09 יולי 2012 | 20:16 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מירושלים #1: אליס, חיותה וברל

image

 

באיחור בלתי אופנתי הגעתי הבוקר לפסטיבל ירושלים, אחרי שהפסדתי המון סרטים שרציתי לראות. אז קודם כל אני מפנה אתכם לטוויטר ולפייסבוק שלי (עשו לייק משמאל, אם עוד לא עשיתם), שם אני מתכנן לנסות לעדכן לעתים קרובות יותר.

 

בבולמוס להדביק את הפער, היום הראשון שלי בפסטיבל התמלא בששה סרטים.

 

וכרגיל, צפו בסרטים ברצף והם מתמזגים יפה זה לתוך זה.

 

כך, למשל, הפסטיבל השנה הוא כמו מיני רטרוספקטיבה לפועלו של חיים זנאתי, אחד השחקנים היותר מקסימים שפועלים (מעט מדי) כיום. הוא מופיע בשניים מסרטי התחרות הישראלית: “אליס” ו”המשגיחים”. למעשה, לקח לי שתי ב”המשגיחים” כדי לזהות אותו שם, בתור ברסלבי נ-נח שנותן לגיבור הסרט עצת זהב. וב”איה” הסרט הקצר המקסים של מיכל ברזיס ועודד בן-נון הוא מופיע לתפקיד קטנטן אבל כזה שמתניע את העלילה כולה (עוד על
“איה” מחר, אי”ה).

 

“אליס”. במאית: דנה גולדברג

או כמו שאני קורא לו בחיבה: “קן הקוקיות”. צר לי. הסרט הזה לא בשבילי בכלל. לא התחברתי בו לכלום: הדמויות, העלילה, הצילום, האין-מוזיקה (אתם הורגים אותי עם האין-מוזיקה שלכם. וזה מבאס כפליים כי בסיום הסרט עלתה מוזיקה מצוינת של קרני פוסטל שאם היתה משתבצת בתוך הסרט היתה מרימה אותו למקומות אפקטיביים יותר, מבחינתי). סיפורה של אחות על סף התמוטטות עצבים, שעובדת במוסד לנערות, שנדמה שמקומה דווקא בין הפציינטיות ולא בין הצוות הרפואי. סרט שישבתי בו מנותק לחלוטין מכל הדמויות.

 

ולקרוא לסרט “אליס”? באמת?

 

חיותה וברל”. במאי: עמיר מנור

אני יכול להבטיח לכם כאן רק כנות. אני מודה, אם הייתי נתקל בתקציר של “חיותה וברל” מבין הסרטים הבינלאומיים בפסטיבל רוב הסיכויים שלא הייתי מתקרב אליו. ייתכן ואני לוקה בגילנות קולנועית ונרתע מסרטים העוסקים בזקנה. ויותר מזה, נרתע מסרטים של במאים צעירים הנמשכים לעיסוק בזקנה (עיסוק של במאים מזדקנים בזקנה דווקא מרגש אותי).

 

אבל בגלל שאני מקפיד לצפות בכל הסרטים העלילתיים הישראליים בתחרות בלי קשר לעלילתם או לטעמי נכנסתי ל”חיותה וברל”. ומזל שכך. איזה קולנוע!

 

מנור, שכבר בסרטו הקצר “החורבה” הראה שהוא יודע לביים נורא יפה סרטים מבאסים, עובד נפלא עם הצילום הפנטסטי של גיא רז, המוזיקה של רות דולורס וייס והמשחק המצוין של יוסף כרמון ורבקה גור ליצירת סרט שגם כשהוא מפרך לצפייה יש בו משהו מתגמל.

 

הסרט מורכב מכמה וכמה אפיזודות ביום אחד, האחרון, בחייהם של שני קשישים שמואסים במדינה שהפכה צינית ותאבת בצע, מדינה שמתנכרת לערכים שעליה הוקמה ולאנשים שהקימו אותה, מדינה שמתעלמת מחלשיה. הגבר הוא ברל הוז (שזה בעצם דב הוז, לא?) שמנסה להקים מחדש את ערכי הסוציאליזם. האשה היא חיותה, שמעדיפה לברוח מהמציאות לקולנוע. כמה מהסצינות בסרט נהדרות, בייחוד זו בה מנסה ברל למכור ספרים משומשים של א.ד גורדון.

