10 יולי 2008 | 18:49 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, מקבץ המלצות

אז מה יש לראות? אם אתם כבר בקיאים בעולם פסטיבלי הקולנוע – עולם שלם המכיל שמות של במאים הנחשבים אלילים נערצים בתוכו אבל כמעט ולא מוכרים מחוצה לו – הרי שרשימת שמות הבמאים שישתתפו לבדה אמורה לגרום לעיניכם לנצוץ: ארול מוריס, ורנר הרצוג, ז’אנג קה ג’יה, טרנס דיוויס, גאי מאדין, פאולו סורנטינו, ריימון דופרדון. ואם אתם זקוקים להדרכה יותר פרטנית לגבי כל מה שמעניין בפסטיבל, הבה נרד לפרטים. ברשימת ההמלצות הבאה שימו להבדל בין סרטים שכבר ראיתי ואני כותב את עתי עליהם ובין סרטים שעוד לא ראיתי ואני מחכה בכיליון עיניים לראותם בפסטיבל, בין אם קראתי עליהם ביוקורות נלהבות מפסטיבלים קודמים, או כי מדובר בבמאי שאני אוהב.

א’: אמנים נהיים במאים.

כנראה שכולם רוצים לביים סרטים. וכך, אפילו אמנים שהפכו בעלי שם בעולם האמנות הפלסטית, רוצים להפוך קולנוענים העוסקים בסיפורים עלילתיים. זה לא עניין חדש חלילה. רוברט לונגו, דיוויד סאלי, סינדי שרמן וג’וליאן שנאבל היו הסופרסטארים של עולם האמנות בשנות השמונים שהפכו לבמאים בשנות התשעים. ארבעת הראשונים כשלו, החמישי שגשג. סרטו החדש של ג’וליאן שנאבל כבמאי, עליו עבד במקביל ל”הפרפר ופעמון הצלילה” הנפלא שלו, יוצג: “ברלין של לו ריד”, תיעוד של ריד מבצע את אלבומו המופתי מ-1972 בסיבוב הופעות חדש, כששנאבל – חברם הטוב של ריד ואשתו לורי אנדרסון – מקבל גישה חופשית. אלכס ריברה הוא אמן מיצבים אמריקאי שעושה ב”ספק השינה” את בכורתו כבמאי. התקציר מזכיר קצת את “שדר מהעתיד” של דוד אבידן, אבל הרעיון שאמן מנסה לעשות סרט עתידני די מסקרן אותי. וסטיב מקווין הוא עכשיו השם החם של אנגליה. לא, לא סטיב מקווין כוכב סרטי הפעולה הלבן משנות הששים והשבעים שמת בשנות השמונים, אלא האמן הלונדוני השחור שהפתיע רבים כשזכה ב-1999 בפרס טרנר, בשנה בה טרייסי אמין היתה הפייבוריטית לזכייה. מקווין, שלמד קצת קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, מביים בעיקר מיצבי וידיאו, אבל השנה הוא ביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, “רעב”, סרט שאמור להיות מייסר לצפייה, על אסיר מהמחתרת האירית שמחליט להרעיב את עצמו, ושזיכה אותו בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון (אן תומפסון מ”וראייטי” דירגה את “רעב” כסרט הטוב ביותר שראתה בקאן השנה. במקום השני היה “ואלס עם בשיר”).

