"בלי חוקים". אוליבר stoned

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.10.2012

איכשהו, אני לא יכול לנער את התחושה שלאוליבר סטון קצת נמאס מעשיית סרטים עלילתיים. עיקר מרצו בשנים האחרון הוקדש דווקא לקולנוע תיעודי: למשל, ההיקסמות שלו מפידל קסטרו והידידות איתו, שעמדו במרכזם של שלושה סרטים שונים שלו; ובכלל, הרצון שלו לפצח את דמותם של מנהיגים במדים – הוא גם עשה סרט על יאסר עראפת לפני כעשר שנים ויצא לתעד את מנהיגי דרום אמריקה, המוצגים בתקשורת האמריקאית כדיקטטורים המנהיגים רשתות סמים. ובקולנוע? הבמאי שזכה בשני אוסקרים – והיה שם רגע, באיזור "ג'יי.אף.קיי" שלו שדי התפעלתי ממנו – הקדיש את העשור האחרון שלו לשטויות. “W” היה מעין פארסה פוליטית על ג'ורג' בוש הבן, “וול סטריט 2” היה דילול המוניטין של אחד הסרטים המשובחים בקריירה שלו, וכעת "ללא חוקים" (“Savages” במקור), מעין קומדיית פשע אולטרה-אלימה, על נתיבי הסמים וקשרי היד-רוחצת-יד בין אמריקה, מקסיקו, קרטלי הסמים ואף.בי.איי. הבעיה הכי גדולה שלי עם אוליבר סטון בפאזה ה"קלילה" שלו היא שנדמה לי שלאיש אין שם חוש הומור. “ללא חוקים" הוא סרט אלים וחסר רחמים – אלא אם אונס, רצח, עינוי וכריתת איברים היא סוג של בדיחה אצלכם – שמנסה להעמיד פנים שהוא קליל וחסר אחריות. אבל הוא נעשה על ידי אדם עם חוש הומור של גנגסטר, מישהו שכנראה באמת מתלהב יותר מעריפת ראשים מאשר מבדיחה טובה.

“ללא חוקים", שהסגנון הקולנועי שלו מזכיר תהליך בישול של ביצה מקושקשת, מספר על צמד יצרני סמים אמריקאים שחיים את החיים הטובים בקליפורניה: שמש, ים, כסף, ובחורה אחת ששניהם מאוהבים בה במעין קומונה היפית שהם בנו לעצמם. עד שהקרטל המקסיקני מנסה להשתלט להם על העסקים, חוטף את הבחורה ששניהם מאוהבים בה/שוכבים איתה, שולח את בניסיו דל טורו לקצוץ איברים, וגורם לזה מבין השניים שהוא בוגר לחימה מעירק ואפגניסטן ליישם עליהם את שיטות הלחימה שהוא ייבא מהטאליבן. האלימות של שני הצדדים גורמת לכל צד לחשוב שהשני הוא "פרא" (שם הסרט במקור).

אבל במהלך הצפייה עבר בי הרהור נוגה: פתאום התגעגעתי לטוני סקוט. סקוט, יצרן הלהיטים ההיפר-מסוגננים (“אהבה בשחקים”, “כוננות מתמדת”), ששם קץ לחייו לפני כחודש. ורק תוך כדי צפייה ב"ללא חוקים" קלטתי שיש דמיון מסוים בין הקולנוע של סטון ובין הקולנוע של סקוט. זה ניכר באופן חיצוני בתזזיתיות של המצלמה והעריכה ההיפר-קינטית, בשימוש בצבעוניות זרחנית, בערבובי נתיבי עלילה, ובכלל ביצירת דיסאוריינטציה של זמן ומקום. אבל לשניהם – ברגעים המעניינים שלהם – היה רצון להשתמש בקולנוע טריפי, צלופני ומשועשע כדי לנסות ולהגיד משהו עמוק יותר על התרבות האמריקאית ועל יחסיה עם המדיה. זה בוודאי לא מקרי ששניהם ביימו בהפרש של שנה זה מזה תסריטים שכתב קוונטין טרנטינו (“רוצחים מלידה" לסטון, “רומן על אמת" לסקוט), שבשניהם יש השתקפויות בין אלימות ובין הייצוג התקשורתי של האלימות, בטלוויזיה ובקולנוע. שניהם סרטים מטה-טקסטואליים, אבל ארוזים בתוך נייר עטיפה מרשרש שמסיח את הדעת מהרעיונות המעניינים שהסתתרו בתסריט. סקוט עשה זאת שנית ב"דומינו", שיש לו קווי דמיון צורניים ועלילתיים עם "ללא חוקים" של סטון. אמת, סטון מוכר יותר דווקא כבמאי כבד ראש, שמתייחס ברצינות רבה, אפילו תהומית, להיסטוריה ומנסה לתעד אותה בכבוד (“ניקסון", למשל), או בחתרנות (“ג'יי.אף.קיי"), אבל הוא גם יודע לפנות אל הקולנוע הניאוני שנראה כמו מנורות לבה. מהבחינה הזאת "ללא חוקים" הוא מעין "סיבוב פרסה" שכזה, עוד ניסיון להיות אלים, קודר וגם ציני ומודע לעצמו שלא ממש הצליח. טרנטינו והאחים כהן הם כרגע שני התסריטאים/במאים היחידים שיודעים לקחת סיטואציה סופר-אלימה – חטיפות, רציחות, התנקשויות – ולהציב דווקא את האירוניה והניכור בחזית, ולא את המפלצתיות. סטון מנסה להיות האבא של הטרנטינואים, אבל הוא יוצא הסבא. “ללא חוקים" – שנראה כאילו מגיע מהעולם הספרותי של אלמור לנארד (שטרנטינו עיבד ב"ג'קי בראון" וגם סודרברג ביקר בו עם "רומן לא חוקי") – עם כל הפצפצים הנוצצים שבו, הוא סרט נפוח, מבורדק, יומרני ובעיקר מתיש חושים וריק מתוכן.

ציוץ