11 יולי 2008 | 13:53 ~ 42 תגובות | תגובות פייסבוק

"וול-E", הביקורת

האמינו להייפ: “וול-E” הוא אחד הסרטים היפים שראיתי מימיי, וברבע השעה שעברה מאז צאתי מהסרט אני נדרש לייצר כאן כמה פסקאות ביקורת כשעיני עדיין לחות מדמעות התרגשות ומסונוורות מהיופי הוויזואלי ומלא הנשמה שהסרט הזה גדוש בו.
אנימציה שמנימציה, הסרט הזה הוא סוגה בפני עצמה. יש בו קטעי לייב-אקשן המוצגים בווידיאו (קטעים מ”הלו דולי” ונאומים של הנשיא לשעבר, בגילומו של פרד ווילארד) שרק מדגישים את העובדה שבמהותו זהו סרט שעוסק בפער שבין האנושי והמכאני, הישן וטהחדש, המתוכנת ובעל המחשבה החופשית, כשהבחירות שהסרט עושה, בין הצדדים, הן לאו דווקא הצפויות. אבל ההישג הגדול של “וול-E” הוא בהעזה שלו להיות – ברוב 90 דקותיו – קולנוע טהור. “קולנוע טהור” הוא קולנוע שמשחרר את עצמו מכוח הכבידה של העלילה והדיאלוגים ומצליח לייצר רגש ורעיונות באמצעות תנועה, מוזיקה וטקסטורות, ואת זה הוא עושה נפלא במערכה הראשונה שלו בה נאמרת מילה אחת בלבד: Directive. זה ה”2001: אודיסיאה בחלל” של פיקסאר, והסרט מצטט מסרטו של קובריק ישירות לא פעם, לרוב במסווה של פרודיה. אבל האמת היא שבדרכו הפופית, הקלה לעיכול, הנעימה לעין, הסרט הזה הוא ל-2008 מה ש”20001″ היה ל-1968, עטיפה נוצצת, טריפית, טכנית שמנסה להגיד משהו די משמעותי על העולם בו אנחנו חיים. “2001” עסק באלוהות, בהבנה של האדם שהוא רק פרט קטן בתוך מערכת גדולה בהרבה ממנו. “וול-E” עוסק באנושות. ושניהם, בסופו של דבר מתנקזים לאותו מקום: חופש הבחירה, המתבטאות בסצינות דומות (כשהאחת בפירוש מושפעת מהשניה): ניטרול הרובוט אדום העין שעומד בין הצלחת האנושות לשגשג ובין נדודיה חסרי התכלית בחלל הריק, הוואקום.

היכולת של אנדרו סטנטון וחבורת המאיירים, המתכנתים והטכנאים במפעל הרובוטים של פיקסאר, לגרום לנו לצחוק, להתרגש ולחמול מ- ועל שני יצורים מכאניים – ועוד כאלה שהם רק מונפשים – הם מהפלאים הגדולים של האמנות. כשזה מלווה עם איזשהו מבט מפוכח, שמשלב בין האפוקליפטי לאופטימי, מתברר שהמחשבים של פיקסאר כנראה בנויים כמו וול-E עצמו: רובוטים עם נשמה.
הפתיחה תצמרר את מי שכדור הארץ עוד יקר לו: העתיד. כדור הארץ נטוש ומזוהם. הפתיחה של “אני, האגדה”. הסוף של “AI”. העולם של “בלייד ראנר”. סרטים למבגורים משנים קודמות עכשיו כבר הופכים לחומרים שילדים צריכים – ויכולים – להתמודד איתם. בני האדם מייצרים כעצומה של אשפה (חלקה מוקרנת בבתי הקולנוע). כדור הארץ הפך בלתי ניתן למגורים. הסרט גם רומז לסיבה: תאגיד אחד ענק שקנה את הכל – מהסופרמרקטים, דרך בתי הספר ועד הנשיא – והפך את היקום לפסטיבל צרכנות ובזבזנות אחד ענק, בו בני האדם מתבקש להניח לחוש האחריות שלהם ולהתמסר ליצריהם הבסיסיים: לקנות, לצרוך ולעשות את המינימום האפשרי. האקולוגיה נהרסת? נו פרובלמו. כדור הארץ הוא פריט מתכלה כמו כל מוצר אחר. נשליך אותו הצידה כמו עטיפת ניילון משיך הלאה, לזהם את שאר היקום.
וכך נשארו מאחור רובוטים קטנים לניקוי כדור הארץ. אבל 700 שנה אחרי הם שבקו. חוץ מאחד ששורד כי יש בו משהו אנושי: הוא מלקט וממיין. אחת התכונות של יצור חי: ליקוט ומיון. וסקרנות. והוא צריך להטעין את עצמו פעם ביממה מאור השמש. במילים אחרות: הוא מכונה ישנה, מעין פח זבל על זחלים, אבל הוא מוצג כיצור אורגני. (והוא אמור לעורר את חיבתנו כי כשהוא נטען הוא משמיע את צליל ההדלקה של מק).

