30 יוני 2008 | 12:12 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

בשיר עשיר

כבר שבועיים שאני מנסה להשיג מספרים רשמיים של “ואלס עם בשיר” בקופות בארץ. ביום שלישי שעבר אמר לי גורם אחד בעולם ההפצה שהוא יודע שבתום שני סופי שבוע “בשיר” מכר 8,700 כרטיסים. מקור אחר המקורב לבעלי בתי הקולנוע אמר לי שהמספר, נכון ליום שלישי שעבר, הוא 13,000 כרטיסים בשני סופי שבוע. מי מהם צדק?
היום, בשעה טובה, מעדכנת אותי יחצנית “ואלס עם בשיר” עם הכותרת: הסרט מכר עד אתמול 22,000 כרטיסים. “איך זה מתיישב עם המספרים ששמעתי בשבועיים האחרונים?”, שאלתי. “אלה המספרים, באחריות”, היא ענתה.
ניסיתי לברר הלאה ואמר לי מישהו המתמצא בהפצה כך: “כשמפיצים מפרסמים מספר כרטיסים הם תמיד מגדילים אותו ב-30 אחוז. כולם עושים את זה. זה הסטנדרט המקובל”. אם הוא צודק, הרי שבהפחתת 30 אחוז מהמספר הרשמי אנחנו מגיעים לקצת יותר מ-16,000 כרטיסים. מבחינת ההגיון זה נשמע לי המספר המדויק. מצד שני, מפיצים אוהבים לפרסם מספר צופים ולא מספר כרטיסים, כך שאם הסרט נקנה להקרנות סגורות בקיבוצים, חברות וימי עיון, גם הקהל שצפה בו נספר פנימה. גם זה נוהג שגרתי שכל המפיצים חוטאים בו. אבל חוץ משלל נתונים סותרים אין לי דרך להוכיח כלום. לכן, מעתה אמרו: את “ואלס עם בשיר” ראו עד כה 22,000 איש בארץ. מספר מכובד מאוד לסרט המוצג שלושה סופי שבוע ב-8 עותקים בלבד. מי שיש לו נתונים אחרים, ויכול לעמוד מאחוריהם בשמו, שיציג.

17 תגובות ל - “בשיר עשיר”

  1. רותם 30 יוני 2008 ב - 12:23 קישור ישיר

    מה משנה כמות כרטיסים לעומת צופים?
    כשיש אירוע סגור, למפיץ מדווחים כמה אנשים ראו ולא כמה “סגרו” שיראו.

  2. דודי קינג 30 יוני 2008 ב - 15:18 קישור ישיר

    בקצב הזה קשה לתאר אותו עובר את ה-70,000 – 80,000 איש בהקרנות מסחריות. במושגים של קולנוע ישראלי בימינו זה הצלחה צנועה למדי (אם הוא בכלל יגיע לכך), ובוודאי לא עושר.

    מצד שני, אני לא חושב שצריך לשים את הדגש על כמות האנשים שראו אותו, כאילו זה מדד כל-כך משמעותי לאיכות הסרט הספציפי הזה. זה הרי סרט תיעודי העשוי בטכניקה לא-שגרתית, עם נרטיב שבור ומורכב. זה שגוי מלכתחילה לצפות שדבר כזה יהיה הצלחה מסחרית משמעותית, או להתאכזב מכך שלא יראו אותו אותה כמות האנשים שראתה את “אביבה אהובתי”, למשל.

    אני (כמו רבים מקוראי הבלוג) חושב שזה סרט מבריק, מהטובים שנעשו אי פעם בארץ, ואחד שייזכר הרבה אחרי שהצלחות מסחריות נוכחיות יישכחו (איים אבודים?). זה שהוא לא יהפוך להצלחה מסחרית משמעותית זה אמנם מצער, אבל גם די צפוי.

  3. אבינתן 30 יוני 2008 ב - 17:36 קישור ישיר

    בארץ יש 700 אלף כבדי שמיעה שנמנעים מלהגיע לסרטים ישראליים המוקרנים בבתי הקולנוע אלא אם כן העותקים המוקרנים נושאים כתוביות עברית.

    ככל הידוע לי, כל העותקים של “באשיר” הם ללא כתוביות.(כתוביות בעברית, אם לדייק.) עד היום לא ראיתי את הסרט וכמוני (כך אני מעריך) לפחות 5% מאותם 700 אלף ששמעו על הסרט והיו שמחים לראות אותו.

