עדיין בתל אביב
ראיתי בחיי מספיק סרטים בבריכת השולטן, עם הרוח הנלכדת במסך והופכת את סרט לסרט המוקרן על מפרש, עם פנסי המכוניות שחולפים בכביש ממול ובעיקול מכוונות ישירות אל המסך, עם אורות החומות שצובעים הכל בכתמתמות מלכותית. יש משהו אדיר בצפייה בסרט תחת כיפת השמיים, על מסך גדול והכי חשוב: מול 5000 איש, קהל שכבר אי אפשר למצוא כיום כמעט בשום מקום בעולם. זה כיף אדיר להיות אחד מ-5000 בסרט, מרגישים את הוויברציות, כל מה שעובד ולא, הופכים לחלק מחוויה אנושית קהילתית שכבר לא קיימת. אבל כדי לראות את "וו-E" כמו שצריך – נגיד, בחושך – בקלות ויתרתי על ההקרנה בבריכת השולטן, ואפילו ליס פלאנט אני לא צריך לנסוע. את טקס פתיחת הפסטיבל הירושלמי אערוך במסגרת משפחתית מצומצמת הבוקר ב-11:00 מתחת לבית בקולנוע גת.
============
רגעים יפים בתולדות הקולנוע הישראלי, פרק 54
בכיר אתרי הקולנוע בצרפת, allocine, מרכז בטבלה את עשרת הסרטים שקיבלו את הציון המשוקלל הגבוה ביותר מהמבקרים בעיתונות הצרפתית. נכון לאתמול שלושה מעשרת הסרטים המציגים בצרפת ושמקבלים את הביקורות הכי טובות הם ישראליים. "ואלס עם בשיר" במקום השני (הוא היה במקום הראשון בשבוע שעבר אבל פינה את מקומו לטובת ההפצה המחודשת של "אגירה" של ורנר הרצוג), "שבעה" במקום השישי ו"עץ לימון" במקום העשירי.
הנה צילום מסך מאתמול, להנצחת הרגע:
וגם בטבלת שוברי הקופות הצרפתית, זו שנשלטת כבר שבועיים על ידי "הנסיך כספיאן" במקום הראשון, יש לקולוע הישראלי נוכחות נאה. במקום השביעי "ואלס עם בשיר" שעלה השבוע ל-204 עותקים ועלה מקום אחד מהשבוע שעבר. הסרט מכר 238,846 בצרפת והוא ממשיך להיות יותר מבוקש מ"ברוז'", שיצא לצידו ובהפצה דומה.
במקום ה-16: "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ, שיצא בסוף השבוע שעבר בצרפת ב-53 עותקים ומכר 28,368 כרטיסים.
==============
וויי, וויי, וויי. אחד התסריטאים של "קונג פו פנדה", שכותב בעילום שם, מספר בפירוט אכזרי איך זה לעבוד עם ג'פרי קצנברג וחבורתו על סרט אנימציה. אן תומפסון מפרסמת, את המסמך הלא מחמיא בכלל. סיפורים אימים על קצנברג הסתובבו בשפע בתחילת שנות התשעים, כשהיה בוס האנימציה בדיסני והיה אחראי על כל ההצלחות שם, מ"בת הים הקטנה" ועד "מלך האריות". אבל מאז שהוא בדרימוורקס היתה תחושה ששיטת הניהול שלו השתנתה. כנראה שלא.
ואני, כרגיל, הולך לראות את הסרט שאף אחד לא יודע שהוא קיים. אתמול הלכתי לסינמטק תל אביב לראות את הסרט הרומני "12:08 מזרחית לבוקרשט" (סרט רומני בן שנתיים שיצא אתמול להקרנות סדירות בישראל). הסרט מספר את סיפורה של תכנית אירוח טלויזיונית נידחת בתחנת טלויזיה רעועה, המשדרת ספיישל : לרגל היור-צייט ה-16 למהפכה, מארחת התכנית בחור שיכור אחד, ואיש מבוגר אחר שיחלקו עם קהל הצופים (שגם מתקשרים לאולפן) את חוויותיהם מיום ה-22 בדצמבר 1989, היום שבו ניקולאי צ'אושסקו יצא מארמונו בפעם האחרונה.
