברה ושתילה. הגרסה הרשמית — לא ידענו, היו לנו רק רסיסי מיד — מוצגת שוב, כאילו לא חלפו 20 שנה. החיילים שלנו הם, כמובן, תמיד מהורהרים ומסכנים.

  42. איריס 28 יוני 2008 ב - 23:27 קישור ישיר

    ומה עם היצירות הקלאסיות שנזכרות בסרט? האריה על מיתר סול של באך, הולס אופוס 64 של שופן (שנתן את כותרת הסרט) וכמובן הפרק השני והבלתי נשכח מתוך הסונטה אופוס 959 של שוברט. בראוו גם על הטעם המוסיקלי של ארי פולמן או העורך המוסיקלי של הסרט.

  43. דורון 17 יולי 2008 ב - 21:38 קישור ישיר

    לאחר צפיה מלאה (לאחר שצפיתי בכחצי שעה מהסרט בטרם הושלמה סופית העבודה עליו) קשה לי שלא לתהות על מה ההתלהבות הגדולה. אמנם ייתכן שהצפייה החלקית המוקדמת הורידה מהאפקט של ההלם הראשוני, אבל בהתחשב בכך שרוב הקטעים הטובים בסרט הם כאלה שכבר ראיתי, אני נוטה להאמין שלא כך הדבר.
    לא שאני לא חושב שזה סרט טוב – לדעתי ואלס עם באשיר הוא סרט מצוין, הוא פשוט לא הסרט הישראלי הכי טוב אי פעם, למעשה אני בכלל לא בטוח שהוא הסרט הישראלי הכי טוב של השנה.
    ארי פולמן הצליח להוציא תחת ידיו יצירה ייחודית, מבריקה וחד פעמית באופיה, אבל אפשר וצריך לקחת את כל זה בפרופורציה. כבר ראיתי סרטים תיעודיים ישראלים טובים יותר, שלא לדבר על עלילתיים.
    מבלי לראות את כל המועמדים לפרס אופיר (אפילו לא את רובם), אני מאמין ש”שבעה” יזכה בפרס. לאיים אבודים אני לא רואה סיכוי גדול בקרב חברי האקדמיה. אולי הוא יקבל פרסים על משחק, אבל לא מעבר לכך.

  44. ישי 4 אוגוסט 2008 ב - 2:53 קישור ישיר

    למרות שאני ימני בדעותי.
    אני עדיין חושב שהסרט מרגש ומעורר מחשבה.
    ההרגשה היא כמו, חלק בפאזל שנכנס למקום , ועכשיו רואים טוב יותר את התמונה .
    באופן כללי הסרט עשוי היטב,האנימציה יפה ,העברית נהדרת .
    כל הבוד לארי פולמן, ישר כוח.

  45. הדר 23 ספטמבר 2008 ב - 22:56 קישור ישיר

    מה הקשר בין להיות ימני ולראות או לא את הסרט הזה? כאילו, אם אני ימני אני חייב לתמוך בממשלות הימין לדורותיהן ויהי מה?? מה שנעשה בפרשת סברה ושתילה הוא פשע!!! פשע מלחמה איום ונורא שעליו אחראיים כל הדרגים. נקודה. וזה מה שפגם בהנאה שלי מהסרט הזה; הוא עשוי כ”כ טוב, אנימציה משגעת, עלילה מותחת, הכל מתנקז לרגעים האחרונים שבהם נזכר הגיבור במה שקרה שם, אבל אז- במקום לקחת אחריות – יש הזדככות והשמעת תירוצים שיגרמו לשקט נפשי ולקתרזיס גם לגיבור בסרט וגם לצופה הישראלי שיכול לחזור להתרווח בכסאו ואח”כ ללכת להמליץ לחבריו על הסרט: “זה סרט מעולה! מה פתאום שמאלני, להיפך ! זה מוכיח שאנחנו לא היינו באמת אחראים… ויש גם אנימציה טובה” יורים ובוכים.

  46. ישי 2 אוקטובר 2008 ב - 3:28 קישור ישיר

    נראה לי שפספסת את הפואנטה של הסרט .
    אולי כדאי שתיצפי בו שוב .

  47. שון 6 אוקטובר 2008 ב - 20:54 קישור ישיר

    לצערי כאחד שלמד קולנוע עם אורי סיוון אחד משחקני הסרט אני חייב לומר שזה סרט אולי מצויין מבחינה יצירתית אך חרא של סרט מבחינה ישראלית והלוואי ויכשל בכל מקום שיוצג ואם אפשר לקבל את הכסף חזרה אשמח מאוד.
    קשה לי להאמין שאת הסרט הזה יצר אזרח ישראלי או יותר מתאים לתעמולה פלשתינאית נגד צהל.
    חבל שאנחנו כל הזמן יורים לעצמנו ברגל ואוהב ללגלג על עצמנו בפני כל העולם. במדינה מתוקנת במאי כזה היה על המוקד.
    החייל היחיד שהוצג שם כפיטר ולוחם הוא הפך לבלרינה
    וכל השאר פחדנים ולא מקצועיים.
    הייתי שמח אם היית נותן קצת יותר רקע על המלחמה ומדגיש בצורה ברורה מי אלה הפלנגות. לא כולם בקיעים בכל הפרטים ובטח לא זרים שיצפו בו בחול.
    צריך גם להחרים את מי שמימן סרט זה.