  4. יונה 30 יוני 2008 ב - 19:23 קישור ישיר

    יאר,

    אהבת את ‘שבעה’?
    מתי הביקורת?

  5. ציניקן 30 יוני 2008 ב - 22:12 קישור ישיר

    זה ידוע שסרטים קופתיים נשכחים ונעלמים. אתם אולי לא זוכרים אותם אבל היו פה פעם הצלחות כמו סלאח שבתי, או השוטר אוזלאי, אסקימו לימון, שורו, חולה אהבה בשיכון ג’ או גבעת חלפון, שפשוט איש לא זוכר את שמם היום. לעומת זאת סרטים שזכו עם צאתם להצלחה רק בברנז’ה לא נשכחים לעולם. סרטים כמו.. זאת אומרת זה עומד לי על קצה הלשון, אני בטוח שאתם יודעים לאיזה סרטים אני מתכוון, אני אעלה עוד מעט תגובה עם השמות שלהם אחרי שאני אזכר.

  6. יניב אידלשטיין 30 יוני 2008 ב - 22:35 קישור ישיר

    אבינתן – “ואלס” מוצג בארץ בלי כתוביות באף שפה, גם לא באנגלית (מלבד, משום מה, בסצינת הסרט הכחול שמתורגמת) ולכן אני לא יכול לקחת אליו ידידה שלי משווייץ שמאוד רוצה לצפות בסרט אבל לא דוברת עברית.

  7. דודי קינג 30 יוני 2008 ב - 23:16 קישור ישיר

    לציניקן,
    להלן כמה סרטים שזכו להצלחה ב”בראנז’ה” (?), אבל לא אצל הקהל:

    “אוואנטי פופולו”
    “החיים ע”פ אגפא”
    “חור בלבנה”
    “חסד מופלא”
    “עיניים גדולות”
    “יומן”

    ריעננתי את זכרונך? משום מה יש לי תחושה שזכרונם מתמיד יותר מזה של ההצלחה הקופתית האדירה ההיא של יהודה ברקן, איך קוראים לה (נו, סרט המתיחות הנפלא ההוא עם הרוסי השמן והבחורה עם השדיים האדירים, אתה בטח זוכר יותר טוב ממני). אף אחד לא טען שהצלחה קופתית פוסלת סרט, רק כתבתי שהיא לא בהכרח כרטיס כניסה לחיי נצח בפנתיאון התהילה של פניני התרבות, ושמנגד, חסרונה לא פוסל כניסה אליו.

    עכשיו אנא ממך, תאכל ת’כובע 🙂

  8. אהרון אהרון 1 יולי 2008 ב - 0:03 קישור ישיר

    לדודי קינג.
    לא יפה. “החיים על-פי אגפא” הצליח ומאוד בקופה ארגנת לו חברותא בלתי הולמת.

  9. ציניקן 1 יולי 2008 ב - 0:20 קישור ישיר

    בוא נרד מהעניין הציני, ונעשה דיון רציני. נוציא מהרשימה שלך את החיים ע”פ אגפא שכפי שצוין כאן באמת הצליח מאד בקופות, ונישאר עם הסרטים שאתה סימנת. אני בן ארבעים. לא למדתי קולנוע, ואני עובד בתעשיה הזאת כמפיק. עכשיו תשמע קטע – לא ראיתי את חסד מופלא, עינים גדולות, חור בלבנה, ויומן. אין לי מושג מה זה יומן, שמעתי על חור בלבנה. חסד מופלא התפרסם בעיקר בגלל העניין של האידס – של הבמאי וזה חלק מהסיפור של הסרט, את זה אני זוכר. הסרטים הללו לצערי הרב, ואני לא ציני, אני באמת מתעצב בשביל היוצרים לא אומרים שום דבר על התרבות הישראלית. לא מקרינים אותם בטלוויזיה, אף אינטילקטואל ישראלי רציני לא מתייחס אליהם. הם שמורים בשמורה באוניברסיטת תל אביב שם האנשים שהיו חברים של האנשים שעשו את הסרטים האלה מלמדים אותם. זה כואב להגיד לכל אותם אנשים שלא הצליחו לייצר קולנוע קומניקטיבי, מה ששורד את הזמן זה רק מה שהיה קומניקטיבי בעת שיצא – משיקספיר שהיה להיט ענק בתקופתו, ועד אבי נשר והלהקה. זאת אמת שלא הצלחת לשבור. אוונטי פופלו דווקא ראיתי. סרט חמוד. גם כן לא מקרינים אותו…

