30 יוני 2008 | 21:04 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

מצב המירוץ: שבעה, איים, בשיר

אז מה קורה בהצבעות למועמדויות לפרס אופיר?

1.
העלילה מסתבכת. “שבעה” הוא סרט מצוין.
אם עד אתמול “שבעה” היה מבחינתי הסרט השלישי שיכול להתגנב מאחורי “איים אבודים” ו”ואלס עם בשיר” ולחטוף להם את הבכורה ולא מהסיבות הנכונות, אתמול ראיתי אותו והוא עומד לידם בראש זקוף ודורש מכם תשומת לב מלאה. האמת, הופתעתי שאהבתי אותו כי את “ולקחת לך אשה”, סרטם הקודם של שלומי אלקבץ ורונית אלקבץ, לא מאוד אהבתי. הערכתי אותו, אבל הוא לא תיקשר איתי או ריגש אותי. “שבעה” הוא עסקר אחר לגמרי: קולנועי פי מאה, מדויק, ומצליח להיות גם מאוד קומפקטי (לוקיישן אחד) וגם מאוד רחב ידיים (המון דמויות). והוא מצולם בסינמסקופ.

2.
קל לנחש מה הסרטים הבולטים במירוץ לפרס אופיר: אלה שמגיע אליהם הכי הרבה מקהל חברי האקדמיה. הייתי בשוק כשנכנסתי אתמול לאולם הסינמטק, בדיוק בשעה בה התחיל משחק גמר היורו. באיזשהו שלב בצהריים חשבתי להתקשר לסינמטק לוודא שההקרנה לא בוטלה בגלל המשחק. ובדרך חשבתי שזה בטח נהיה אני וציפי מור לבד באולם. אפילו לא קרוב: האולם היה כמעט מלא לחלוטין. נדמה לי שהסרט שבה את צופיו.

3.
אבל בעוד “שבעה” מילא אולם בערב הגמר, “איים אבודים” מילא כבר כמה וכמה אולמות. נדמה לי שזה הסרט שהכי הרבה חברי אקדמיה כבר ראו. ביום שישי בצהריים הלכתי לראות אותו בפעם השנייה. הקרנת אקדמיה בסינמה סיטי, שישי בצהריים: האולם מלא. כמה מהבמאים הגדולים של ישראל בימינו אלה בקהל. התלבטתי בתחילה לאיזה הקרנה להיכנס: הקרנת טרום בכורה לקהל “רגיל” שהתקיימה במקביל (כי רציתי לראות איך הסרט עובד על קהל שאינו קשור בעסקי הקולנוע) או הקרנת האקדמיה, מול מפיקים ושחקנים שבאו להתרשם. בחרתי באקדמיה, כי סיקרן אותי לדעת האם הסרט מרגש גם את מה שאמור להיות קהל סנובי (זה שהפנה עורף ל”סוף העולם שמאלה”). ההקרנה היתה נהדרת. מה שנקרא: צחקו במקומות הנכונים.

4.
על הצפייה השניה שלי ב”איים אבודים” (וגם על הראשונה) אכתוב מחר (בלי נדר), אבל עד אז: אני ממש אוהב את הסרט הזה. הדמות של שמיל בן ארי ריגשה אותי עד דמעות. אני רוצה לנסות לכתוב על הסרט הזה בפרטנות רבה, כי בתחילתו יש בו כמה טעויות קטנות אבל אז הוא תופס תאוצה – סיפורית, קולנועית, רגשית – שהפתיעה אותי בצפייה השנייה אפילו יותר מאשר בפעם הראשונה.

5.
מבחינתי, יש כבר שני זוכים ודאים באופיר: שמיל בן ארי על תפקידו ב”איים אבודים”. וירון שרף על הצילום של “שבעה”, דוגמה מופתית לאופן שבו עיצוב תלבושות (בשחור) ועיצוב סט (בלבן) יוצרים עולם ויזואלי לתוכו נכנסת המצלמה שיוצרת קומפוזיציות דחוסות וצפופות, כמו ציוריו של מאוריציו גוטליב, ומנגד מבליטה את החלל הלבן הפתוח, החשוף, בסצינות בהן יש רק שני אנשים.