ב’: סרטי תעודה על אמנות, אמנים ויוצרים

כמות מסחררת של סרטים מתוך הקטגוריה הדוקומנטרית עוסקים בדיוקנאות של יוצרים, מוזיקאים ואמנים. לא ראיתי אף אחד מהם, אבל אני מתכנן לראות את כולם זה נראה נפלא. קודם כל, “חייב לזוז”, סרט תיעודי ישראלי – ראשון מסוגו אבל הלוואי שלא אחרון – על הקלטת “אהוד בנאי והפליטים”, אחד האלבומים הגדולים במוזיקה העברית. עוד תיעודה מוזיקלית: “ברלין של לו ריד” של ג’וליאן שנאבל; “גלאס: דיוקן של פיליפ ב-12 חלקים”, סרט כה מסקרן של סקוט היקס (“ניצוצות”) על אחד המלחינים האהובים עלי; “פטי סמית”, דיוקן של הרוקרית – שהביוגרפיה שלה נושקת לאלה של ברוס ספרינגסטין מחד ורוברט מייפלתורפ מאידך – מאת הצלם סטיב סברינג; “פאדוס”, הומאז’ למוזיקת הקינה הפורטוגזית מאת קרלוס סאורה; ו”קפה דה לוס מאסטרוס”, מחווה לטנגו הארגנטינאי בסרט שיזם והפיק המלחין גוסטבו סנטאוללה, שזכה בשני וסקרים רצופים על “הר ברוקבק” ו”בבל”.
עולם האמנות הפלסטית מתועד בפרופיל המאוד מסקרן על גילברט וג’ורג’, הפט שופ בויז של האמנות הבריטית, וצמד סרטים על האמנית הצרפתייה שחיה בניו יורק, לואיז בורז’ואה. על קו התפר בין אמנות לקולנוע נמצא הסרט שאני משתוקק לקראתו, “דרק”, על חייו של דרק ג’רמן, אחד הבמאים הגדולים של הקולנוע הבריטי בשנות השמונים, שמת מאיידס בתחילת שנות התשעים. השחקנית הקבועה שלו, טילדה סווינטון (שרק באחרונה התגלתה על ידי הוליווד עם “סיפורי נרניה” ואז עם האוסקר שלה על “מייקל קלייטון) מקריינת, ואייזק ג’וליאן, במאי בריטי שעבד במקביל לג’רמן, מביים.

ג’: הסרטים שאתם חייבים לראות

אלה סרטים שכבר ראיתי, על חלקם אני ממליץ יותר בהתלהבות מהאחרים, ובכל מקרה אני טוען שפסטיבל קולנוע הוא המקום להעז, לנסות טעמים חדשים.

“עד קצה העולם”. זוכרים? על הסרט הזה כתבתי כאן בתחילת אפריל כשנודע שהוא לא יוקרן בבתי הקולנוע בארץ. בושה. מדובר באחד הסרטים ההאמריקאים הדגולים של העת האחרונה, וגם אם כבר הספקתם לראות אותו בדי.וי.די מאוד כדאי לראות אותו שוב – משהו מהטריפיות שלו הופך מהפנט יותר בצפיו חוזרות – ובעיקר על מסך גדול, שיעשה חסד לצילום של אריק גוטייה ולנופיה של אמריקה. באפריל השנה כתבתי על “Into the Wild” (בשמו המקורי) כך: “סרטו הארוך והמפותל של שון פן (כבמאי) הוא אחת היצירות הקולנועיות המרשימות שראיתי בשנה האחרונה”. והוספתי: “פן ביים ועיבד לתסריט את ספרו של ג’ון קראקאוור הפורס כרונולוגייה אמיתית של בחור אמריקאי שבשנות התשעים מאס בבורגנות הפרברית האמריקאית, ברח ממשפחתו המטורללת וההרסנית ויצא למסע טרמפים ממושך ברחבי אמריקה עד שהגיע לאלסקה, כשהוא שואף בכל תחנה שלו להתנתק עוד ועוד מכל סממן של חברה וציביליזציה, עד שהגיע לניתוק מוחלט. הסרט מוותר על מבנה קולנועי קונבנציונלי וזורם עם המסע הספונטני והבלתי מתוכנן של גיבורו, כשאת כל האפיזודות בדרך אנו רואים מנקודת מבטם של הדמויות שהוא פגש במסעו, כשכל אחת רואה אותו לנתח קטן מהזמן, וכל אחד גם חווה את המפגש איתו אחרת. התוצאה היא סרט יוצא דופן, ועשוי למופת, המזכיר את סרטי המסע ההיפיים של שנות הששים והשבעים – דמיינו את “אדם בעקבות גורלו” אבל ללא האופנועים, ועם גיבור עדין ומיוסר יותר. סרטו של פן הוא לא פחות מיצירת מופת והוא הופך מסרט מסע של צעיר מוטרד – שדומני שצעירי ישראל היוצאים למסעות באיזורי הפרא של הציביליזציה אחרי הצבא לא יוכלו שלא להזדהות עם דמותו האבודה והנואשה – למעין אפוס אמריקאי לירי המשלב בין הדרמה המתוסרטת והמשוחקת ובין מבט כמו דוקומנטרי, הצועד באדיקות באותם מקומות בהם צעד הגיבור הטרגי”. אדי ודר אחראי על הפסקול המשכר.

