"ארץ יבשה". לפני כמה שנים בטח הייתי שם בראש הביקורת תמונה מסצינת העירום של ג'סיקה צ'סטיין בסרט, אבל התבגרתי

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.11.2012

אני מת על הרגעים האלה. שני סרטים יוצאים באותו יום אבל הם קשורים באופן אסוציאטיבי (ולא אסוציאטיבי) זה לזה באופן כזה שקשה לי להאמין שזה צירוף מקרים. המפיצים מדברים ביניהם? מתאמים זה עם זה, "בוא נוציא את שני הסרטים האלה יחד כי הם מתאימים"? האם מתאימים סרטים זה לזה כמו מכנסיים לגרביים? או שזה מקרי? ואולי החיבורים האלה רק בראשי. אבל לדעתי, “ארץ יבשה" ו"הורג אותם ברכות" הם כמו סרטים אחים. שניהם סרטי פשע מאת במאים עם חיבה למערבונים, שניהם מאת במאים אוסטרליים (אח, טוב, האחד אוסטרלי, השני ניו זילנדי), ולמרות זאת שניהם עוסקים באמריקה בימות מצוקה, שניהם התחרו זה בזה בפסטיבל קאן, שניהם קשורים לניק קייב, ושניהם הופקו על ידי אותה מפיקה. מדהים, לא?

נתחיל עם המפיקה, שהיא סיפור לא רע בפני עצמה. זו מייגן אליסון שהקימה חברה בשם "אנאפורנה" (על שם ההר ההוא בהימלאיה), והיא בתו של לארי אליסון, האולטרה-מולטי-מיליארדר שמאחורי ענקית התוכנה אוראקל (ותוכנת הג'אווה שלה). והבת נמשכת באופן מעניין למדי לסרטים העוסקים בפושעים ונוכלים, בשודדים ומבריחים, ובחיים תחת מצב כלכלי קורס (חוץ משני הסרטים האלה היא הפיקה – ואף מימנה מכיסה – את "המאסטר" של פול תומס אנדרסון ואת "אומץ אמיתי" של האחים כהן). את הפסיכואנליזה לבתו של הטייקון שעושה סרטים על פורעי חוק ששודדים את העשירים אשאיר לברברה וולטרס, ורק אוסיף מצידי: יש לה טעם מעולה בקולנוע.

“ארץ יבשה".

זהו שיתוף הפעולה השלישי של ג'ון הילקוט עם ניק קייב כתסריטאי ומוזיקאי. מדהים הניק קייב הזה. האיש שהיה כה רב השפעה על חיינו המוזיקליים בשנות השמונים והתשעים עם בלדות הרצח שלו הפך לתסריטאי פשוט מעולה, שהולך וחוקר את השפה, הגינונים ומערכות הכוח של אמריקה ויוצר מעין ניאו-מערבונים בעלי שפה עשירה ועלילה לא צפויה. זו, בראש ובראשונה, המעלה הגדולה של "ארץ יבשה": לרגע לא ברור לאן הסרט הזה הולך להתפתל. זה סרט אלים מאוד, המבוסס על סיפור אמיתי, ונוצר על ידי שני אנשים שלא דופקים חשבון לקונוונציות, ושאתם יודעים שבכל רגע הכל יכול לקרות, מה שהופך את השבילים בהם צועד הסרט מפתיעים תחילה, וכמעט קומיים ואבסורדיים בהמשך.

הסרט מתרחש בשנות ה-20 באמריקה, ימי חוק היובש. אם אתם עוקבים אחר "אימפריית הפשע", דמיינו את "ארץ יבשה" כחומר ביביליוגרפי לצפיית העשרה על אותה תקופה, אבל מחוץ למרכזי הערים הגדולות. זה סיפורם של שלושה אחים המזקקים אלכוהול למכירה בלתי חוקית. אנשי המזקקות כלואים בתווך בין שני ארגוני פשע אלימים ואימתניים שמנסים לשלוט בהם: מצד אחד, המאפיה (אותה מייצג גארי אולדמן), שרוצה לוודא שהשליטה במכירה וברווחים נעשים דרכה; ומנגד, המשטרה והסוכנים הפדרליים (אותם מייצג גאי פירס בתפקיד שטני, מפיסטופלי, ממש), שנוהגת כמו ארגון פשע לכל דבר – קונה ומוכרת ממבריחי המשקאות, ועובדת בעבור רווחים ושוחד כדי ליצר שליטה ורגולציה. וכאילו שהלחצים האלה לא מספיקים, גם הדינמיקה בין האחים היא סוג של תא לחץ: שייה לבוף מגלם את האח הצעיר במשפחת המבריחים. האח המבוגר (טום הארדי) הוא סוג של אגדה מקומית – האיש שאיש לא מצליח להרוג, יכולת ההישרדות שלו מיתית, כמעט על טבעית, ויש לו את המוח ואת הכוח לעסקים. האח השני, סוג של פר קטן מוחין, שהוא איש האגרופים של המשפחה. והצעיר, שנהיה תאב בצע, ורוצה לפרוץ לדרך עצמאית, לעשות מכה מהירה ולהתעשר, ונהיה קצת יהיר מדי לעסק הזה ולעיירה הקטנה והמפגרת שבה הם חיים. כשלתמונה נכנסת אישה עם סודות אפלים מהעיר הגדולה והשוטר שבה לנקות את השטח, ובכן – הדם זורם ברחובות כמו מונשיין.