6.
בביקורת שלי מחרתיים ב”פנאי פלוס” אני משווה בין “איים אבודים” ו”סוף העולם שמאלה”. לפיכך, “שבעה” הוא מעין “חתונה מאוחרת”. תמונת רנטגן של גינוני משפחה, בשוטים ארוכים, רובם סטטיים למדי, שמציגים את הסדקים בעצמות, שממילא נחלשו מבריחת סידן והן תכף מתפוררות. “שבעה”, גיליתי אתמול, מתייחס כמובן לשבעת ימי האבל שאחרי ההלוויה, בהם מתרחשת עלילת הסרט, אבל השם מתיחס גם לשבעת האחים של משפחת אוחיון, שזה סיפורם.

7.
בעיתונים כמו “הניו יורק טיימס” ו”הוושינגטון פוסט” נהוג להביע תמיכה מערכתית באחד המתמודדים. Endorsement, זה נקרא. אני רוצה בזאת להביע את תמיכתי הפומבית והרשמית ב”ואלס עם בשיר” לפרס הסרט הטוב ביותר באופיר. הוא הסרט היחיד שאני לא יכול להשוות אותו לסרט ישראלי קודם, הוא יחודי, יוצא דופן, והוא משתמש בשפה ויזואלית – שלוקחת חירות על המושג הזה שנקרא “ריאליזם”, והקולנוע הישראלי שבוי של ריאליזם, שפוט שלו. “בשיר” לא. הסרט הזה הוא הימור, והוא אקט אמנותי וקולנועי מובהק, מהסוג שמגיע לו תשואות ועידודים. בנוסף לזה, הוא גם סרט בעל השפעה עצומה על הצופה: הלם, אבסורד, הומור שחור. הסרט הזה לא מותיר את צופיו אדישים. אם הייתי חבר אקדמיה (אני לא) זה הסרט שהייתי מצביע עבורו.
אבל במקביל אני רואה בפואייה של סינמטק תל אביב ש”ואלס עם בשיר” מאבד את האחיזה שלו, שהוא כבר לא הפייבוריט המובהק לזכייה. “איים אבודים” משיג אותו, “שבעה” מדביק את הפער (אבל אני עדיין חושב שזו פחדנות לשמה, ושמרנות גדולה, לחכות עם יציאתו לבתי הקולנוע עד אחרי ההצבעה לאופיר).

8.
נותרו לי ארבעה סרטים לראות כדי להשלים את הצפייה בכל יבול 2008. שלוש פעמים בשבוע האחרון שמעתי מישהו אומר לי על הסרט “ברוריה” שמדובר ב”הפתעה גדולה”. וכך סרט שהיה מבחינתי שולי הפך מסקרן. יש מקום לשני סרטים נוספים בחמישיה, לצד “ואלס עם בשיר”, “איים אבודים” ו”שבעה”. הייתי מהמר שאולי לסרט ההוא על המחבל המתאבד יש סיכוי, אבל אחרי המהלך האווילי של החלפת שם באמצע קמפיין בחירות מה הסיכוי שגם ראלה שחיבבו אותו יזכרו איך קוראים לו עכשיו. אז מי יהיה שם? “כמו אבא שלך”? “ברוריה”? “עץ לימון”? “חסר מנוחה”? “סוף שבוע בשביל אבא שלי, מרדונה”? “ג’וליה מיה”? הימורים?

9.
זו שנה בה העובדה שיש שני סיבובי בחירות – בסך הכל בפעם השנייה בתולדות הפרס – תעזור למירוץ, תחדד אותו. אני מקווה שהמצביעים אכן יצפו בסרטים המובילים פעם נוספת, אחרי פרסום המועמדים. ויהיה מרתק לעקוב לאן ינדדו הקולות של הסרטים שלא יכנסו לחמישיה. אם הייתי סקפטי בתחילת העסק הזה לגבי פרסי אופיר השנה, התברר בינתיים שזהו מירוץ אמיתי, צמוד ומותח, בין שלושה סרטים שונים מאוד, שכל אחד עובד על איזור אחר בגוף, כל אחד מצוין מסוגו. יהיה מרתק לגלות במי מהם יבחרו חברי האקדמיה.