“מלך הפינג פונג” + “הכניסו את האדם הנכון”. שני סרטים משבדיה, ולכאורה – בדקות הראשונות – הם גם דומים מאוד: הכל מושלג, צחיח ואיטי וזה סיפורם של נערים דחויים שזוכים להצקות רבות. “מלך הפינג פונג”, סרט הבכורה של במאי הפרסומות ינס ינסן, הוא סרט התבגרות שבדי כמו שאתם מדמיינים אותו: צונן מאוד, סטטי, עגום. “הכניסו את האדם הנכון” (השם הוא תוך שיר של מוריסי) נראה בדיוק כזה גם בתחילה אבל עד מהרה מתברר שמדובר בהברקה. נער אאוטסיידר סובל מהילדים בכתה וסובל מהוריו ואז הוא מגלה שהשכנה החדשה שלו היא ערפדית. צונן, סטטי, עגום, מלא אווירה שבדית מלנכולית: אבל “הכניסו את האדם הנכון” הופך בהדרגה לסרט אימה פר-אקסלנס בו הגיבור שלנו יצטרך לבחור האם להישאר חבר של שכנתו החדשה ובכך ולהסתכן שהוא יינשך, והיא מצידה יכולה לעזור לו – בדרכה – עם הבריונים שמציקים לו. האופן בו הסרט משלב בין האטמוספירה השבדית הפלגמטית ובין הבלחות האימה והאלימות יוצר שילוב מבריק, בו דרמת הערפדים נראית ריאליסטית לחלוטין, כאילו זה עוד סיפור אנושי קטן שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל רגע.

“בן x”. סרט תוצרת בלגיה שנע הלוך ושוב ומטה מעלה בין ה”מעניין” וה”לא מעניין”, ה”מגניב” וה”מעצבן”. כמו בצמד הסרטים הקודם גם כאן בן חואף מכות וצקות מידי בריוני בית הספר, וזאת רק משום שהוא לוקה בתסמונת אספרגר ולא ממש מצליח לתקשר עם אנשים. בן מעביר את חייו במשחק מחשב, שם הוא מתפקד היטב. הסרט מזפזפ פנימה והחוצה אל התודעה של בן, שרואה עצמו כאביר במשחק המחשב גם בחיים האמיתיים – לרגעים זה חינני ואז זה מתחיל לעצבן. הסרט, למרבה הצער, נשרך בחציו השני ועוקב בפרטנות אחר שלל ההצקות שבן חווה עד שקפיץ העצבים והסבלנות כמעט פוקע. אלא מה: יש לסרט איזה שלושה טוויסטים בבת אחת בסוף וגם כלי נשק שקשה לעמוד בפניו: גם דאוס וגם סיגור רוס בפסקול.

“מלאכים ואידיוטים”. ביל פלימפטון הוא אחד מאלילי האנימציה האמריקאית, יוצר עצמאי לחלוטין שמצייר את כל סרטיו עם עפרונות צבעוניים במו ידיו (לפעמים עם שני אסיסטנטים). בסרטו החדש – נטול הדיאלוגים – הוא ממשיך את שיטת הוינייטות: עלילה אחת גלובלית המחולקת לקטעים קצרים יותר שיכולים לעבוד כסרטונים בפני עצמם, ובהם גיבורנו – בריון, שתיין וחלאת אדם – מגלה שתמחיל לצמוח לו כנפיים של מלאך. “אידיוים ומלאכים” אינו סרטו הטוב ביותר של פלימפטון והיה משהו בסרטיו הקודמים שהיה אפילו יותר מופרע. ובכל זאת, כדאי.

