עמוק באדמה שלו
בחיי כעיתונאי ראיתי – כך נדמה לי, קומוניקטים מכל הסוגים. אבל קומוניקט כמו זה שהגיע אליי בשבוע שעבר מעולם לא קיבלתי. בחיי כצרכן עיתונים כבר נתקלתי באינספור אייטמים שהועתקו מילה במילה מקומוניקטים של יחצנים. אבל את הקומוניקט הזה איש מעמיתיי העיתונאים לא פרסם בקופי-פייסט תחת שמו. למה? כי אבי שושן, יחצן וורנר הום וידיאו, החליט לבשר לכתבי הקולנוע בארץ על צאת מארז "עמוק באדמה" עם טקסט לא שגרתי: אישי, בגוף ראשון, המספר חוויות לא שגרתיות. האיש שפך את רגשותיו על קומוניקט וחשבתי שחבל שרק כ-50 נמענים יוכלו לקרוא את זה. אז הנה, משל הייתי "אייס", אני עושה קופי-פייסט לזוכה פרס ההודעה לעיתונות הכי יוצאת דופן שקראתי מימיי. אם תפקידו של יחצן הוא למשוך תשומת לב לפרסומיו, שושן הצליח. מצד שני: בשביל זה אלוהים ברא את הבלוגים, לא? למרות שכל יעודו של יחצן הוא שעיתונאים ישתמשו בכמה יותר מהמיגע שהם מספקים לפרסומיהם, בכל זאת ביקשתי ממנו רשות לפרסם את הקטע. אחרי הכל, חושפני קצת.
אז הנה הוא לפניכם: "'עמוק באדמה' ואני", מאת אבי שושן.
תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית נוגע בתפר של חילופי המילניום. אלו השנים של פוסט "מלרוז פלייס" ו"סיינפלד" ועלייתן לשידור של סדרות מופת דוגמת "סקס והעיר הגדולה", "אוז" ו"הסופרנוס".
הטלוויזיה האמריקאית בכלל ו-HBO בפרט יצרו באותן שנים גל סדרות שמהוות עד היום אירוע חדשותי ומהוות תמונה מרתקת של הפסיפס האוניברסאלי של בני אדם. בראש אותן סדרות ניצבת בגאון "עמוק באדמה".
ל"עמוק באדמה" נחשפתי לראשונה בתור טרום שירותי הצבאי והסדרה ליוותה אותי במהלך שלוש שנות שירותי בצה"ל וטיפה אחריהם עד ירידתה מהמסך.
התגייסתי ב-1999. תנועת 4 אימהות הייתה אז בשיא עוצמתה. קולות רבים בפוליטיקה ובחברה הישראלית קראו לנסיגה מלבנון. התקופה הייתה איומה וחיילים רבים נפלו על אדמת לבנון המקוללת. לא נפתח יום בלי בשורות אויב על משפחה נוספת שמצטרפת בעל כורחה למשפחת השכול. כששאלו אותי בבקו"ם להיכן, אמרתי צפונה, כמה שיותר קרוב לגבול הצפון. שירתתי כלוחם ובעקבות פציעה הועברתי לתפקיד עוזרו האישי של רב פיקוד צפון והוצבתי באחד מהבסיסים הצפוניים ביותר בתפקיד מזהה חללים. כבר בשבוע הראשון צללתי עמוק לתוך השגרה האיומה ונסעתי עם הרב לטפל בשלושה חיילי צה"ל שנהרגו ממטען צד בלבנון. מיותר לציין את השוק וההלם בו הייתי שרוי באותו יום. המבט הראשוני מול גופות טריים של חיילי צה"ל הותירו בי מראות שלעולם ילוו אותי. לצערי אותו שבוע היה שבוע מר ולמחרת כבר שוב נסעתי לגדר לטפל בחללים נוספים. עם הזמן ראש הממשלה ברק התחיל לדבר על נסיגה אבל על תאריך עוד לא דובר ואנחנו נכנסנו לשגרה איומה של טיפול, לפעמים בשטח עצמו, לפעמים בגדר, בפרחים צעירים ויפים שנהרגו על אדמת המולדת.
