מתוך "גן עדן" של רן טל. צילום: דניאל קדם

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.11.2012

היתכן ו-2012 היא השנה הגדולה ביותר בתודות הקולנוע התיעודי הישראלי? ראשית, כמות עצומה של סרטים תיעודיים באורך מלא הופקו השנה, השוברים את התבנית הטלוויזיונית של הסרט התיעודי באורך 50 דקות שמופקת כאן בדרך כלל. שנים אני מתלונן שאין בישראל באמת "קולנוע תיעודי", כי הכל מופק לטלוויזיה – והנה, קולנוע! סרטים מושקעים, מופקים, חכמים, מרגשים, מאוד שונים זה מזה. “הדירה", כמובן, הוא כרגע המצליח בחבורה והסרט שהחזיר ללא מעט אנשים את האמון שקולנוע תיעודי יכול להיות גם מסחרי ולהביא אנשים לצפות בו על מסך גדול. והיו גם "שתיקת הארכיון" ו"שלטון החוק" ו"חמש מצלמות שבורות" ו"הצלמניה" ו"כך ראינו" ו"שבעה הסלילים של יונה וולך" ו"דב"א" – חלקם עדיין מוצגים בסינמטקים ומומלצים מאוד לצפייה. כולם שונים מאוד זה מזה, כולם די מדהימים כל אחד מסוגו. והנה מגיעים עוד. “שומרי הסף" של דרור מורה, שעושה חיל באמריקה ויש עיתונאים שם המסמנים אותו כמועמד ודאי לאוסקר התיעודי, יגיע לישראל בשבועות הקרובים ואני באמת חושב שכשיגיע הזמן לסכם את הקולנוע הישראלי לשנת תשע"ג שהוא יהיה שם בצמרות, לצד סרטים עלילתיים שהופקו בתקציבים גדולים פי ארבע, בתור אחד הסרטים הישראליים הטובים שנראו השנה, לא משנה מאיזו רובריקה. והשבוע מגיע לסינמטקים "גן עדן", סרטו החדש של רן טל (“ילדי השמש").

מה שמייחד את הגל הזה – קפיצה אבולוציונית נחשונית של הקולנוע התיעודי – הוא הערכים האסתטיים שלו. “שומרי הסף" ו"גן עדן" (לצד "שתיקת הארכיון") מכילים את רגעי הצילום המרשימים ביותר שראיתי השנה בישראל. הם באמת סרטים שראויים לצפייה על מסך גדול באיכות הקרנה משובחת. הם עוצרי נשימה. והם גם אמוציונליים מאוד. בשבועות הקרובים אנסה לעקוב כאן אחר כמה מהסרטים התיעודיים הישראליים הבולטים של העונה הזאת. וראשית, “גן עדן".

“גן עדן" שביים רן טל מצולם כולו בסחנה. או בשמו הרשמי שמורת גן השלושה, ליד בית שאן. מקום באמת יפה, ואחד מאתרי התיירות הבולטים והמוכרים בישראל. מעיין טבעי שעבר עבודת עיצוב נוף מרשימה בשנות החמישים והששים, ומאז הפך לנקודת מפגש לא רק של כל ישראל. טל, יחד עם הצלם האדיר שלו דניאל קדם (שמשך את עיני והרשים אותה כבר בעבודתו ב"ניקה" של ארנון צדוק) מתעדים שנה בסחנה, ומתעדים את המקומות שבהם הנוף הטבעי פוגש את הנוף המלאכותי ואת הנוף האנושי. טל מוצא כמה דמויות הקשורות לסחנה באופן קבוע – שחיינים קבועים, עובדי המקום – ומציג מונולוגים שלהם על רקע צילומי הנוף המרהיבים של האתר. מתחת לוויזואליה המהממת ומרחיבת הלב מסתתרים תמיד סיפורים שוברי לב, סיפורים על בדידות, הזנחה ונטישה. האתר שמייצג חיבור משפחתי, מעוטר סביבו באנשים בודדים, שכמעט כמו נשלפו מתוך "אלינור ריגבי" של הביטלס, שמתבוננים על כל היופי הזה מן הצד. ובין מונולוג למונולוג שגרת יומו האף-פעם לא שגרתית של האתר נפרסת. מקום שמנקז אליו את נציגי כל הדתות: יהודים, מוסלמים, נוצרים. אפילו צליינים מברזיל רואים בו מקום עלייה לרגל, ותלמידי תיכון יהודיים משתמשים בו כרקע לטקס גיבוש, שנראה כמו ריטואל עבודה זרה, חרדים מגיעים אליו לשכשוך או לטבילה, בימים המוקצים לרחיצה נפרדת, ועבור המוסלמים הוא אתר פופולרי גם (למורת רוחם של חלק מחברי הנהלת האתר) – בין אם זה המחזר שבור הלב שמגיע למקום כדי לחפש אהבה, או השומר הלבבי בכניסה, שצריך לענות לשאלות הנהגים הנכנסים "האם יש באתר הרבה ערבים היום", באחד הרגעים הכמעט חולפים שטל וקדם חולפים ושלוכדים את השניות המגולמת במקום הזה, ובמיקרוקוסמוס הזה. אותו שומר גם משוכנע שבלילה, כשהגן סגור, הוא שומע בו רוחות רפאים. גם הם מתקבצים בסחנה.

טל וקדם יצרו סרט שהוא כמעט וידיאו-ארט אבסטרקטי של נוף. כושר ההתבוננות הפיוטי של הסרט בכל סוגי הטבע המנוקזים בשטח האדמה הקטן הזה מעורר השתאות. התוצאה קודם כל יפה עד כאב. וגם הנמשל – הסחנה כמין מיקרוקוסמוס תנ"כי של ישראל, אתר של יופי אבל גם של קלקול, הקלקול של האדם מול היופי של הטבע – מוצג בסרט יפה. מבחוץ הכל יפה, מבפנים הכל מרוסק ועצוב. אבל מתחדש וחוזר חלילה.

ציוץ