  10. אהרון אהרון הראשון 1 יולי 2008 ב - 0:44 קישור ישיר

    דווקא. “אוונטי פופולו” הוקרן בטלוויזיה בדיוק לפני שבוע (ערוץ1).
    כשאתה משתמש וברצינות במילים “תרבות ישראלית” או “אינטלקטואלים רציניים” אתה ממלא מוציא עצמך ממועדון הציניים וחובר לאלה שאתה כביכול מוחה כנגדם וזה כבר לא מאפשר להכנס איתך לדיון רציני כי השאלה הראשונה בכל דיון כזה צריכה להיות מניין באה האקסיומה המופרכת שהקולנוע (או כל אומנות בכלל) אמורה בעיקר לשקף תרבות מקומית, או להתייחס בכלל לסו קאלד אינטלקטואלים?

  11. ציניקן 1 יולי 2008 ב - 1:12 קישור ישיר

    זה לא הטיעון שלי בכלל. אני אומר שהקהל לא שמע על הסרטים האלה אז, ולא שומע עליהם היום. ואני עונה למי שיגיד שמגדל השן שומר עליהם, שגם המגדל הזה מתחיל לשכוח אותם וזה יקרה בסופו של דבר. כי אין מה לעשות, לפנתיאון נכנס רק מה שמצליח ברמה כזאת או אחרת. סרטים כמו חתונה מאוחרת, כנפיים שבורות, או אביבה אהובתי הם מועמדים להיכנס לזיכרון ההיסטורי של הקולנוע הישראלי. הדברים האחרים פחות.. זה מה שההיסטוריה של תולדות הדרמה מלמדת אותנו. מה שרד את הזמן בארצות הברית? היצ’קוק, שהיה בזוי בעיני המבקרים של דורו. לוביטש שהיה שלאגריסט. הסנדק. שהיה הסרט הכי תקופתי של זמנו. אנני הול – קומדיה רומנטית סופר קומניקטיבית של וודי אלן, ועוד אלף דוגמאות שכל מי שמבין בקולנוע יכול לחשוב עליהן. הניסיוני והביזארי עושה רעש לרגע ומתפוגג. אגב ואלס עם בשיר הוא לא סרט כזה בעיני, בעיני הוא סרט מצוין וחזק מאד. אני מגיב לטענה של דודי קינג. אבל אני ברנז’ה אז אני לא בהכרח מייצג את מה שיקרה לסרט הזה בהמשך.

  12. דודי קינג 1 יולי 2008 ב - 1:22 קישור ישיר

    לשייקספיר מכרו כרטיסים, ומנגד, ואן-גוך מת עני מרוד ואמן כושל. זה לא קשה להביא עוד כמה דוגמאות, משני הכיוונים. אני יכול גם להצהיר את המובן מאליו – יש ים של אמנים שהצליחו בצורה מדהימה בזמנם או נכשלו כשלון חרוץ וצורב, והמשותף להם הוא שאף אחד לא זוכר אותם או את יצירתם בימינו. אז מה הוכחנו? שקומוניקטיביות בזמן הפרסום היא לא תנאי הכרחי להשרדות היצירה או היוצר. הצלחה מסחרית (הגרסה המודרנית, הצרכנית, לקומניקטיביות בזמן הפרסום) היא הוכחה לדבר אחד בלבד – להצלחה מסחרית.

    ואגב, אני ממליץ בחום לשאול את ששת הפרקים של “יומן” של פרלוב מהאוזן השלישית – זו יצירה מדהימה. באמת.

  13. אהרון אהרון הראשון 1 יולי 2008 ב - 1:49 קישור ישיר

    אני לא מבין מה אתה אומר או מה אתה אומר. ואן גוך מת עני מרוד? מה זה קשור בכלל למשהו, האם ליצירה שלו היתה אפשרות (טכנית) לתקשר עם הכלל בזמנים ההם?
    תשאלו תעצמכם שאלה בכיוון של פרסום ויחס”צו תבדקו אם מדובר בכלל בתנאים זהים שמאפשרים השוואה. אמת המידה היותר נכונה (שהיא די היפוטטית)זה לבחון אם בהקרנה אקרעית מישהו יציג לצופים שאלה “אייך הסרט””, אז תשובת הקהל תהיה עדיפה ובהרבה על תשובת המבקר.
    מקווה שהטיעון שלי ברור.