נושאים: פסטיבל קאן 2008

18 תגובות ל - “מצב המירוץ: שבעה, איים, בשיר”

  1. רוג'ר ראביט 30 יוני 2008 ב - 23:52 קישור ישיר

    אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל ל”בשיר” אסור לזכות באופיר. לא שלא מגיע לו, הוא בהחלט הסרט הישראלי הטוב של השנה (וגם של כל הזמנים, לדעתי) וקשה להאמין שמישהו משאר המתמודדים יצליח להתעלות עליו. ראיתי את “איים אבודים” ואת “שבעה”, ושניהם טובים אבל לא באותה רמה כמו “בשיר”.

    אבל… בוא נהיה ריאליסטיים יאיר, אתה ואני יודעים שהאקדמיה עוד לא מוכנה לשנות את הדעות הקדומות שיש לה בכל הנוגע לסרטי אנימציה. עקב כך, ל”בשיר” כבר מראש אין שום סיכוי לקבל מועמדות בקטגורית הסרט הזר.
    ואין מה לעשות, האקדמיה שלנו עוד לא מוכנה להפריד בין הזוכה באופיר לבין הסרט שיש לו הכי הרבה סיכויים לקבל מועמדות באוסקר הזר.

  2. יונה 1 יולי 2008 ב - 0:08 קישור ישיר

    חמשת המועמדים:

    1. ‘ולס עם באשיר’ – יצירת מופת.
    2. ‘שבעה’ – סרט מבריק ומצויין.
    3. ‘עץ הלימון’ – סטריאוטיפי אך קולנועי ועשוי היטב.
    4. ‘איים אבודים’ – סרט בינוני אך חביב לבני נוער.
    5. ‘כמו אבא שלך’ – סרט בינוי ופשטני.

    יש מצב ש’חסר מנוחה’ יכנס במקום
    ‘כמו אבא של מראדונה’

    יאיר אני באמת לא מבין מה אהבת ב’איים אבודים’ יהיה מעניין לקרוא.

  3. הורס מסיבות 1 יולי 2008 ב - 1:05 קישור ישיר

    ניסיתי להמנע מזה, אבל משהו בי חייב להתבטא:
    אני מתנצל, אבל איים אבודים הוא, ללא ספק, אחד מהספקטקלים המביכים ביותר שראיתי בזמן האחרון. מדהים איך אפשר להוציא משחק כל כך גרוע משחקנים כל כך טובים ולהכניס, באופן כל כך סיסטמתי, דמויות שטוחות לסיטואציות שאין בהם אפילו אחת שעוברת את מבחן האמינות הבסיסי(בלי ספויילרים).
    אני קורא את התגובות החמות לסרט ונדהם. יחד עם הערכתי הענקית לרשף לוי, שאני באמת מאוד מעריך את הכתיבה שלו, יצאתי מ”איים אבודים” עם כאב ראש, מתפלל לקבל את 100 הדקות שלי בחזרה ומנסה לחשוב איך דבר כזה, עוד משלב התסריט, יצא להפקה.

  4. גילשלום 1 יולי 2008 ב - 2:40 קישור ישיר

    ואיך אמר אסי דיין על הבמה בציטוט לא מדוייק ובדרכו המבולבלת “ותודה לחברי האקדמיה, באמת האולם מלא בדוקטורים ופרופסורים…”.
    כולה חבורה של טכנאים כמה מפיקים ואולי במאי אחד עוד שניים שהולכים להיפגש ראש בראש בסבב הבא בקרן.
    כל העניין של “אוסקר” ישראלי בין קאסמים מעזה וטילים מלבנון מגוחך אבל שווה אייטם בCNN כשעשוע לשאר אזרחי העולם.
    מקווה שאני לא פוגע באף ואם כן אני מתנצל.