  48. רותם 6 אוקטובר 2008 ב - 21:15 קישור ישיר

    מה שמדהים אותי כל פעם מחדש זה שאנשים שאומרים שהסרט אנטי ישראלי לא טוענים שהוא משקר, אלא רק שלא צריך להראות את האמת הזו.
    איך רואים סרטים מבעד לחול אני לא יודע.

  49. מרב 9 נובמבר 2008 ב - 10:17 קישור ישיר

    ראיתי את וואלס עם בשיר לפני יומיים והוא לא עוזב אותי.
    אסור שילדים צעירים מדי יראו את הסרט. חובה שכל אדם מעל גיל 17 (לדעתי) יראה את הסרט. באיזשהי דרך אני חושבת שהוא יכול להציל חיים.

  50. לונדרס 28 נובמבר 2008 ב - 14:21 קישור ישיר

    אי אפשר להפריז בחשיבותו של הסרט. אולם שאלת קבלתו הנלהבת בעולם, בעייתית. מטופש יהיה לומר שרגש האשמה של פולמן נטול בסיס. אולם ראוי לזכור שבני אומות אחרות, לא רק שאינם מתייסרים באשמה, הם חוגגים כנצחונות כבירים מעשי טבח נוראים בעמים אחרים. לשם דוגמא, הכנעת המרד ההודי הגדול בלוקנו,במחצית השניה של המאה ה19 על ידי הצבא הבריטי, שממש בוסס בדמם של הנתינים, נחשבת לנצחון גדול עד עצם היום הזה בבריטניה. שם אגב, ולא בג’נין, פותחה שיטת פיצוח הקירות בין בתים כדי להימנע מהיקלעות לסימטאות ממולכדות. לא יימצא שום אנגלי, פרט לשלושה וחצי טרוצקיסטים, שלא יזהה בנצחון הכביר על ההודים דף גדול בתולדות אומתו. הסופר הנודע דיקנס קרא בפומבי “להשמדת הגזע” של ההודים אדם בר דעת, גם מי שהתלהב והתרגש מהסרט, אינו יכול להתעלם מהצד השני של המטבע – משק הרגשות של הצופה המערבי. האחרון, כאמור, אינו סובל משום רגשות אשמה. רכבות ארצו הסיעו יהודים לאושוויץ, אז מה? היטלר אשם. האנשים האלה בנויים אחרת. והיהודי הוא כולא ברקים עבורם. לתוך הקונטקסט ההיסטורי, הרוחני הדתי והרגשי הזה מגיעה יצירה ישראלית המבטאת רגשי אשם. אני לא בא לומר שיש משום כך להתכחש ולהתנכר לאשמה או לא לייצר סרטים ברמה הזו. אנו מפותחים יותר בהכרתנו ואין סיבה שבעולם שלא נבטא עובדה זו. כל מה שאני מנסה להגיד הוא שהתום, המניח שהעולם בודאי יקבל אותנו לחיקו האוניברסלי בשלב זה או אחר, בזרועות פתוחות נובע מאי הבנה עמוקה של מעמדנו בעולם כישראלים וכיהודים. על אקרן התודעה הנוצרית יש לנו תפקיד שנקבע מראש בדפוס התשתית המוסרית של כל אדם. בנקודה זו אני, כליברל או כאיש שמאל, פסימי כאחרון הימנים הפרנואידים.

  51. לונדוניה 1 דצמבר 2008 ב - 2:01 קישור ישיר

    לונדרס, איפה אתה חי? לא בלונדון נראה לי. אני כאן כבר שבע שנים ולא פגשתי אף אחד שיתגאה בטבח לוקנאו או באיזשהי זוועה אחרת בשם האימפריה הבריטית. אולי יוצא הדופן הוא דרזדן. אבל רגשות אשמה לגבי האימפריה יש פה בשפע, רק תפתח את הרדיו.