בתוך אותם ימים, פיתחתי אובססיה ל"עמוק באדמה". כשכל פרק נפתח במוות ושאר ה-40 דק' עוסקות בבכי, שכול, עצבות, צער, ואובדן לא יכולתי שלא להזדהות איתם באופן הטוטאלי ביותר האפשרי. בתור אחד שהתעסק באותם ימים עם המוות באופן יומיומי לא הבנתי איך יכולים בני משפחת פישר לנהל שגרת חיים סביב נושא זה באופן כ"כ שוטף ושגרתי. לא עיכלתי איך קלייר, רות, דיוויד, נתניאל וברנדה היו מסוגלים לנהל דיאלוגים מושחזים בחדר בה אוכסנו באותה עת הגופות ובעיקר התקשיתי להבין כיצד ניתן שלחזר את פניהם של פצועי ירי כי מניסיון, לעיתים הדבר בלתי אפשרי.
אני מוריד את הכובע בפניו. לא הקומוניקט הרגיל (ויש לי ניסיון עם כאלה), אבל כזה שלא רק מושך תשומת לב אלא עושה חשק, המון חשק, לראות את הסדרה שוב.
לו הייתי מפיץ סרטים אני חושב שהייתי שוקל ברצינות לשכור את שירותיו של שושן. אבל אני לא, אז לא נותר לי אלא – כאמור – להוריד את הכובע.
לא ייאמן. הוגה דעות נולד
זהו הנאו-יחצנות, כמו רון מיברג בעיתונות, כך אבי ביחצנות! דור חדש של יחצנות נולד!
זה באמת טקסט מרגש. מה שמרגש קצת פחות היא העובדה ש"עמוק באדמה" החלה להיות משודרת בארה"ב ביוני 2001, וצה"ל יצא מלבנון (בתקופת ברק) במאי 2000, כלומר שנה לפני כן. בהתחשב בעובדה שלאבי שושן לא היתה מכונת זמן, נראה שיש לו בעיות זיכרון, דמיון מפותח, או סתם קהל קוראים שלא בודק עובדות.
ולארץ, לפי ימד"ב, הסדרה הגיעה רק ב-2003… (מה שמסתדר טוב עם הזכרון האישי שלי מהסדרה בזמן שירותי הצבאי, כלומר עם זה שראיתי פרקים אחדים מהעונות הראשונות בחמ"ל)
בעיני זה לא מפחית מאיכויות המסמך של שושן, רק מסווג אותו לכאורה תחת פרוזה דמיונית (עם כמה טעויות כתיב והגהה אם אנחנו כבר בעניין ניטפוקים). מעט כמו מקרה "פורד טרנזיט". מעניין אותי מאוד לשמוע את תגובתו של שושן לתגליות המפתיעות האחרונות.
אה, זה כלום לעומת הסיפור על איך התחלתי לצפות ב"סופרנוס".
שושן עושה בכך מהלך מעניין מאוד, של שילוב בין תוכן שיווקי בבלוג לבין משלוח קומוניקט. לי אישית לא נוח עם הניכוס של הסיפור האישי הנוגע ללב לטובת קידום מכירות, אבל זו כבר רגישות פרטית שלי.
בקומוניקטים יש משהו דוחה, הדבר הזה לא נקרא כמו קומוניקט: הוא לא עילג, הוא לא היסטרי או מוגזם, והוא לא משתמש (נדמה לי) אף לא פעם אחת בשמות התואר "יוקרתי" או "ייחודי" – כבר על כך, מגיע לו שאפו, גם אם מהמהלך עצמו מצטיירת קרבתו הבלתי נסבלת של עולם בו יילך ויקשה עלינו להפריד בין תוכן "נקי" לבין תוכן שיווקי.
הטקסט הועבר לכאן בשלמותו? כי אפס בסוף הוא נשאר כזה תלוי באוויר, כאילו מה הפואנטה, או באופן שלנו, נו אז מה היה בסוף?