“ארץ יבשה" נע על קו התפר שבין המערבון לסרט הגנגסטרים והוא ממשיך את העולם האלים ונטול החוק שקייב והילקוט יצרו בסרטם הקודם, “ההצעה" (הילקוט מאז ביים גם את "הדרך" על פי קורמק מקארתי), ויש בסרט הזה עוצמה רבה בעיקר כי זהו סיפור פשע שמסופר לאו דווקא בדרכים האופייניות. יש, לדעתי, לא מעט השפעות של האחים כהן על הסרט – בטון, למשל, שנע מהקודר אל האירוני; בשימוש בשפה התקופתית; ובעיקר בשימוש במוזיקה. הגאונות של הסרט נמצאת במוזיקה. זו אולי אחת העבודות הכי טובות של קייב כמוזיקאי מאז אלבומו "הבן הטוב". קייב לא רק הלחין את הפסקול (קטן עליו), אלא כתב כמעט את כל השירים המופיעים בסרט ושנשמעים כמו שירים תקופתיים משנות ה-20. פה ושם הוא ושותפיו לפסקול (מארק לנגן, למשל) מקליטים ביצועים משלהם לשירים תקופתיים. או שהם משתובבים אף יותר, ומקליטים שירים של לו ריד והוולווט אנדרגראונד כאילו היו שירי שנות ה-20. הכל כדי למסגר את העובדה שלמרות שזה סרט תקופתי, יש כאן גם לא מעט פולקלור ומיתוס.

“הורג אותם ברכות".

ג'ון הילקוט הוא לא הבמאי היחיד שניק קייב עבד איתו בשנים האחרונות. קייב שיתף פעולה כשחקן וכמוזיקאי גם עם אנדרו דומיניק בסרטו הקודם, המערבון "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". והנה מגיע סרטו החדש של אותו אנדרו דומיניק. הפעם לא מערבון אלא דרמת פשע שהיא במידה רבה מעין סאטירה פוליטית שיצאה באמריקה בתזמון מושלם ערב הבחירות לנשיאות. זהו סרט תקופתי המתרחש בשבועות שלפני הבחירות לנשיאות ב-2008. הסרט מסתיים בליל השבעתו של ברק אובמה לנשיא, אבל דומיניק (וצלמו הגאון גרג פרייזר) מצלמים את איזור ניו אורלינס הפוסט-קתרינה כארץ שוממת וצחיחה, כאילו מדובר בעבר רחוק, או בעתיד פוסט אפוקליפטי. המשבר הכלכלי בעיצומו. המצב הכלכלי כה קשה שאפילו לגנגטסרים קשה לגמור את החודש. רוצחים שכירים צריכים להוריד במחיר, ולהציע מבצעים של שניים במחיר אחד.

ברקע, המועמדים לנשיאות מדברים על המשבר הכלכלי, על תוכנית ההיחלצות, אבל אל חדרים האחוריים בעיר מגיע בראד פיט כדי לעשות סדר בעיירה: מישהו שדד משחק פוקר וצריך למצוא את האשמים ולטפל בהם. להחזיר את הביטחון למהמרים. להחזיר את הכלכלה במהרה לאיתנה. מצד אחד, יש משהו מבדר באופן הבוטה שבו הסרט מלביש סיפור פשע קטן על סיפור כלכלי גדול בהרבה שמתנהל ברקע (הבחירות וקריסת וול סטריט), מצד שני, זה די מהר ממצה את עצמו ונהיה קצת בוטה מדי (אם כי הפאנץ' ליין מעולה). ולהבדיל מ"ארץ יבשה", כאן הסיפור הולך בדיוק לאן שציפיתם שהוא יילך. אין בו פיתולים או תפניות. מה שהופך את "הורג אותם ברכות" לסרט שיש בו הרבה דברים שנונים מאוד מבחינה קולנועית, אבל הסרט גם נותר מוגבל – מעין משל על הדמיון בין מאפיה ובין תאגידי ענק, אבל בגלל שהסרט עוסק בחבורת דמויות מאוד-מאוד מטומטמת, הוא גם נותר גם קצת נלעג.

ציוץ