  52. לונדרס 2 דצמבר 2008 ב - 0:37 קישור ישיר

    לונדוניה חביבה, אינך בקיאה ברוח הבריטית. לא היית בבריטניה כשהצי יצא בתמיכה נלהבת של כל האומה הבריטית לכבוש מחדש את איי פולקלנדס, בצדו האחר של העולם. אפילו הגרדיאן שינה אז את עורו וירד מהגדר לתמוך במבצע. כן, הגרדיאן! גם על גיברלטר הם לא מותרים, הבריטים, משום מה. וכשהברטים המשולהבים שרים בכל שנה בלהט, אוחזים בדובונים האינפנטיליים שלהם באלברט הול “רול בריטניה!”, היינו: “מישלי בריטניה” יוצא המרצע מן השק.
    ספרים על דיכוי המרד בלוקנו מופיעים חדשות לבקרים, אך צריך לקרוא אותם לפני שמחוים דעה. נסי לבקר את כיבוש איי הפולקלנדס מחדש בחברת מכרייך האנגלים ומיד תחושי שאת פוגעת בציפור נפשם של מי שהאמנת שהם פצפיבסטים מושבעים. תיחשפי לאמת מרה ותוכלי להאשים אותי בכך. ההפגנות הגדולות נגד מלחמת עירק בהן צעדו כמרים כברוס קנט לצד תומכי חמאס לא הרשימו אותי. אנגליה שילמה מחיר כבד על עיוורונה שנתיים לאחר מכן, ב7.7 אך עוד הזרוע נטויה. בסדרה הפופולרית בטלביזיה, המצויה גם ברשת חינם אין כסף, “ספוקס” SPOOKS, בפרק הרביעי, ראשי הביון הבריטי מנסים להגיע להבנות עם מנהיגות אל קעידה [מה שמכונה באנגלית אפיזמנט, פייסנות] ומגלים אמפטיה לשאיפה ל”צדק בפלסטיין” [השמדת ישראל, בצופן המוכר] ורק בגלל האמריקאים הנוראים המהלך נכשל.
    כאשר ארי פולמן בראיון ביוטיוב אומר שהוא נגד מלחמה הוא מגלה תום נוגע ללב באשר לעמדות העולם הנאור, כביכול. חבל, לואיס בוניואל חשף מה באמת מסתתר בליבם של הליברלים האירופים היהירים בסרטו על “הקסם הבורגני” [השיחה המתנהלת בחלום בין השגריר של מיראנדה ואנשי צבא וחברה צרפתים המטיפים לו מוסר]. התום הוא בחינת מותרות עבורנו, לצערי. הקלסיקה של הקולנוע עשויה אולי להחכימנו. אולם טרקובסקי אומר, ביוטיוב שאי אפשר להתחלק בנסיון חיים עם הזולת. ואם הוא, טרקובסקי, אומר זא,ת מוטב שאחריש

  53. לונדרס 5 דצמבר 2008 ב - 23:15 קישור ישיר

    עוד כמה מלים, אם יורשה לי. באשיר זכה בתפוצת נאט”ו בלונדון. הוא מוצג באינספור בתי קולנוע ועל כך יש כמובן לברך. מהביקורות הנלהבות שהסרט זכה להן ניתן לחוש עד כמה הוא מרגש את האנגלים. צודק ארטיום שפולמן אינו טרקובסקי או ברגמן. המוסיקה ב”מטאל ג’קט” של קובריק, סרט שהשפיע על “באשיר” נבחרה ברגישות ותחכום רבים יותר. למחוות אצל קובריק, כגון גילוח הראשים בפתיחה יש אופי מטאפורי. אפשר למנות שורה ארוכה של מגרעות בבאשיר. למרות זאת מדובר ביצירה בלתי רגילה, בעלת אופי פרדיגמטי. באשיר הוא בובת מאטריושקה, סרט אמריקאי כביכול מהסוגה של סרטי וייטנאם, האוצר בתוכו סרט מלחמה רוסי בטעם של פעם. אך הסרט הרוסי מכיל בתוכו סרט ישראלי והסרט הישראלי, יש לו גלעין שבלבו פועם המצפון היהודי הפועם בחוזקה, במוחש, לנוכח הזוועות. וואלס עם באשיר [שם אירוני להפליא] הוא אודיסיאה יוונית בעלת עוצמה תנ”כית. המצפון הוא כנראה התרומה הגדולה של העם היהודי לעולם. והנה כאן פולמן מעניק אותה שוב ועושה זאת בשילוב כובש של תום וערמה, ללא שמץ של סנטימנטליות, בפשטות קלאסית, בטון הנכון, ללא רחמים עצמיים, ללא וולגאריות לשמה. אינני מצפה מהמבקרים החשובים בבריטניה – למשל פיליפ פרנץ’ באובזרוור או פיטר בראדשאו בגרדיאן – להבין את היצירה הזאת לעומקה. התביעה המוסרית של “באשיר” לחתור לאמת ולהעמיד את עצמך ואת ארצך [כלומר גם את אנגליה – לא רק את ישראל! במבחנים המחמירים ביותר של ביקורת עצמית בשם המצפון, היא מעבר ליכולתם של בני עמים אחרים, כמו האנגלים, הרוסים, או הבלגים והצרפתים, הצעירים מאתנו בכמה אלפי שנים.

  54. מיכל 11 דצמבר 2008 ב - 18:59 קישור ישיר

    כל סרט ישראלי שבאופן כלשהו מאשים את ישראל בכל הצרות של הפלשתינאים, כאילו להם אין לא יד ולא רגל בעליבותם ובפראות שלהם, כל סרט כזה מתקבל באהבה בכל העולם המערבי, וגם זוכה לתמיכה כספית נדיבה מהתומכים של “שלום עכשיו”, “בצלם” ו”יש גבול”.
    השמאל שלנו אכול הלקאה ושנאה עצמית, בעוד שכנינו הערבים לא יודעים אפילו מהי חרטה ומהי בושה.
    אשר ל”סיפור” הספציפי של סברה ושתילה – מאז ומעולם ועד היום ערבים טובחים בערבים בכמויות סדרתיות. ראה דארפור, עיראק, אלג’יריה בזמנו, לבנון, עזה.
    ישראל נכנסה ללבנון כדי להגן על ישובי הצפון מהמטרת קטיושות, ולא כדי להשליט סדר בין פלגים יריבים בלבנון.

    רוה: ואיך הסרט?