כהרגלי, אני מעריך פי כמה את הטקסטים עם הסתירות הפנימיות על פני אלה עם השכנוע הפנימי. “וול-E” הוא בהחלט סרט פרו-אקולוגי המציג את סכנות הזיהום, הצרכנות ודילול המשאבים הטבעיים. אבל האמנם? כי הוא, באותה מידה, סרט שמציג עולם מכאני, טכני, מתוכנת, נוצץ. בסרט הזה למכונות יש נשמה ובני האדם מתנהגים כמו רובוטים. הוא מציג עולם בו הטכנולוגיה היא הישועה. ואם הוא נאמן למטרה עליונה אחת, אפשר להגיד שהוא מקדם את הערכים של סטיב ג’ובס – הבעלים של אפל ושל פיקסאר – הרבה יותר משהוא מקדם את הערכים של אל גור. דווקא מה שנראה כמו סתירה, בין הנשמה הנוחה לתאגידים והמסר המבכה את עתיד העולם, היא שהופכת את “וול-E” לאחד המייצגים המרתקים של התרבות הפופולרית כעת, תרבות שנקרעת בין הרצון לחזור לעבר נקי ותמים יותר ובין השאיפה להיות חדשני יותר, נוח, נקי, אפילו עצל, ואולי גם עשיר.

המפגש בין וול-E, המיושן, האייטיזי, ובין איב, החדשנית, הבוהקת, האיי-פוד המעופף – כמו גם המפגש בין הגבריות הישנה והנשיות החדשה – רק מוסיף לשלל הנושאים שהסרט מקמפרס לתוכו והופך לקופסאות תוכן מדודות היטב מהם הוא בונה את מגדלי העלילה והרגש שלו. הוא מפנה אשפה, היא מחפשת צמחיה. הוא אדם, היא חווה. (ובסוף בני האדם בונים חווה). וכו’ וכו’ וכו’.

ולבסוף, בתור מי שרואה את “אי.טי” כטקסט מהותי לא רק בקולנוע של המאה העשרים אלא גם בתרבות בכלל, אי אפשר שלא לראות קרבה בין “וול-E” ובין “E.טי”, כשהפעם העלילה מדמה המה היה קורה אם אליוט היה זה שנוחת בחללית ופוגש את אי.טי. וכשאני רואה את “וול-E” לא כמיחזור אלא כהמשך ישיר ל”2001″ ול”אי.טי”, שני סרטים שפרצו אל הקנון מחוץ לז’אנר הממוקד והמסוים שלהם, אני לא יכול שלא לתהות: האם כמותם גם הסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר? ואם כן, הרי שלאוסקר של סרט האנימציה הקצר הייתי מציע כמועמד את כותרות הסיום של הסרט, הברקה בפני עצמה, בו המשך הסיפור של וול-E, איב והאנושות מתואר בסגנונות אמנות מציורי המערות ועד אצמנות בת זמננו, ומציגה את הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין אמנות והטבע.

לקריאה נוספת:
פרנק ריץ’ קורא: וול-E לנשיאות!

נושאים: אנימציה, ביקורת

42 תגובות ל - “"וול-E", הביקורת”

  1. ארנב 11 יולי 2008 ב - 15:10 קישור ישיר

    הדבר הכי יפה בביקורת שלך זה שמרגישים שממש רצת למקלדת לשפוך את מה שהיה לך להגיד. שגיאות ההדפסה מוסיפות המון אותנטיות לתחושת הדחיפות…

  2. יונתן 11 יולי 2008 ב - 15:23 קישור ישיר

    נהנתי מהביקורת, אבל הרסת ובגדול עם כמות עצומה של ספוילרים. נרגש מההתרגשות שלך, אבל רבאק, קצת התחשבות.

  3. אליק 11 יולי 2008 ב - 15:30 קישור ישיר

    יונתן, המקסימום שיאיר ספלייר לך זה את כותרות הסיום (לא שאני מקטלג את זה ממש תחת ספויילר, אבל נניח). את כל השאר יכולת לקרוא תחת כל עיתון ואתר אינטרנט רענן שהעתיק את הבריף היחצ”ני. קצת פרופורציות.