 

יצא לי פסטיבל סרטי דכאון היום.

 

המשך יבוא.

נושאים: בשוטף

10 תגובות ל - “דיווח מירושלים #1: אליס, חיותה וברל”

  1. חיותה 9 יולי 2012 ב - 21:48 קישור ישיר

    מי זו החיותה ההיא? אין הרבה חיותות בעולם.

  2. דנה גולדברג 9 יולי 2012 ב - 23:08 קישור ישיר

    יאיר היקר,
    הכינוי “קן הקוקיות” פשוט מושלם.
    תודה על ההומור ועל הנימה המכבדת, גם אם לא התחברת לסרט. בפעם הבאה תגיד שלום!

  3. מני פיליפ 9 יולי 2012 ב - 23:51 קישור ישיר

    אני (אם יורשה לי) ממש מסכים עם הביקורת על “אליס”. כלומר על החלק הנוגע למוסיקה. גם אני הייתי רוצה יותר, הייתי רוצה ממנה הרבה יותר, כי כשהיא כבר מופיעה, היא מוצלחת כל כך.

    אני גם לא יכול להתנגד לביקורת שמהותה היא: “לא התחברתי”. חיבור זה דבר אישי לגמרי, כל אחד מתחבר לסרטים אחרים. אם סרט מצויין היה סרט שכולם מתחברים אליו, אז הצלחתם של אותם הסרטים היתה פנומנלית, בין לאומית ועולמית, אלא, שלמרבה הצערה אף פעם הדברים לא עובדים כך באמנות.

    ואם ככה, אז אומר שאני התחברתי לדמויות העשירות, לדיאלוגים המצויינים, למשחק שלא זייף לרגע, לבימוי המדוייק, לנושא שהוא טאבו – אמא שלא אוהבת את הבן שלה – נושא הדורש אומץ רב להעלותו על פני השטח. כי הוא קיים, ועוד איך שקיים.

    אני יצאתי מהסרט הזה, עם תחושה שחוויתי בצפיה בכמה סרטים רומניים, ש”אני מאד מתחבר אליהם”.

    בנוגע לשמו של הסרט, נושא חשוב ללא ספק. השם אליס דווקא מדליק: הוא מהוה היפוך של אליס הנאיבית מהסיפור. אליס שהפכה לאם שלא אוהבת את הילד, שנראה שירש ממנה כמה תכונות חולמניות ומקסימות, ואליס הילדה, שאם היא לא היתה דמות מאגדה אלא דמות אמיתית, סביר שהיו ממלאים אותה בריטלין, או יותר גרוע, היא היתה מגיעה להיות מטופלת אצל עליזה המבוגרת, שרוצה שיקראו לה אליס…

  4. דבורית 10 יולי 2012 ב - 6:57 קישור ישיר

    צפית בשישה וכתבת על שניים. אני מוחה.

  5. גדעון 10 יולי 2012 ב - 9:09 קישור ישיר

    מה שמעניין הוא שבשלב המסוים אחת הדמויות קוראת לאליס “עליזה”, שזה אולי השם האמיתי שלה, מה שחושף את האירוניה המוסווית של השם של הגיבורה.

  6. דבורה 10 יולי 2012 ב - 9:18 קישור ישיר

    חיים זנאתי שחקן מצויין.. צריך ךתת לו עוד תפקידים, וראשיים

  7. נעם 10 יולי 2012 ב - 12:46 קישור ישיר

    יאיר, ומה עם טבלת מבקרים כמו בשנה שעברה?

  8. מר קרפד 10 יולי 2012 ב - 12:59 קישור ישיר

    אוף טופיק:רביעי הבא יס פלאנט ראשלצ נפתח.סופי.

  9. מאסתי 11 יולי 2012 ב - 17:59 קישור ישיר

    ג’יזס אתה כזה שטחי, אולי תפסיק כבר לכתוב עלק ביקורות על רגל אחת אתה משעמם ומאוס! הסרט אליס הוא יצירת מופת בתוך השיממון של סרטים ישראלים שקורים עכשיו. אין שום סיכוי שתמצא בו עניין כי אתה נבובי ברמות, כאילו מוזיקה? זה מה שאתה צריך כדי שסרט יתרומם? לך לרב-חן תראה איזה דיסני ותעזוב את כולנו בשקט!


השאירו תגובה