גלעד ודורון היקרים,
א. הסדרה ליוותה אותי במהלך כל שירותי הצבאי עד סוף 2002 והלאה (אז כבר הסדרה הייתה באוויר לדעתי בסוף העונה השנייה אפילו) כפי שמצוין בקומוניקט. תקופה בה לצערי טיפלתי בחללים רבים בין אם הרוגי מבצעים צבאים, התאבדויות (ויש הרבה כאלה בקרב חיילים), תאונות דרכים וכו'. בתחילת שרותי הצבאי הייתי בלבנון ואז נחשפתי לראשונה למוות והמראות הראשונים הם החזקים ביותר ואת חלקם אני זוכר עד היום. עם עליית הסדרה כשגופות הוקרנו מבעד למסך מידי פרק הקושי רק התעצם והזכרונות וההשאוות לפעמים רק גדלו ובכך האהבה ואולי גם העניין המוגבר בסדרה.
ב. לסדרה נחשפתי לראשונה בתור קורא השבועון "רייטינג" אז העיתונאית דבורית שרגל עדכנה על הפלא הטלוויזיוני עת עלייתה לשידור בארה"ב. ולמרות שכיום אני עושה יח"צ למוצרי הד ארצי ביניהם כותרי DVD של האחים וורנר ויוניברסל סטודיו אני מתוודה כי הורדתי את הסדרה באינטרנט ולא חיכיתי עד שבארץ יזכרו לשדר אותה (ובנינו, אבוי לי אם הייתי נאלץ לחכות לערוץ 2 שרק עכשיו נזכרו לעלות לשידור את העונה החמישית , קרוב לשנתיים מאז שירדה מהמסך)
מקווה שעניתי על שאלותיכם
שלכם,
אבי שושן
יח"צ הד ארצי
מקובל עלי לחלוטין…
אני מתנצל אם נפגעת מהתהיות הפומביות שלי.
אבי: "עם הזמן ראש הממשלה ברק התחיל לדבר על נסיגה אבל על תאריך עוד לא דובר ואנחנו נכנסנו לשגרה איומה של טיפול, לפעמים בשטח עצמו, לפעמים בגדר, בפרחים צעירים ויפים שנהרגו על אדמת המולדת.
בתוך אותם ימים, פיתחתי אובססיה ל”עמוק באדמה”."
אז תסביר לי אתה איך אפשר להבין אחרת מאשר ש"בתוך אותם ימים" מתרחש כש"ראש הממשלה ברק התחיל לדבר על נסיגה אבל על תאריך עוד לא דובר", כלומר לפני מאי 2000?
אז תחליט – או שהורדת אותה באינטרנט יום לאחר שהחלה להיות משודרת בארה"ב (3 ביוני 2001), לפי התגובה שלך, או שאיכשהו הצלחת להביא אותה לארץ שנה ויותר לפני שהוקרנה (לפי הקומוניקט שלך).
אופטופיק (אבל אולי קשור ליחצ)
אתמול הייתי ברב חן דיזנגוף (זוהאן, צחקתי לאללה) וראיתי שלרשת רב חן יש כרטיס מנוי, שאנילא שמעתי עליו, שמזכיר מאוד במחירים ובתנאים את זה של קולנוע לב. בתקופת הקיץ מדובר באחלה דבר, אבל לא הספקתי לשאול אם המנוי תקף גם ליס פלאנט (כי אם כן, אני עושה מנוי גדול והולך לגור שם איזה יומיים באמצע יולי).
מישהו יודע?
איפה היחצנים של הרשת בשעה כזאת?
דן, הם עסוקים בפתיחת היס פלאנט בקניון לב המפרץ (שאינו קרוב במיוחד לחיפה, אגב, בייחוד לחסרי הרכב – מעניין מה זה מזכיר לי) ובסגירת בתי הקולנוע הוותיקים במרכז חורב ובמרכז הקונגרסים.
סטיבי,
מהתשובות המוצדקות ביותר.
הייתי פעם בקולנוע במפרץ, ראיתי את דוח מיוחד (שירתי בבסיס קרוב) דווקא נראה לי קולנוע נחמד.
חבל. חבל. חבל.
'אצבע אלוהים' סרט ממש תמוה. את 'אושר ללא גבול' אהבתי – סרטיו של יגאל בורשטיין אף פעם לא היו קולנועיים במיוחד אך תמיד הרגשתי שיש בהם חוכמה. אך הפעם סרטו החדש מרגיש קצת כמו דרמת טלוויזיה לא טובה עם סיפור לא אינטיליגנטי במיוחד.