“שטח פרטי”. לסרט המקסיקני הזה יש תסריט מבריק. חבורת בריונים מתגנבת לתוך שכונת יוקרה המגינה על עצמה מפני גנבים עם חומה גבוהה, גדרות תיל, מצלמות במעגל סגור, אנשי בטחון חמושים ומערך אבטחה שלא מתפקד. הכל כדי שבתוך השכונה המגודרת יוכלו להישמר גינוני העושר והבורגנות, תוך התעלמות מהעוני שסביבם. בתום שוד קשישה ומפגש עם מאבטח רוב חברי הכנופיה נהרגים ורק אחד – נער צעיר – נותר למעשה לכוד בתוך השכונה כשצוות משמר ויג’לנטה יוצא לחפש אחריו. התסריט של רודריגו פלה, מהבמאים המדוברים כעת במקסיקו, עושה עבודה מעולה במעבר בין דמויות בתוך השכונה ומחוצה לה ועד סוף הסרט הוא יצליח להפוך את מה שחשבתם בתחילה על מי הטוב ומי הרע בסצנריו שמוצג מולנו. הבעיה היחדה היא שהבימוי לא מכיל את רמת הדיוק של התסריט והסרט נותר קצר איטי וחלש בעשייתו.

“אגם טאהו”. עוד סרט מקסיקני, אבל שונה לגמרי בסגנונו. בצילום שמזכיר קצת את “המנון” – הסרט הישראלי הקצר שזכה בסינפונדסיון בקאן ויוקרן גם בירושלים – אנו עוקבים אחר נער שמנסה למצוא מוסך שיתקן את המכונית איתה התנגש בעמוד. הוא עובר מתחנה לתחנה, פוגש אדם ועוד אדם, כל אחד שולח אותו הלאה ומתוך מה שנראה כסרט שכולו אווירה וחוסר מעש, בשוטים רחבים, בהירים וארוכים, מתחיל להתברר סיפורו של הנער, המכונית שלו, והמדבקה שעל הפגוש.

“שביל החלב”. פשוט התמוגגתי מהסרט הזה. בנדק פליגהאוף (“דילר”) מושפע הפעם לא רק מבלה טאר, המנטור שלו, אלא גם מרוי אנדרסון השוודי ומציג סרט ללא מילים, ביזארי לגמרי, בדיוק מסוג הסרטים שמבריחים את רוב הצופים מהקולנוע, אבל אני רק שותה אותם בצמא. פליגהאוף מביים כתריסר וינייטות, כל אחת בשוט סטטי אחד הנמשך כשבע דקות, ובכל אחד קורים דברים מינמליסטיים מאוד שנעים ביו האבסורד למזעזע. לכאורה לא קורה כלום, אבל בפועל הצופה צריך להיות כל הזמן אקטיבי, לחפש בפריים מה קורה. למשל: צמד להטוטני אופניים מקפצים על גל אבנים, כשעל עץ קן ציפורים פתום מתחיל לבעור. הסצינות לא ממשיכות זו את זו, אין עלילה, וזה נפלא.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.7.2008

נושאים: פרס אופיר 2008

17 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, מקבץ המלצות”

  1. סטיבי (לא בבית) 10 יולי 2008 ב - 19:03 קישור ישיר

    וזה מה שאני כתבתי –
    חלק א’:
    http://stevie.blogli.co.il/archives/181
    חלק ב’:
    http://stevie.blogli.co.il/archives/183

  2. דרורית 10 יולי 2008 ב - 20:28 קישור ישיר

    ובזמן שיאיר ועוד רבים בוודאי נהנים מול וול-אי בבירת קודשנו, אחרי ביקור בטויס אר אס היום אני מהמרת שהסרט הולך להיות באמת להיט עצום. בפעם הראשונה אולי אני רואה שהמרצ’נדייס של הסרט (בובת וול-אי ממוכנת, די יקרה האמת, ועוד כל מיני איב קטנות וגדולות) מקדימות את יציאת הסרט.