  55. עמיצי 12 דצמבר 2008 ב - 0:51 קישור ישיר

    לונדרס, האם ראית את הסרט “גנדי”? ואני מאמין שגם לאמריקנים יש סרט אחד או שניים שבו הם מכים על חטא. אבל באמת, לא כמו בוע”ב.

  56. לונדרס 12 דצמבר 2008 ב - 10:49 קישור ישיר

    עמיצי, הדוגמא הקלאסית בעיני לדרך המתוחכמת של חשבון נפש כביכול בהפקות בריטיות היא הסדרה “יהלומי הכתר” של הטלביזיה האנגלית. מדובר במוצר תעשייתי מובהק שמזגו לתוכו את כל הרכיבים שיספקו את גחמותיהם של “פלחי השוק” השונים: אתה מחפש אפליה ויחס מתנשא לילידים? תמצא שפע של דוגמאות ביצירה. אתה מחפש ניצנים של פמיניזם? גם זה יש מלוא הטנא. אולם אם אתה חש נוסטלגיה לימים בהם בריטניה שלטה ביבשות ובאוקינוסים תאוותך תבוא על סיפוקך באותה מדה. העיקר שכולם יהיו מבסוטים. מדובר בקליידוסקופ שקרי, ערמומי, ציני – בשיקול דעת מסחרי טהור.
    לא במקרה פיטר בראדשואו, המבקר הבכיר של ה”גרדיאן”, שהתלהב מ”באשיר”, הסתייג מהצילומים התיעודיים המופיעים בסופו. הוא בא להינות מחויה אסתטית ואילו פולמן – שחווה מראש כיצד עלולים הצופים להגיב היינו להיות מוקסמים מהסרט – דוחף לו בכח את הראש לשוקת העכורה של המציאות.
    במכתם ידוע המשורר הגרמני הולדרלין אמר ש”מי ששואף להבין את האמנות צריך להתבונן בה מבעד לעדשת המציאות עצמה. ומי שחפץ להבין את המציאות חייב להביט בה דרך עדשת האמנות”.
    הקולנוע המערבי מהוקצע, “קולח” מדי. ולכאורה גם “באשיר” כזה. אולם אחת התכונות המייחדות אותו היא העדר זיוף. כמעט כל הסרטים החביבים עלינו, למעט אלה של גאוני הקולנוע, מיצוגושי, אוזו, טרקובסקי, בוניואל ברגמן, ברסון ועוד כמה, מבוססים על “זיוף אורגדמה” של הרוח. כלומר על חויה פסבדו-אמנותית. אולם פולמן ניגש למציאות מזוית המעלה על הדעת את פרנציסקו גויא ורישומי המלחמה שלו [שתוארו בכשרון יוצא דופן על ידי פרד ליכט].
    הטעם שלנו הושחת על ידי תעשיה שלימה המושתתת על זיוף הרגש וצמצום החויה האנושית. לכן כנראה “באשיר” מכה את הצופה בסוג של הלם. הלם האמת.

  57. לונדרס 14 דצמבר 2008 ב - 12:39 קישור ישיר

    המוסיקה אצל ארי פולמן וסטנלי קובריק.

    פס הקול המוסיקלי של באשיר פועל בעוצמה רבה במיוחד על אנשים בני ארבעים פלוס מינוס. שירי הדיסקו מהתקופה ההיא הם מעין כמוסות זמן שפועלות על הצופה בכח ומחיות עבורו את התקופה.
    הראשון שעשה זאת לדעתי בשיטה הספציפית הזו היה סטנלי קובריק בסרט הפולחני “מטאל ג’אקט”. קובריק ירה מעין כדורי דומדום בקישקע של הצופה שמצד אחד רואה זוועות בסרט ומצד שני נטחן רגשית באופן סנטימנטלי ואמפטי על ידי שירים שהיו מאד פופולריים בשעתו כמו “בולה בולה”, הצופה פשוט מתמסטל מהשירים שהיו להיטים חמים בתקופה מסויימת ומהווים עבורו מעין “כמוסות זמן” האוגרות חויות אישיות וזכרונות מקטע מסוים בחייו . במקרה של וייטנאם [נושא סרטו של קובריק] אלה היו כמובן שירי סוף שנות השישים או ראשית שנות השבעים.

    פולמן הבין את התרגיל המניפולטיבי, הקונטרפונקטי החריף הזה ועשה בו שימוש חוזר בזיקה לשנות השמונים. הדבר כמובן לגיטימי. החידוש של פולמן הוא ההתמקדות בנפש המספר. קובריק מתפזר ומתאר חויה סוציולוגית, כללית, של אובדן צלם. גיבורו ניצל על ידי שמירת מרחק אירוני מהמתהווה סביבו. הוא הופך כתב צבאי. בנוסף, קובריק נכנע ליצריו הקולנועיים ומספק סיום פתטי. פולמן לעומתו מפגין ריסון ושליטה עצמית ומספק מה שהוא רוצה לומר ומבצע טיפול שורש בטבח בלבנון ללא שום פשרות דרמטיות אך גם מבלי להיסחף לדידקטיות או להלקאה על חטא בעלת אופי פוליטי מובהק. “וואלס עם בשיר” בעצם מעלה על הדעת את המחזה “מקבט” שבחן והתבונן בזיקה שבין המצפון ותפקודה ושלמותה של האישיות.