  5. נאור 1 יולי 2008 ב - 7:11 קישור ישיר

    יאיר,
    בתור מבקר אני מצפה ממך להיות קצת פחות נוח לסרטים כמו “איים אבודים” ו”שבעה”. לפי כל התיאורים מדובר בשני סרטים עם תסריטים מאוסים, סיפורים שראינו אלף כמוהם- עוד שתי דרמות משפחתיות לאוסף. חסרות כל מעוף רעיוני, מקוריות עלילתית. נמאס כל כך מהדרמות המשפחתיות האלה.
    האם רשף לוי השקיע יותר מחמש דקות בחשיבה על הרעיון לסרטו החדש? האם הוא שאל את עצמו “איך אני אכתוב תסריט מקורי?” לא. לא מעניין אותו שראינו כבר אלף דרמות משפחתיות אחרות, ושאין לו מה לטרום לז’אנר האיום הזה, שמחשיך את הקולנוע הישראלי.
    אבל יותר מכל כואב לי לראות שמבקר כמוך, יאיר, ממשיך ומעודד את התופעה, בלי לגנות ולו פעם אחת את התופעה הפסולה הזו, של זלזול בקהל.

  6. איתן 1 יולי 2008 ב - 7:24 קישור ישיר

    “שלום ולהתראות”
    בימוי : גרהאם גיט
    (במסגרת הקרנות האקדמיה)
    (נצפה בהקרנת וידאו באיכות גרועה במיוחד)

    האם לאחים אדרי יש מהלכים באקדמיה הישראלית ? משה וליאון אדרי הם מפיקים שותפים בפרויקט הזה, אבל הסרט הוא צרפתי לחלוטין. אמנם רובו (כשני שליש) מתרחש בישראל, ויש בו לא מעט הופעות אורח של שחקנים ישראלים (בעיקר ליאור אשכנזי, ומוסקו אלקלעי ז”ל), אבל שני השחקנים הראשיים הם צרפתים, והסרט דובר צרפתית (גם שחקני האורח הישראלים כולם). הסרט מציג את נקודת המבט היהודית-צרפתית על הבדלי התרבות צרפת-ישראל, ואין לו מקום בתחרות הקולנוע הישראלי.

    ואיך הסרט ? אה… כאילו מישהו ניסה למלא באדיקות את ההוראות בספר קלישאות הקומדיות הקולנועית לדורותיהן. אין כאן בדיחה אחת שלא נצפתה בסרט אחר, ויותר טוב. בהתחלה זה עוד מצחיק, אבל די מהר הסרט הופך מעיק. הדבר היחיד שמציל את הסרט הוא המשחק הטוב של ז’ראר דפארדייה, שלמרות שגופו התנפח למימדים מפחידים, משחק את תפקידו בשמחה (הזכיר לי במעט את הופעתו החביבה ב”סתום ת’פה” של פרנסיס ובר. כמה חבל שאת מה שובר כבר שכח, גראהם גיט עוד לא למד). כמו כן, גם פאני ארדן משילה מעצמה את הפוזה, ונותנת הופעה יפה, מלאת חן, ועם זאת ריאליסטית. אבל גם כששני השחקנים הראשיים טובים, הם אומרים טקסט אידיוטי שמבוים בחוסר דמיון, והתוצאה היא סרט, אהם… לא טוב.

  7. עדן 1 יולי 2008 ב - 7:38 קישור ישיר

    התגובה של רוג’ר ראביט הזכירה לי שלל דיעות מעצבנות מהמירוץ של השנה שעברה ולכן אחדד שוב את דעתי:
    הסרט שצריך לזכות באופיר הוא הסרט הטוב ביותר של השנה. נקודה.
    לשיקולי אוסקר אמריקאי אין שום מקום בבחירה, זה סתם בונוס חביב אבל ממש לא הכרחי.