הסרט מתחלק ל-2 חלקים : החלק הראשון, הארוך מדי והדי מייגע, מתרכז בהכנות לתכנית. למרות ויצים משעשעים, הסטטיות שלו, והעובדה שהוא מתמשך הרבה מעבר לנדרש גרמה לעפעפים שלי לדרוש את מנוחתם. החלק השני כולו הוא סצינה אחת, בעצם, והיא תיאור השידור עצמו. כאן כבר עבודת המצלמה משוחררת יותר (אחת הבדיחות בסרט היא שהצלם באולפן הטלויזיה אינו מקצועי במיוחד, וכך אנו מקבלים "טעויות" צילום רבות ומכוונות), ואחדות הזמן והמקום יוצרת קומדיה קטנה ואפקטיבית. האם השיכור באמת היה שם, או שאילו תעתועי זכרון ? האם היתה בכלל מהפכה ? האם למישהו אכפת ?
"12:08 מזרחית לבוקרשט" הוא בסך הכל קומדיה קטנה, מצחיקה, מעוררת מחשבה, צנועה ומעניינת. מה שהיו קוראים פעם "טוב ליומיות".
ועוד סרט שעלה אתמול באיחור ניכר הוא "חלומה של קסננדרה" של אחד, וודי אלן. סרט מומלץ לטעמי. הנה הביקורת שלי
http://www.parshan.co.il/index2.php?id=1508&lang=HEB
אני נמנה עם אלה שעדיין צריכים למלא את מכסת שעות בריכת השולטן… הצטרפתי למסורת המהנה הזו מאוחר מדי – רק בשנה שעברה, כך שלפני עוד הרבה פתיחות פסטיבל..
השנה ייתכן והמארגנים קצת הגדישו את הסאה בחגיגות המי יודע כמה לליה ון ליר. לטעמי זה היה טיפה יותר מדי. ובכל זאת, קיבלנו את שלומי שבן בביצוע מרגש ל"היא" של ברט בכרך, אז אולי בכל זאת היה שווה לשמוע את כל הנאומים ודברי התשבוחת, וקטעי הוידאו וכו וכו
מה שכן הצליח לעצבן מעט היא העובדה שבערך בעשרים הדקות הראשונות של הסרט הסאונד וגם איכות התמונה היו די מזעזעים.. בסופו של דבר התקלה תוקנה, אבל חבל שלא הצליחו למנוע אותה לחלוטין..
הסרט עצמו הוא נושא לתגובה בפני עצמה.
הטקסט שהתפרסם אצל תומפסון נשמע לי כמו הגזמה פרועה. זה מתחיל כבר עם התיאור של שיטת העבודה באולפן – סטורי-בורד לפני תסריט. מדובר בשיטה מקובלת לחלוטין בכל הנוגע לסרטי אנימציה (דיסני עבדו בשיטה הזאת עד שנת 1991, ואני מניח שמשם קצנברג הביא אותה). לגבי העובדה שתסריטים בהוליווד (ולא רק בכל הנוגע לאנימציה) משוכתבים למוות, ושתסריטאים (בעיקר בכל הנוגע לאנימציה) אינם מתוגמלים בהתאם להכנסות הסרט – זה לא חדש, אבל אני מאמין שהאיש היה נתקל בזה גם אם הוא לא היה כותב עבור קצנברג, אלא עבור מישהו אחר.
מהטקסט הזה עולה בעיקר תחושה ש:
א) הכותב היה בטוח שהסרט צריך להיעשות באופן מסוים.
ב) האולפן לא הסכים אתו.
ג) הסרט, מה לעשות, הצליח מאוד (ביקורתית וקופתית) למרות שהוא לא נעשה באופן שהכותב חשב שנכון לעשות אותו.
ד) הכותב מה-זה מעוצבן מכל הסיפור.
הקטע על קצנברג מזכיר לי את המערכון הקלאסי
http://www.youtube.com/watch?v=gLrxdkStd_U