  58. רונה 31 דצמבר 2008 ב - 21:20 קישור ישיר

    הלכתי לסרט עם בן זוגי האירופאי, באירופה.
    היו יותר מ30 אנשים באולם.. כנראה המציאות הישראלית מעניינת הרבה (קולנוע קטן יחסית).
    הסרט עשוי מצויין, מסקרן וחשוב.
    אבל, מה לעשות, בגלל שאני חיה המציאות של הפגנות החרמה נגד ישראל פעמיים בחודש ורואה מרצופים מתעקמים כשאני אומרת מאיפה אני… מאוד מפריע לי כבר שאין סרט שמראה גם את הצד שלנו במלחמה. סרט כזה עושה לי תחושה של “תפישת טרמפ” על הטרנד העולמי של ביקורתיות על ישראל. לא שוללת את הטעויות והעוולות שאנו חוללנו במשך השנים.
    אבל למה לאף אחד אין את האומץ להוציא יצירת מופת שכזאת שמראה דווקא את האמת האחרת?
    אולי בגלל שלא רוצים לשמוע? ולא יכניסו כסף?
    אז איפה האומנות?
    ברגעים כאלה אני הכי מצטערת שאין לי יכולת אמנותית ואף פעם לא הייתי פוליטיקאית איכותית…
    מנסה לתרום להסברה כמה שיותר בשיחות עם אנשים אבל לא מספיק ולא מספק.. בעיקר מול יצירות אומנות שכאלה.
    אשמח לתגובות

  59. אמיר 1 ינואר 2009 ב - 16:35 קישור ישיר

    רונה, אף פעם לא הבנתי את אלה שמוחים נגד סרטי המלחמה הישראלים (בופור, ואלס עם באשיר וכו’). הסרטים מציגים מלחמה, גם אם המלחמה היא צודקת ב100%, אין מה לעשות מלחמה היא לא משהו חיובי!

    דווקא ואלס עם באשיר הוא בכלל לא סוג של סרט אנטי-ישראלי אלא כפי שאני רואה את זה הוא סרט אנטי-מלחמתי שכל אדם יכול להזדהות איתו.

    נמאס כבר מאלה שמבקרים כל סרט ישראלי שרואים בו גופות של ערבים כ”שמאלני” וכו’.
    ונמאס גם מאלה שאומרים שהסרטים שעושים בארץ רובם הם לחו”ל, ונוצרים כך שהקהל הזר יאהב אותם.

  60. Lemon3 3 ינואר 2009 ב - 6:32 קישור ישיר

    תגובה לרונה והארה לאחרים: נראה לי שיש הבדל בין אלו מאיתנו שגרים בחו’ל וחיים עם המציאות האנטי-ישראלית שם, ואלו מאיתנו שגרים בארץ בתפיסתם את הסרט ואת המשמעות שלו. אלו שגרים בחו’ל מודעים למעמד של היהודי/הישראלי כ”אחר” בעולם המערבי, ולפיכך מודעים שהיכולת שמפגין פולמן (כמו גם יוצרים ישראלים אחרים) לביקורת ובחינה עצמית, אינה נתפסת כהזמנה לדיון בתרבות הזאת, אלא כהוכחה לחוסר הלגיטימציה של נקודת המבט הישראלית באשר היא. אירשד מנג’י עמדה על הסתירה הזאת כשכתבה שהנכונות של הישראלים לבקר ולהקשיב לניקורת על עצמם נתפסת כשלילית יותר מהצנזורה הערבית על ביקורת. מה שקורה הוא שהפגנת ביטחון עיוור נתפסת כהצדקה לביטחון הזה.
    כמובן שזו אינה ביקורת על הסרט עצמו, אבל, בעיקר לנוכח העובדה שהסרט הוא קורפרודוקציה בינלאומית, חייבת להישאל השאלה: האם המימון והתמיכה שהסרט השיג קשורים לרווח הפוליטי שהמממנים שלו מאמינים שהם יכולים לקדם? האם הסרט היה משיג את אותה התמיכה אם בן-דמותו של פולמן היה מגיע למסקנה שהאחריות לטבח היא של הפלנגות? אני לא טוענת שהמסקנה הזאת נכונה יותר, אבל העובדה שרק לדעות ישראליות “מסוג מסוים” יש זכות קיום בזירת הדיון הבינלאומית, מאירה את עינינו לכך שלישראליות, כמהות עצמאית, אין זכות קיום בזירה הזאת, כי אם זהות קיימת רק בתוך פרמטרים שמוגדרים ע’י מישהו אחר, היא איננה זהות עצמאית.
    כמו שציינתי, זו לא ביקורת על הסרט, שאותו עדיין לא ראיתי ואף לא התכוונתי לראות (לאור הסיבות הנ’ל), אבל עכשיו אני כן מתכוונת לראות אחרי שקראתי את הביקורות בדף הזה.
    דרך אגב, אני בד’כ לא כותבת באתרי אינטרנט, אבל מאד התרשמתי מרמת הדיון בדף הזה. כל הכבוד.

