"חיותה וברל". לאט יותר

"חיותה וברל" סבל אצלי מבעיות תזמון קשות. בפסטיבל ירושלים החמצתי את בכורתו הרשמית, וצפיתי בו בהקרנה השניה, ופרסמתי עליו ביקורת קצרה רק באמצע הפסטיבל. ואז הוחלט שהוא יופץ בקולנוע לב בזריזות, בדיוק באמצע החגים – כדי להרחיק אותו מ"אהבה" של מיכאל האנקה שייצא באיזור ינואר ועוסק בנושאים דומים (קרי, זיקנה) – אלא שבעולם עיתונות הדפוס ימי החגים גרועים למדי לדיווח בזמן אמת. את הביקורת ל"חיותה וברל" כתבתי לפני ראש השנה, אבל בגלל כל ענייני הדדליינים של החגים והסגירות המוקדמות היא פורסמה בדפוס, רק השבוע, גיליון שמחת תורה. שזה שבועיים אחרי שהסרט יצא. נצח בעולם התקשורת, נצח ויום כשזה מגיע לסרט ישראלי קטן שמשווע לתשומת לב כלשהי. "חיותה וברל" לא עושה חיל בקופות – לא יודע אם זה בגלל התזמון, או בגלל הנושא שמרתיע אנשים, או כי הסרט באמת לא זכה לחשיפה מספקת – ובהחלט יתכן שהביקורת הקצרצרה שלי – גם אם היא חיובית בעיקרה – מגיעה אליו מאוחר מדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.10.2012

לעמיר מנור יש עניין כזה עם המציאות: עלילות הסרטים שהוא עושה כאילו לקוחות מכותרות העיתונים ומציגים את הצד האנושי ואף הפיוטי שמאחורי סיפור של טרגדיה נוראית: בין אם זה רצח או התאבדות. “חיותה וברל" הוא סרטו הראשון באורך מלא ולפני כן ראיתי את סרטו הקצר "חורבה", שסיפר באופן חופשי את סיפורם של רוצחיו של אסף שטיירמן, בשעות שאחרי הרצח. בשני המקרים התחושות שלי היו דומות: התפעלתי מאוד מהקולנוע, ואף מהבחירות הנרטיביות הלא צפויות, שמשאירות את המוות מחוץ לסרט, אבל התבאסתי לחלוטין מהשקפת העולם הקודרת והפסימית שהסרטים האלה מציגים. סרטים שהם מבחינתי כמו אינפוזיה איטית, טפטוף אחר טפטוף, של יאוש.

אבל קשה להתעלם מההישג האמנותי הכביר שעומד בבסיס "חיותה וברל": זהו סיפורם של שני קשישים, אותם אנחנו מלווים בתחנות שלהם במהלך יום אחד בעיר – שאנחנו מבינים בהדרגה מרומזת שהם מתכננים שזה יהיה יומם האחרון. הכל סביבם קרס: החברה הערכית אותה ייסדו כציונים נלהבים, התמוטטה; המשפחה מפוררת; הנוער חסר התחשבות; הרשויות חסרות רגישות; אין כסף, אין כבוד, אין בריאות, אין בשביל מה לחיות. הם יוצאים למטלותיהם. היא הולכת לסרט ("אינדיאנה ג'ונס") ולבית מרקחת ומדברת עם בנה בטלפון. הוא פוגש את העובדת הסוציאלית, יוצא להשכיר חליפה, למכור ספרים. כל סצינה כזאת היא כמו סרט קצר בפני עצמו (בכל סצינה מתארח שחקן מוכר אחר שבא לרגע והולך), מעין אוסף וינייטות של המפגשים של חיותה ו/או ברל בתל אביב עם החיזרים האלה שנקראים "הצעירים". ויש בסרט כמה סצינות נהדרות: כמו הסצינה בה מנסה ברל למכור את ספריו הישנים. רבקה גור ויוסף כרמון נפלאים ומרגשים בעוצמה ובאצילות שבה הם מבצעים את תפקידיהם, ונדמה שהם מאמינים לכל מילה שהם אומרים.

כבר בסרטו הקצר היה ברור שמנור מתבונן על הדכאון ורקבון האנושי מבעד לעיניים אסתטיות מאוד, וב"חיותה וברל" הוא מגייס לצידו את הצלם גיא רז (“הסיפור של יוסי”), שמציג עבודת צילום יפהפיה, אינטימית מאוד, עדינה מאוד, שנותנת לסיטואציות המורבידיות מגע של חסד וחמלה, שמביט בעולם שסביב חיותה וברל באור רך. חיותה וברל – השמות שלהם מעידים לא רק על עידן אחר, אלא גם על החייתיות שהיתה בהם. חיותה, מלשון חיה, וברל זה "דוב" (ברל הוא בעצם דוב הוז, אם כך) – מנסים להמשיך לתפקד (חיותה חולמת על אינדיאנה ג'ונס, אבל חיה בסרט של אברהם הפנר), אבל נדמה שלשד החיים נמצץ מהם, החייתיות פגה, וכעת כל מה שנותר להם זה למצוא חלקת יער מבודדת בה יוכלו להתרחק משאר חיות הטרף, להצטנף בפינה ולמות בשקט.

ציוץ