  3. אבינתן 10 יולי 2008 ב - 21:50 קישור ישיר

    off topic
    האם יש נתוני קופותמספר צופים ל”חסר מנוחה” ו”זרים”? תודה.

  4. דורון פישלר 10 יולי 2008 ב - 21:59 קישור ישיר

    כל הכבוד ליאיר וסטיבי שנהנו מ’שביל החלב’, אבל כל צופה סביר יגדיר את זה כסרט בלתי צפי. הקלישאה “לצפות בצבע מתייבש” הופכת כאן לאלטרנטיבה ריאלית לגמרי: בשבע הדקות הראשונות של הסרט הקהל מתבקש לצפות בשבשבת מסתובבת. זהו. זה הסינגולריטי של הפלצנות, המקביל הקולנועי ליצירת אמנות שמורכבת מבד ריק. אם מישהו יטען שיש לזה ערך, אני לא אתווכח איתו, אני רק אלך לראות סרט אחר.

    בשוטים האחרים יש “עלילה” מינימליסטית וחידתית כלשהי, ואני חייב להודות שהם מועמדים ומצולמים נהדר, והיו יכולים להיות אפילו מעניינים אילו כל אחד היה נמשך, נאמר, 30 שניות, ולא 8 דקות. על מיעוט הפעולה אני מוכן להבליג, אבל איזה ערך יש לשתי הדקות הסטטיות לחלוטין שנמשך כל שוט אחרי שההתרחשות כבר הסתיימה? יאיר מביא את הקן הבוער בתור דוגמה לצורה שבה הסרט דורש חיפוש פרטים ברחבי הפריים, אבל האם יש עוד מקרה כזה בסרט כולו? לא בחלק שלו שאני ראיתי. בנקודה כלשהי באמצע החלטתי גם אני, כמו רובם הגדול של הצופים באולם, שהחיים קצרים מדי בשביל סרטים כאלה.

  5. איילת 10 יולי 2008 ב - 23:02 קישור ישיר

    חבל שההמלצה שלך לגבי הסרט “עד קצה העולם” לא ממש רלוונטית – לא נשארו כמעט כרטיסים מלבד כרטיסים לשורה ראשונה , פשוט פתטי שאחרי כל ההמלצות והביקורות הטובות על הסרט, המפיצים לא מצאו לנכון להפיץ את הסרט גם אם באופן מצומצם.

  6. ערן אלתר 11 יולי 2008 ב - 0:19 קישור ישיר

    מישהו כאן היה ב”וול-E”?

    ובניק-לינק: הסקר שלי על פיקסאר.

  7. אורון 11 יולי 2008 ב - 0:39 קישור ישיר

    אז איך וול-E? בלי להיכנס לדירוגים של “יותר טוב מרטטוי” או “פחות טוב מסופר-על” זה הסרט הכי נועז של פיקסאר שראיתי, וסרט מושלם, גאוני לפרקים ומקסים וכובש ברמות שקשה לתאר. הברקה מתחילתו עד סופו.
    (ומעניין איך הוא נשמע בהקרנה שבה אשכרה שומעים משהו בשליש הראשון של הסרט והסאונד לא קורס כל דקה).

    ו”סקופ” שיהיה מחר במלואו בעכבר –
    מאבטח: מר פרס, עברה רבע שעה, אנחנו חייבים לזוז.
    פרס: עוד חמש דקות.
    כעבור כשלושת רבעי השעה, הפמליה משכנעת את פרס שהם יתפסו את הסרט בהזדמנות והם עוזבים…

    אחלה פתיחה לפסטיבל.

  8. סטארי-נייט 11 יולי 2008 ב - 2:05 קישור ישיר

    עד קצה העולם – סרט נפלא. לידיעת מזמיני הכרטיסים – ההקרנה של יום שישי הבא תהיה נטולת תרגום לעברית (כך במודעות תיקונים שנתלו הערב בסינמטק).