  14. ציניקן 1 יולי 2008 ב - 9:13 קישור ישיר

    אי אפשר להשוות בין ציור שהיא אומנות לא פופלארית אלא אליטיסטית לקולנוע שהיא אומנות עממית, כמו התיאטרון. ונמאס כבר שכל מי שמנסה לעודד לוזרים מביא את ואן גוך כדוגמא. אוקי היה צייר אחד שהצליח רק אחרי מותו. אבל בואו לא נשכח שהאיש היה פסיכופט שלא הסכים למכור ציורים חלק מהזמן.

  15. דודי קינג 1 יולי 2008 ב - 11:41 קישור ישיר

    ציור הפך לאמנות אליטיסית רק לקראת מאה ה-20, לפני כן הוא היה אמנות פופולארית מאוד, ובמהלך המאה ה-19 (לידת המסחריות וההפצה ההמונית) ביקרו בתערוכות ציור מאות אלפים. שוב, חשוב להבין שבידור מסחרי רב-היקף והפצה המונית כקריטריון להצלחה אמנותית היא למעשה המצאה של המאה ה-20, ולהתייחס לאמנות בעבר בהתאם לצורת ההפצה וההערכה של אותו הזמן. ברנסאנס אף אחד לא העלה על דעתו להתחשב בדעת פשוטי העם, ועדיין זה לא אומר שמיכאלאנג’לו לא היה אמן מצליח, פופולארי ורב-השפעה.

    כתבתי שאני יכול להביא עוד דוגמאות רבות לאמנים שכיום זוכים לתהילה, אך בזמנם הצלחתם היתה צנועה עד בלתי קיימת. אז הנה:

    מוצארט (זכה לתהילה כילד פלא ובצעירותו, אך מת עני מרוד ונשכח); באך (בזמנו נחשב נגן מוכשר, אך מלחין בינוני ותו לא. התפרנס כמורה למוזיקה); בוקאצ’יו (מת עני מרוד, ורק לאחר מותו הפך ה”דקאמרון” לאחד הספרים הפופולאריים באירופה ולמבשר הרנסנס וההומניזם); דנטה (מת כגולה חסר-בית מארצו, ורק שנים לאחר מותו והצלחת “הקומדיה האלוהית” התחרטו בפירנצה על הגלייתו וביקשו להחזיר את עצמותיו); אוריפידס (בזמנו נחשב מחזאי אתונאי שולי למדי, ולא זכה כמעט באף תחרות דרמה. רק לאחר מותו החל להחשב לאחד משלוש גדולי הטרגדיה האתונאית). להמשיך? יש עוד כובע?

    ואן גוך הוא בסך הכל הדוגמא הפופולארית והקיצונית ביותר. בקיצור, הצלחה בחייך לא משולה להצלחה ששורדת שת שיני הזמן. בכלל, “לוזר” הוא הגדרה מאוד מעציבה בעיני, שמעידה על כך שהמשתמש בה אימץ לחלוטין את ערכי החברה הצרכנית אל ליבו. יש הצלחות שנמדדות מעבר ליכולת של המצליח לרכוש מרצדס חדשה, ויש מי שיכול לרכוש מרצדס חדשה ובכל זאת הוא אפס-מאופס.

  16. אבינתן 1 יולי 2008 ב - 15:06 קישור ישיר

    יניב

    “לב סמדר” בירושלים מקרין עותק עם כתוביות תרגום לאנגלית.

    אני מוותר.

    ובלינק:”חסר מנוחה” באתר של ארגון “בקול”.

    והפוסטר תלוי בכניסת מספר משרדים של הארגון.

  17. יונתן 5 יולי 2008 ב - 20:42 קישור ישיר

    חבל מאוד שהסרט מוצג ללא כתוביות באנגלית – בעיניי הוא סרט חזק ומעניין, ואני רוצה להמליץ לחברים שאינם דוברי עברית ומבקרים בארץ לצפות בו. אני אבדוק את “העותק הירושלמי”.
    דרך אגב, בפעם הראשונה שבאתי לקולנוע לצפות בסרט, לא היו כרטיסים בכלל (בדיזנגוף סנטר).
    בפעם השניה, באמצע השבוע, היו הרבה מאוד אנשים באולם ביחס להצגה באמצע השבוע.


השאירו תגובה