  8. איתן 1 יולי 2008 ב - 7:41 קישור ישיר

    לגבי הערותיך :

    1. “שבעה” אכן סרט משובח.
    2. לגבי כמות הקהל בהקרנות האקדמיה – אל תלך שולל. יש בהם לא מעט כמוני – מנויי סינמטק שאינם חברי אקדמיה. בהקרנה של “שבעה” היו יחסית מעט חברי אקדמיה, כנראה בגלל המשחק.
    3. “איים אבודים” באמת עושה רושם של להיט בקרב חברי האקדמיה. הוא הסרט היחיד מבין הקרנות האקדמיה שלא נותרו לו כרטיסים בהקרנה שהיתה בסינמטק.
    4. “איים אבודים” יוצא לאקרנים בסוף השבוע הזה, ואז גם אצפה בו.
    6. הצילום ב”שבעה”, כפי שכתבתי לאחר הצפיה בו, הוא אכן משובח.
    5+7+8+9 . לי נותר לצפות בעוד שני סרטים מבין אלו שמשתתפים בתחרות : “אצבע אלהים” של יגאל בורשטיין (הקרנת אקדמיה הערב), ו”איים אבודים”. אני רוצה לחכות עם רשימת הפייבוריטים שלי עד אחרי שאסיים את הצפייה בכל הסרטים, אבל אומר שלדעתי “ואלס עם בשיר” הוא הסרט הכי מצוין שראיתי השנה, לא רק מבין הסרטים הישראלים, אלא בכלל. אבל לפי הסטטיסטיקה שלך, יאיר, הסרט שזוכה הוא הסרט שתאריך ההפצה שלו הכי קרוב לתאריך הטקס. וזה “שבעה”.
    לגבי “סוף שבוע בתל אביב” – אני יצאתי מסויג מהסרט, אבל בשיחות שלי עם אנשים (לאו דווקא חברי אקדמיה) גיליתי אהדה גדולה לסרט. ו”ברוריה” הוא הפתעה. לא הפתעה גדולה, אלא יותר נעימה ומעניינת.

  9. סתם אחת 1 יולי 2008 ב - 9:25 קישור ישיר

    אני תומכת באיים אבודים. ואני מודה שדי נמאס מהדחיפה העצומה של התקשורת לואלס עם באשיר. מותר לאקדמיה להצביע איך שהיא רוצה. גם את שבעה אהבתי יותר מאת ואלס. עכשיו תתלו אותי פה בכיכר.

  10. דני 1 יולי 2008 ב - 12:07 קישור ישיר

    למספר 9 ,

    אני צפיתי בשני הסרטים והעניין הוא שבבשיר זה באמת סרט שאין לי שום דבר רע להגיג עליו סרט מושלם.

    ואילו איים אבודים סרט בינוני הרבה בעיות.מבחינה חשיפה תקשורתית איים אבודים זכה ליותר חשיפה הוא לא היה בשום פסטיבל שזאת החשיפה היחידה שאני ראיתי לגבי בשיר.

  11. סתם אחת 1 יולי 2008 ב - 13:25 קישור ישיר

    לעשר – אתם חיים בבועה. האקדמיה לא מורכבת מעשרה תל אבייים שאוהבים סרטי תעודה מצוירים ואינטלקטואליים. רוב חברי האקדמיה אוהבים קולנוע.. סרטים.. משהו שהקהל נהנה לראות. חוויה רגשית חזקה. דברים כאלה. ולא משהו שמזעזע כי מראים גופות בסוף.

  12. ניר4819 1 יולי 2008 ב - 15:03 קישור ישיר

    לי יש בעיה אחת עם בשיר – כעיקרון, סרטים תיעודיים זה לא “כוס התה” שלי. את מספר הסרטים התיעודיים שראיתי אפשר לספור על שתי ידיים בקושי, ויש רק אחד שממש אהבתי – לתפוס את הפרידמנים.

    ככה שאני בטח אלך לראות את איים אבודים ושבעה, לכשיצאו לקולנוע, ואת ואלס עם באשיר אשאיר לחובבי הקולנוע התיעודי.