  9. יואב 11 יולי 2008 ב - 3:16 קישור ישיר

    אז איך וול-E? כמה נקודות שמישהו מוזמן להרכיב לתזה.

    קודם כל, אני מודה שהאזהרות שהתקבלו מראש התממשו במלואן, ועדין החלטתי שפעם אחת בחיים אני צריך לעשות את בריכת הסולטן בפתיחת פסטיבל הסרטים. תנאי ההקרנה היו נוראים. הסאונד היה חלש, ובעשרים הדקות הראשונות, אחרי הפעם העשירית שבה הוא נכבה בפתאומיות כבר ממש שקלתי ללכת לתבוע את כספי חזרה. ממש לא לענין, ועוד אחרי שעה ארוכה מדי של נאומים. באופן כללי זה הסרט האחרון שכדאי לראות בתנאים האלה כיוון שיותר מהכל זה סרט שהוא טריפ ויזואלי וגם, עד כמה שהיה אפשר לשפוט, חוויה מהממת לאוזניים. אולם הקרנה משובח הוא האופציה היחידה שבה מותר לכם לראות את וול-E.
    התסריט עצמו חביב, לא מבריק במיוחד, לפעמים מקושקש, אבל מתפקד טוב בתור פלטפורמה למיליון רעיונות, גגים וכוראוגרפיות תנועה די מדהימות. בהקשר הזה חייבים לומר – זה אחד הסרטים הכי מהירים שראיתי בחיי. כדאי לישון טוב לפני שבאים, שני רדבולים הם אופציה, ולמי שיש הפרעות ריכוז או קשב, נא להתכונן להחמיץ הרבה אינפורמציה. משהו כמו תשעים אחוז מהסרט עשוי שוטים מהירים שרודפים שוטים יותר מהירים, עתירי צבע, בזויות צילום אקסטרימיות שעוקבות אחרי אקשן רובוטי בהילוך גבוה. אני בעצמי לא הבנתי תמיד מה הולך שם. קשה לי להאמין שילדים קטנים יבינו יותר טוב.
    עוד משהו שנראה לי מענין. בני האדם שמופיעים בסרט הם בעיקר אמצעי להעביר אינפורמציה ולקדם עלילה. כשלעצמם הם להקה משעממת למדי וחסרת זהות של אוביקטים, בטח לעומת הרובוטים – שלל אינדבדואלים מגוונים ובעלי אישיות ייחודית. זה אגב אחד ההישגים הגדולים של פיקסאר בסרט הזה, אנימצית אופי נהדרת, גדושה במחוונות קטנות, ניואנסים והבעות, שמאנישה דמויות מופשטות כמעט לחלוטין. אוסף פחים מצפצפים שסוחבים על עצמם סרט שלם. בראבו.
    וענין אחרון. זה ללא ספק הסרט הכי ירוק שיצא לכם לראות השנה.

  10. אלון רוזנבלום 11 יולי 2008 ב - 9:51 קישור ישיר

    ואם מצרפים המלצות לפסטיבל, אז הנה שלי, בקצרה ובשני חלקים:

    http://www.seret.co.il/actuality/index.asp?catCase=1&ID=8480

    http://www.seret.co.il/actuality/index.asp?catCase=1&ID=8481

  11. איילת 11 יולי 2008 ב - 10:15 קישור ישיר

    סינמסקופים יקרים,

    למי שרכש 2 כרטיסים ל”עד קצה העולם” ליום שישי הבא 18.7 (לא בשורות ראשונות) ובשל אילוצים לא יוכל להגיע להקרנת הסרט, אשמח לרכוש את הכרטיסים.

  12. שלומי 11 יולי 2008 ב - 11:59 קישור ישיר

    אמנם אני קצת משוחד, אבל אני ממליץ על “מיקה”,יום א ב17:45 במרכז בגין. לוסי דובינצ’יק כמהגרת עבודה נטולת זכויות וכסף שתעשה הכל – אבל הכל – כדי שהתינוקת שלה תשרוד. מרב חטב והצלם רן אביעד(זוכה פרס הצילום בדוקאביב האחרון)יצרו טקסט ויזואלי מרשים שעשוי להפתיע בתחרות הדרמות. זאת היצירה החתרנית באמת הראשונה שיצאה מ”מעלה” עד כה(למרות שיש לא מעט חתרנות גם ביצירות קודמות של “מעלה”, אבל בעיקר בבחירת הנושאים,פחות במישור האסטטי).