  61. לונדרס 5 ינואר 2009 ב - 14:41 קישור ישיר

    רונה, אפשר אולי להכליל ולקבוע שההבדל בין היהודי והישראלי מתמצה בכך שהיהודי נוטה “להגיב” ואילו הישראלי ניחן בעצמאות ואוטונומיה רגשית ומסוגל “לעשות” מבלי להביט כל הזמן מעבר לכתף בעצבנות. ההבדל מתמצה היטב באנגלית בשוני שבין “טו אקט” ו”טו ריאקט”. היהודי מבחינה זו נתון במלכודת. אין זה משנה אם הוא בעד ישראל או נגדה, בשני המקרים הוא מגיב לעוינות הבוטה או המעורפלת הנפוצה במערב, שהיטבת כ”כ לתאר.
    מדובר באומללות – שאינה מגיעה אפילו למעמד של טרגיות – המאפיינת את הקיום היהודי במערב. משום כך אי-הבנת או הכרת המציאות המורכבת, פרי נסיון אישי, שאת מתארת, היא סוג של תום, אך גם סוג של כח ויתרון.
    ישראלים בסוף מערב, בלי קשר לעמדותיהם וזיקותיהם הפוליטיות, נחשפים כפי שמראה לימון 3 לשלילת הישות מהיהודי/ישראלי ששרשיה בדוגמה הנוצרית שהפכה, מסתבר, לדפוס או תוכנה המעצבים בחשאי, ובשיא האירוניה גם עמדות של אנשי בוהמה ורוח במערב כאילו היו כמרים ופרחי כהונה בקתדרלה בימי הביניים.
    בקונטקסט הזה אפשר אולי להבין טוב יותר את ההתרגשות שמעורר באשיר בעולם. ההינתקות מהמצע המימטי והאינדיבידואציה של חיי הרגש והמחשבה המסתמלים בסרט בהשבת הזכרון והשימוש במצפון כמצפן המחלץ את ההכרה מתוך מבוך הדכאון, כל זה נחווה באופן אוטומטי במערב כסוג של חוויה קוואזי-נוצרית. “גילוי האני” או גילוי האמת מתקשרים במוחו של כל נוצרי בר דעת בנפילת שאול התרסי מסוסו בדרך לדמשק. העובדה שכל הדברים האלה מתרחשים בתת מודע רק מעצימה את אחיזתם.

  62. דפנה 6 ינואר 2009 ב - 10:09 קישור ישיר

    לונדרס, מבקרי הקולנוע אולי התייחסו יותר לחוויה האסטתית, אך תמהני כיצד הצלחת להחמיץ את יציקת המופת של ג’ונתן פרידלנד בגרדיאן של שבת לפני חודש בערך, ממש לפני ההקרנה הראשונה של הסרט בפסטיבל הסרטים היהודי, שכללה את כל האפולוגטיקה הישראלית בעיטוף ליבראלי ובלי להעליב את האינטילגנציה יותר מדי שבה הוא כה מצטיין, כולל “התמודדות” עם כל טיעוני הנגד בסגנון “אפשר לקרוא לזה יורים ובוכים, אבל…” ו”יהיו מי שיאמרו שזה כיבוס של המצפון הקולטיבי ועם זאת…”. בכל אופן, התוצאה הישירה היתה שהחל משבת בעשר בבוקר אי אפשר היה להשיג אף כרטיס להקרנות של בשיר בפסטיבל.

  63. רונה 8 ינואר 2009 ב - 17:37 קישור ישיר

    תודה לכולם על ההתייחסות הנכבדה.
    למון 3 גרמת לי להבין צדדים שלא הייתי מודעת אליהם לפני.
    לונדרס- התקשיתי בהבנת כוונותיך.. אם יתחשק לך לפרט, אשמח

  64. מוריס 22 ינואר 2009 ב - 20:32 קישור ישיר

    אני מזדהה עם דברים שכתבה לימון3.

    כל מה שנכתב על האומנות, המסר והתלבטות המוסרית יפה מאוד ונכון.

    אבל שוב ושוב אנו רואים את התופעה שסרט שממכוון להיות מופץ בעולם מתמקד בהלקאה עצמית של הישראלים ובהאשמה עצמית.

    השיטה של העלאת ישראל על המוקד כדי למצוא חן בעיני עולם הקולנוע הבינלאומי פסולה בעיני.

    מי שרוצה לשפר את החברה בישראל שיכתוב מאמר בעיברית או שיקים מפלגה.

    מי שרוצה לעשות קיריה בעולם הסרטים שלא יוציא את דיבתנו רעה כמו שלא היה רץ לספר שאמא שלו נימפומנית.