  13. דני 1 יולי 2008 ב - 17:17 קישור ישיר

    ל9 אולי אני חיי בבועה למרות שאני בטוח שבשיר זוכה באקדמיה זה סרט נאוד מיוחד ומרגש.

    במידה ולא ורק אני ועוד שניים שחיים בבועה חושבים ככה אז שבעה במקום השני מבחינתי סרט מרגש ומשחק מדהים.

    איים אבודים לא מספיק טוב היו לי הרבה ציפיות ממנו והוא אכזב אותי בעיקר אושרי כהן .

  14. שלומי 1 יולי 2008 ב - 21:34 קישור ישיר

    חבר’ה! כולה פרסי אופיר! שזאת בועה בפני עצמה. נחמד לפנטז שזה קצת יותר מזה, בעיקר כשיש בתחרות סרט עם ז’ראר ד’פארדיה ופאני ארדן, אבל עדיין… כולה אופיר. (סליחה, שייק’ה. סולח?)

  15. איתמר 1 יולי 2008 ב - 21:35 קישור ישיר

    הקדימונים לסרט “איים אבודים” גורמים לי ייאוש, כמו רוב היצירות האחרות של רשף לוי, איש מוכשר למדי אבל חסר כל מקוריות. לא רוצה להיראות סנוב, אבל רוב השחקנים בסרט פשוט לא עושים לי את זה, וגם העלילה נראית בנאלית. קשה לי להירגע מ”הבורר” העלוב. יכול להיות שאתן בכל זאת סיכוי לסרט, כשיגיע לסינמטק. בכל זאת שנות השמונים הן גם השנים שלי.

  16. גנום 2 יולי 2008 ב - 21:51 קישור ישיר

    טוב. אז זאת הפעם הראשונה שאני כותבת מזה זמן רב. מתנצלת מראש על חוסר עקביות ו/אן עילגות.
    באיים אבודים וואלס עם באשיר עסקינן.
    אמש ראיתי את איים אבודים. בהתחלה התבאסתי. ממש התבאסתי. אמרתי לעצמי שרשף צריך להישאר תסריטאי ולהתרחק מבימוי כמו מאש וזאת למה? א.משום שבדיאלוגים הראשונים של הסרט כולם מסתכלים על הדובר (האובר שנון ומתוחכם) מחייכים ומהנהנים וז מתאים להצגות סיום בכיתה י”ב. (זהירות – ספויילרים!!!) ב. מדובר על שנות השמונים ואילו הלבוש והארט לא עקביים ולא תואמים את התקופה למרות ארט דיירקטור “תקופתי” (יואל הרצברג) – תגידו שאני קטנונית. אני לא קטנונית. קטנוניות זה להגיד שראו את חגורת המיקרופון האלחוטי של מיכאל מושונוב כשהוא בחוף הים. ארט והלבשה זה קומפוננטים מהותיים בסרט ולי זה פשוט לא עבד. סרט שיכל להעביר תחושה כמעט אפית של תקופה מפספס ובענק ובבת אחת מוציא את עצמו מהאפשרות להיות “מייצג תקופה” וחבל שכך. ג. החמור מכל – איך, רשף לוי, איך לעזאזל לקחת סצינה שבמהותה יכלה לרגש עד דמעות ופשוט חירבת אותה ואני מדברת על הסצינה שגל זייד האכזר לוקח את כלבתו האהובה של סבתא (שכטר) לחיסול. פשוט לא הזיז לי ושתבינו – אני בוכה בפאקינג “טיגר מחפש את החברים שלו” וב”מלך האריות” וב”גשרים של מחוז מדיסון” ובפרומו של “עולם גדול מופלא” – אז איך לעזאזל הצלחת להרוס?! יש לך שם את כל המרכיבים – ילד, אבא, השפלה מול חברים, כלב, אוטו מתרחק, ילד מתחנן על נפשו ופשוט לא הזזת לי. אבל, יש לציין שהסרט הלך והשתפר המון בזכות תפקיד חייו של שמיל בן ארי ונוכחותו המרשימה, הפשוטה והנבונה של מיכאל מושונוב.
    סיפור של נאמנות ואשמה נארגים יפה ובאופן לא צפוי. אבל ויש כאן אבל נוסף. רשף לוי יורה לעצמו ברגל פעם אחרי פעם כשהוא מרגיש מחוייב להרוס בצורה גסה כל סצינה עם פוטנציאל דרמטי ע”י קומיק ריליף וולגרי וילדותי. הוא קצת לא בוגר במובן הזה – כאילו מתבייש לצאת “רגשני”. חבל.
    בעיה נוספת של רשף – הוא לא יודע לכתוב נשים. יש אימא ויש זונה ושתיהן לא ממש עמוקות ורבות פנים.
    הצילום של עופר הררי מספק את הסחורה אך לשמחתי ולצערי אינו מבריק. למה לשמחתי? אני שמחה שהקולנוע הישראלי הגיע למקום כל כך טוב שאני יכולה להרשות לעצמי לבקר צילום שהוא בהחלט סביר וממש לא צורם.
    מה שכן ישנן סצינות אפקטיבות ומרגשות – השוט/סצינה המדוייק של מנהלת ביה”ס תולה את תמונתו של עופר על קיר הנופלים. השיחה של אבא ואימא אחרי קבלת הידיעה שעופר נהרג. המונולוג של שמיל שאומר לארז לא לוותר על נטע ומשקר לגבי התאונה.
    אני בטוחה שהסרט יהיה שובר קופות מסיבות רבות ובראשן הפצה מרשימה, צוות שחקנים “מושך” והמוניטין שיצאו לרשף בזכות הבורר (תופעה לא ברורה).
    סך הכל, אחרי יום ובמחשבה לאחור הסרט הוא חינני אך כאמור לא הולך עד הסוף עם הרגש – רשף תפסיק לנסות להצחיק בכל סיטואציה. מותר להיות קצת רגשני.