  13. סו 12 יולי 2008 ב - 0:08 קישור ישיר

    מלאכים ואדיוטים עצבן אותי.
    הסרט יפהפה מבחינה ויזואלית, קצת איטי מדי לטעמי, אבל לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו, אפל באסתטיקה שלו (בכלל, לאורך כל הסרט הייתי בטוחה שהסרט מזרח-אירופי. משהו באסתטיקה, בכבדות, באפלוליות. מסתבר שטעיתי…). אבל-
    (זהירות, ספוילרים)
    יש בעיות בתסריט של הסרט, ובאיזון שבין החלק הראשון לחלק השני שלו.
    הפלא ופלא, פתאום, משצמחו לבחור (חלאת האדם) כנפיים, הבלונדינית הכוסית נכבשת בן רגע בקסמיו, מתאהבת בו חבל על הזמן, עד כדי כך ששכחה שרק כמה ימים לפני כן אנס אותה (!). ומצד שני אותה בחורה מתהפכת על בעלה כי הוא מתעקש להחליף את הערוץ האהוב עליה בטלוויזיה. מתהפכת, כלומר, מתאהבת במישהו אחר. עד כדי כך היא אוהבת את המוסיקה הקובנית.
    כלומר, הבחורה מאוד מאוזנת, וזה הכל מאוד אמין. מאוד מוזר זה היה בעיני. מה גם שברור לגמרי שהבחור החביב (חלאה כבר אמרתי?) בכלל לא מוכן לשינוי-לטובה הזה שנכפה עליו, הוא מנסה בכל דרך אפשרית להתנגד לטוב שמתפרץ מהכנפיים שלו. אז איך בדיוק ועל סמך מה היא מתאהבת בו, רק כי היא מפנטזת על פרפר ענק שתוכל להחבר איתו? קלוש.
    זה אמנם סרט אנימציה עם נגיעות פנטסטיות, וסביר שיקרו בו דברים הזויים, אבל הוא בכל זאת מתיימר להתבסס על לוגיקה אנושית מציאותית לחלוטין, כך שכל סיפור הבלונדה צרם לי.

    לגבי החלק השני – בעיני הסרט היה צריך להיגמר כשהחלאה מת. כל החלק השני של הסרט היה אמנם מעניין ומשעשע ומעורר מחשבה כמו החלק הראשון, אבל הגודש הכריע אותי. כלומר, די, ראינו כבר סרט באורך מלא מבחינתי, כבד, אפל וגו’, למי יש כוח לעוד אחד…

  14. סו 12 יולי 2008 ב - 1:22 קישור ישיר

    אידיוטים ומלאכים

  15. יבני איש-הורוביץ 12 יולי 2008 ב - 10:22 קישור ישיר

    בתור משוחדת קצת של סרטים ישראליים חבל שלא המלצתם גם על סרטים מתוצרת מקומית…..
    אני ראיתי את הסרט ‘שבעה’ של האחים רונית ושלומי אלקבץ (תסריט ובימוי) ולא אהבתי למרות שיש שם דרמה ישראלית מאד. ראיתי את משה איבגי בסרט החדש והוא משחק מעולה אבל הסרט מאולץ ומנסה בכוח להיות קוסטריצה (לדעתי זה לא מצליח). ראיתי את ‘סופשבוע בת”א’ של האחים עידו ויונתן דרור (תסריט) ודודו זהבי (בימוי) שהוא מעולה וראיתי את ‘ולס עם בשיר’ של ארי פולמן שהוא מעולה.
    יבול טוב השנה……………..
    בהצלחה לכולם

    וכל הכבוד על האתר המכובד הזה.


השאירו תגובה ל - אלון רוזנבלום