  65. לונדרס 24 ינואר 2009 ב - 0:46 קישור ישיר

    הייחוד של “באשיר” אולי יובן טוב יותר אם נשוה אותו ל”שמש ניצחית”, העוסק אף הוא בדכאון, מחיקת זכרון וטראומה, באופן מקורי ומבריק, כפי שרק צ’ארלי קאופמן יודע. שמש ניצחית הוא סרט על “זוגיות”. הוא לא מתחבר לעולם גדול יותר. הפרט מופרד מהעולם וחי את חייו הקטנים והמוגנים בכרך המודרני. ב”באשיר” היחיד והחוויות שלו יש להן אופי היסטורי. אחרים גם שותפים להן. הוא חלק מקבוצה. האיזון המופלא בסרט, אחד האיזונים המרכזיים בו, הוא החיבור לקבוצה ויחד עם זאת ההפלגה של האני במסע אישי המרחיב ומעמיק ומייחד אותו. ב”שמש ניצחית” יש רגישות רבה. אנחנו מבינים שהעלילה מטפלת באופן מחוכם בנטיה שלנו למחוק קטעים לא נעימים, תוך נגיעה מרומזת ב”ריבוי אישיות” דיסוציאטיבי, בעיה שאנשי קולנוע ותיאטרון מכירים היטב. “באשיר” לא הלך למחוזות האלה אבל יכולתו לחשוף את “חוט אריאדנה” של המצפון באמצעותו הוא יוצא מהמבוך של הדכדוך עולה לטעמי על הוירטואוזיות של קאופמן.
    הקושי בעולם להבין את ההיבט הזה נובע מהנטיה של הנצרות להשליך על היהודי ובעיקר על הישראלי את חטאיה שלה. פולמן, וזו גדולתו, מציג וחושף לראוה את הנפש היהודית במערומיה. שלו ושל ידידיו. בעינינו כל מה שהוא מראה טבעי, פשוט לכאורה. אולם עבור העולם הגדול מדובר באתגר עצום. אין אמריקאי, צרפתי, או אנגלי שיכול להתבטא כמו פולמן. ולא משום פחות משכילים. הם מורכבים ממנו. אך אין לרשותם עומק רגשי כשלו. מבחינה זו הסרט הוא מראה שהפרצוף האישי והקולקטיבי שלנו ניבט ממנה. והדברים מתקשרים למלחמת עזה. כי כל המפגינים והמוחים נגדה בעולם אינם מוחים באותה עוצמה נגד ארצותיהם. הם יוצאים נגד היהודים כפי שעשו אבותיהם לאורך ההיסטוריה במהלך מאות שנים. אצלנו התוכחה תמיד פנימית. אנחנו מוכיחים את עצמנו ומאשימים את עצמנו. זו דרגת התפתחות מוסרית מאד גבוהה שבאשיר מיטיב לייצג, למרות שבאקלים הנוכחי טבעי שרביפ לא יבינו זאת

  66. יפה עוזרי 5 פברואר 2009 ב - 11:56 קישור ישיר

    נכון שאני בדיליי, רק עכשיו ראיתי את הסרט. איזה גאון מילולי אתה כשכתבת את כל מה שהרגשתי בעקבות הצפיה. אינני מסכימה איתך בקשר לכותרות שחסרו לך בסוף הסרט. לדעתי, כותרות כאלה היו מעבירות את הסרט לפאזה של מאמר. וגם העדר הבעת דעה מפורש מאפשר גם לימניים פוליטית להזדהות ולהטלטל מהסרט.

  67. נוי 20 פברואר 2009 ב - 21:51 קישור ישיר

    עם סרט כזה לא הייתי הולכת להתמודד לאוסקר,בהתחשב בעובדה שהתמודדות באוסקר אמורה איכשהו לייצג את מדינתנו בכבוד ולא נראה לי שהייתי רוצה שסרט כזה ייצג אותי בעיקר כי אני חושבת שזה סרט שהוא בהחלט מבזה את המדינה שאני חיה בה.עצוב שגם בתחום הזה השמאלנים עושים מה בראש שלהם.

  68. לונדוניה 22 פברואר 2009 ב - 3:26 קישור ישיר

    לונדרס, פולקלנד היה לפני עשרים שנה. דברים זזו קצת מאז. איש מקרב חבריי כאן לא מצדיק את המלחמה ההיא – ואף אחד מהם לא טרוצקיסט, מצטערת. נראה לי שיש לנו חברים שונים.
    אתה לא מתרשם ממיליון אנשים שהלכו להפגין ביום פברואר קפוא כדי לעצור מלחמה מיותרת ומטומטמת – שיהיה לך לבריאות. נראה לי שמי שגאה בלוקנאו זה אתה. ורק שיהיה ברור אני רחוקה מאד להעריץ את האנגלים או לחשוב שהם טובים יותר בלתת דין וחשבון לעצמם ממישהו אחר. לא. אבל גאווה בעבר הקולוניאלי? זו נחלת חוגים מאד מצומצמים. רובם מעדיפים להדחיק.

  69. יורם 22 פברואר 2009 ב - 9:43 קישור ישיר

    בכל חברה וגם בצבא קיימים אנשים שנפשם פחות חסינה לארועים טראומטיים כמו פיגוע או קרב. אנשים אלו שהם בדרך כלל מיעוט, לעיתים ממש בודדים בקבוצה, נושאים עימם את צלקות הארוע לתמיד. זכור לי חייל במחלקה אשר בעצומם של הפגזות קשות קם על רגליווהחל לצעוק “פוס”. . .
    ב”ולס עם בשיר” מככב אדם פגוע, הלום קרב כנראה,אשר אמור לייצג את דמותה של ישראל בעולם.
    ליוצר הסרט הזכות המלאה להפגין נגד כוחניות כמכשיר לקביעת מדיניות, אולם לא לייחס לנו אחריות לטבח סברה ושתילה. המסקנה של כל צופה בעולם תהיה ישראל שותפה לטבח. אין חייל או מפקד שהשתתף במלחמת לבנון שהיה נכון להשתתף ברצח מכוון של נשים וילדים. הסרט מציג את מדינת ישראל כקבוצה חלמאית ואכזרית, הרוצחת נשים וילדים.