אגב, אם מישהו הצליח לפספס, הופץ טריילר ראשון לג'יימס בונד הבא.
אופ-טופיק בטירוף:
מישהו שם לב ששלשום WALL-E היה פא**נג מקום 9 ברשימה של הIMDB ונכון לרגע זה הוא במקום ה6 (!!)
מה נסגר עם הסרט הזה?
ב-10 ביולי כולנו נדע, בבריכת השולטן!
(כן, לרגל הנושא גם אני עוסק היום ביחצנות)
Stevie has daid it and I put the link.
The new James Bond's trailer:
אני חולק על יונה בגדול. לטעמי "אצבע אלהים" הוא תענוג של סרט (מצד שני, לא אהבתי את "אושר ללא גבול"). משה אבגי (מצוין, עם תספורת מארינס הפעם) ואלון אבוטבול (עוד יותר מצוין) הם צמד אלטעזאכנים. אבוטבול נשוי ואב לתיכוניסטית, אבל חולם בלילות, ובעיקר בימים על לילי דקל (דורית בר-אור, סקסית ונהדרת), סלבריטאית-זמרת-שחקנית-אשת עסקים-בעלת מפעל קוסמטיקה (או בקיצור, סוג של פנינה רוזנבלום, אבל הרבה פחות אנטיפתית). איבגי מאוהב בבת של אבוטבול. הוא עושה איתו עסקה : אתה תתן לי לצאת עם הבת שלך, ואני אסדר לך את החלום שלך.
בורשטיין מביים קומדיה קלילה ומשעשעת, חמה ואנושית, עם טאץ' של פנטזיה. זהו נסיון להאיר במעט את החיים האפורים של האנשים הפשוטים. המוזיקה הנפלאה של ישראל ברייט נוגעת בדיוק במקומות הנכונים – היא פשוטה, עממית, קלילה וכיפית. והבימוי של בורשטיין מדויק ונוגע.
"אצבע אלהים" מבחינתי הוא סרט כיפי ומהנה. קראוד-פליזר אמיתי.
בניק לינק, אוסף סרטים קצרים של פיקסאר.
אוף טופיק אבל קשור בערך (בגלל סדרות אמריקאיות):
הגברים של שדרות מדיסון, או Mad Men, שראיתי השבוע במלואו בדי בי די, היא הסדרה הטובה ביותר שראיתי מזה המון המון זמן. סדרה גאונית, שאני לא מבין איך אין סביבה יותר הייפ בארצנו.
וחוץ מהמשחק הנהדר, התסריט המעולה והעיצוב והצילום המושקעים, יש לסדרה הזו את אחד מסיקוונסי הפתיחה היפים והטובים ביותר שראיתי מימי, באיזו סדרת טלביזיה שהיא. סיקוונס הפתיחה הזה, לבדו, הוא יצירת מופת.
אמנם את כל הסרטים הקצרים של פיקסאר (בהמשך לניקלינק של דרורית) אפשר לראות ברשת, אבל אני ממליצה לראות אותם באיכות. פיקסאר הוציאו לפני שנה מארז נפלא (שאפשר להשיג גם באוזן), ואפילו אני, שמכירה בעל פה כמעט כל פריים בקצרים שלהם, נפעמתי. ובעצם זה רק הגיוני. אחרי הכל מדובר במדיום ויזואלי.
רוב תודות ט.ל!
אשתדל להגיע למארז הזה.
🙂
יצא להם גם מארז בארץ – די בטוח שזה אותו מארז.
רותם, לא רק שמדובר באותו מארז, הוא גם זול בצורה משמעותית ממקבילו האמריקאי.
הייתי לוחם, נפצעתי בלבנון, עף עליי מהדק במשרד של הרב, נשפך עלי קפה חם והפקידה הדבה של האלוף דרכה לי על הרגל לאחר מכן הייתי בשיקום במשך חודשיים.
כמה סיפורים , שמענו עליך יא ג'ובניק!!!
יצא לי לעבוד עם אבי שושן מספר פעמים, והוא בהחלט אחד היחצנים האמיתיים, האנושיים והמקצועיים בתחום. כיף לגלות שלא רק אני חושב כך 🙂