    ואו. זה היה מתיש. אני לא בטוחה שאצליח לכתוב הרבה מילים עכשיו על וואלס עם באשיר גם עברו כמעט שבועיים מאז שצפיתי בו. ללא ספק מדובר ביצירת מופת הן בתוכן והן בצורה. ארי פולמו ממשיך מסורת מפוארת של עבודות אינטלגנטיות, חדשניות ומעוררות מחשבה. הוא לא “מקרבן” את עצמו. הוא לוקח אחריות וגורם לכולנו לקחת אחריות. מקווה לראות שוב בקרוב בקולנוע ולכתוב יותר בפירוט כי יש לי המון מה לומר על המאסטר פיס הזה.

    ולסיכום אופטימי – הקולנוע הישראלי עושה חיל. זה כיף ומשמח ומרגש.

  17. שעון בן חייל 25 אוגוסט 2008 ב - 18:39 קישור ישיר

    שלום חברים
    בפרס אופיר היו צריכים לקבוע מי יזכה אוהבי קולנוע מכל המגדרים ושהכבות ולא חברי האקדמיה שמלאים בעיקר מעצמם וכרטיס הכניסה שלהם לאקדמיה הוא קשרים או ממון.
    לדעתי:
    איים אבודים : לא אמין ומשעמם. נמשך ונמשך. משחק גרוע.
    שבעה : כבר שבעים מהסרט הזה שכבר הופיע באלפי גירסאות. די. מספיק כבר. אין בו שום חידוש.
    בשיר: סרט מעולה אבל הוא לא סרט עלילה ולא מבינה למה צריך להכניס אותו בפרוטקציה לקטגוריה .
    לדעתי הסרט הטוב של השנה הוא…. AND THE WINNER IS….. : סוף שובע בתל אביב.

  18. מישהו 26 אוגוסט 2008 ב - 14:26 קישור ישיר

    היי, יאיר!
    אני קורא קבוע של הבלוג. אני בן 13, ויש לי שאלה קטנה שאני אשמח אם תוכל לענות לי עליה-
    האם הסרט “שבעה” מתאים לצפיה לבני 13?
    אני אשמח לשמוע תשובה, כי זה עניין שמאוד חשוב לי!


השאירו תגובה