  70. קובי 22 פברואר 2009 ב - 10:59 קישור ישיר

    סצינות תפאורה בסרט מועתקות מתמונות שצילמתי בשדה התעופה של ביירות לאחר קרב עקוב מדם (4 באוגוסט 1982) בו נהרגו 9 מחברי חיילי גולני וכ 7 חיילי שריון והנדסה בניסיון החילוץ.
    התמונות הורדו מאתר ‘גולני’ (ללא ידיעתי) והועתקו (אחד לאחד, בהפיכתם ל”סטייל ציור”)
    חבל שבמאי הסרט לא יצר קשר, א. ליידע אותי כי משתמשים בתמונות מאלבומי הפרטי, 2. לשמוע את הסיפור הקרב מאחורי התמונות ולא “להוציאם מהקשרם”

    אם אתה מעויניין לראות את הצילומים המקוריים מהם הועתקו תמונות שלח לי מייל ןאשלח לך בחזרה

    קובי

    052-3107747

  71. לונדרס 24 פברואר 2009 ב - 0:54 קישור ישיר

    לונדוניה, אשלים את הלאקונה בידיעותייך ובהבנתך מאחר וטיעונייך נוגעים בסוגיית קבלת “וואלס עם בשיר” במערב. אנחנו לא ככל העמים. במוחם של האנשים קבועה מעין תעלת ניקוז המוליכה את מי השופכין לישראל. חיל המשלוח האנגלי באפגניסטאן הרג בשנים האחרונות הרבה יותר אזרחים מצה”ל בעזה. אולם באנגליה לא מדווחים על כך. הקולונל אואן מקנאלי שטיפטף כנראה אינפורמציה בנושא לבחורה מארגון זכויות – הודח מיד מתפקידו, נעצר ושוגר לאנגליה ויועמד לדין. אצל האנגלים אין פקפוקים והתיסרויות -הם הטילו איפול על מספר החללים האזרחיים שצבאם הרג וכך פתרו את הבעיה. דעת הקהל הבריטית וכמעט כל אנשי הציבור לא מוחים על מעשי צבאם. כמו הטורקים, הם מוחים נגד ישראל. במחזה המוצג בימים אלה בלונדון עזה המופצצת מוצגת כערימות של נעליים. הכוונה ברורה: עזה= אושביץ. מחזה אחר של המחזאית צ’רצ’יל עוסק ישירות בשואה ובעזה ועורר גל מחאות של הקהילה היהודית באנגליה. אני מציע לך לשאול את ידידייך מדוע כל שומרי החומות שמתנפלים על ישראל לא יוצאים נגד ארצם שלהם שהורגת יותר אזרחים מישראל. עובדה זו נכתבה באותיות קידוש לבנה על ידי הפרשן הנחשב סיימון ג’נקינז בגרדיאן. מצפה לך אמת מרה וכואבת. תופתעי לגלות שהאנגלים אדישים למעשי צבאם ומתלהמים רק כשניתן להאשים את ישראל.
    אגב פולמן התיחס לשוני שבין הפוליטיזציה של הסרט באירופה ולהבדיל בארצות הברית שהתיחסה לסרט כליצירה אמנותית.

  72. אבי נסים 8 יולי 2010 ב - 0:05 קישור ישיר

    אין ספק שזו יצירה מהממת המתארת את הכישלון של הכיבוש ביצירת אידיקציה תרבותית מושחתת כפי שקרה עם הצלבנים בזמנו ובאופן שכזה עלו צבאות צלח אדין למגר את התופעה שהיה שמה מבחיל:”מסעות צלב” וזו סופה של מחשבה כמאית חסרת טעם.והמבין יבין

  73. אבי נסים הירושלמי 8 יולי 2010 ב - 0:12 קישור ישיר

    ברצוני לציין עובדה ..לאחר אישפוז ממושך בבית חולים הדסה עין כרם הצלחתי לעקוב אחרי כמה סרטים מעניינים ..ואחד מהם ללא ספק הסרט הנפלא “פחה בפח” הנחשב לפנינת הקונע הניגרי..אני מציע לכל חובבי הקולנע לעקוב כמוני אחרי הסרט הזה!!!

  74. Jeromy Hartz 30 ינואר 2011 ב - 20:23 קישור ישיר

    Awesome share! Thank you very much

  75. ישראל ישראלי 12 מאי 2011 ב - 1:41 קישור ישיר

    אמנם אני יליד 84 אבל מסתבר שאני שותף לרצח עם ולא ידעתי את זה.

    כל הקלישאות על זה שיהודים הפכו מקורבנות שואה לנאצים כבר לעוסות לעייפה.
    העולם גזען, במיוחד הערבים.
    תתמודדו עם זה.

  76. מיכאל 23 15 מאי 2011 ב - 23:46 קישור ישיר

    סרט מאכזב, אוברייטד בטירוף, לבנון ובופור טובים פי כמה!

  77. אליס 15 אוגוסט 2012 ב - 11:19 קישור ישיר

    לקרוא את הביקורת זמן רב אחרי שראיתי את הסרט (כמה פעמים) הייתה חוויה מרתקת.


השאירו תגובה