    ואני בהחלט מסכים עם ארנב. אפשר ממש להרגיש את ההתנשפות מהעלייה במדרגות…

  4. ברק 11 יולי 2008 ב - 15:44 קישור ישיר

    סרט מקסים אבל
    לא התייחסת בכלל בביקורת שיש דמיון רב בין וול- E לבין הרובוט ג’וני פייב ( מהסרט ‘תקלה מופלאה’-Short Circuit)..

  5. רותם 11 יולי 2008 ב - 15:51 קישור ישיר

    לדעתי מעבר לכל הסופרלטיבים שניתנו והעורפו בכל מקום (ובצדק) זוהי הקומדיה הרומנטית המוצלחת ביותר שלי זכור באלף הזה. הייתי עם חיוך דבילי לאורך כל ההקרנה. משהו שהקולנוע של ימינו שוכח לעשות. הוא יודע להפוך אותנו לדבילים, הוא יודע להצחיק אותנו – אבל את השילוב קשה למצוא.
    ואלא אם פספסתי משהו, אז “המפגש בין הגבריות הישנה והנשיות החדשה” היא משהו ממוצא. אין בשום מקום שיוך מגדרי. אורי קליין כותב על זה בסיום של הביקורת שלו, שהסרט מעלה את השאלות הללו, אבל זה משהו ש”מכוניות” עשה בצורה מצוינת גם ולא התייחסו אליו מספיק בזמנו. וכשבאים לדבר על הסרט בעברית הבעיה נהיית מסובכת פי כמה.

  6. דני 11 יולי 2008 ב - 15:53 קישור ישיר

    יופי של ביקורת.
    לידע כללי: כמה דיבור יש בו? משהו משמעותי או אפשר לקחת ילדים קטנים לאנגלית?

  7. דניאל 11 יולי 2008 ב - 16:05 קישור ישיר

    כותרות הסיום הן מחווה להיה היה המיתולוגית
    כמו ברטטוי אנשי פיקאר בניגוד לאמריקאי המצוי
    נותנים כבוד לדברים שבאו מצרפת

  8. דניאל 11 יולי 2008 ב - 16:12 קישור ישיר

    פיקסאר כמובן

  9. ערן אלתר 11 יולי 2008 ב - 16:36 קישור ישיר

    גם אני אהבתי את הסרט- הביקורת שלי נמצאת בניק לינק.

    ולדני- בחצי הראשון של הסרט בקושי מדברים, אבל בחצי השני של הסרט מדברים הרבה. בקיצור, עדיף לקחת ילדים קטנים לגרסה המדובבת.

  10. דני 11 יולי 2008 ב - 16:37 קישור ישיר

    באסה

  11. זוהר 11 יולי 2008 ב - 16:38 קישור ישיר

    סרט מקסים. אני רק שאלה: מי אתה חושב שהוא יותר טוב, ‘ואלס עם באשיר’ או ‘וולי’?

    אה, ודני, אפשר לקחת לשם ילדים קטנים, בבריכת השולטן ישב לידי ילד בן שנתיים שנהנה מכל רגע.

  12. קזבובו 11 יולי 2008 ב - 18:05 קישור ישיר

    ספויילר!!!!!!!!!!!!!!!!
    מאוד נהנייתי מהסרט ואני מאוד מסכים עם יאיר על העובדה שזה קולנוע במייטבו ומחציתו הראשונה של הסרט היא לא פחות ממדהימה.
    אישית מצאתי שתי בעייות עם הסרט. האחת , או שלא הבנתי משהו שיש בו בור תסריטראי, איך הפכו בין רגע המכונות לאויבי האדם? איך קרה שבבת אחת פתאום כולם התאחדו עם הקפטן והצילו את וול-אי במאבק נגד שומרי הסדר הטכנולוגי?
    השניה, וזה כבר משהו יותר כללי בסרטים הוליוודים – שוב ארה”ב היא כל העולם. העולם=אמריקה. הנשיא האמרקאני הוא נשיא כל העולם, מה שהקפטן לומד על כדור הארץ של פעם זה בעצם הסטוריה תרבותית אמרקאית.
    זה לא סתם אני מנגס, אני חושב שיש פה בעיה אמיתית , במיוחד בסרטים שרואים גם ילדים. לא פלא שרובם אחר-כך הם הופכים לבדלנים, ארוגנטים וצרי אופקים.
    לא שונה בהרבה מ”הצל את הציירלידר – הצל את כל העולם ” של גיבורים ועוד רבים אחרים.
    אבל , תכלס – אחלה אחלה כיף של סרט

  13. רותם 11 יולי 2008 ב - 22:10 קישור ישיר

    יש שם איזה שנייה שברגע שנתגלה הצמח, עולה לרובוטים התקינים (קרי כל מי שהוא לא וול-אי, איווה ושאר הבלתי שפויים) פקודה שאומרת לא להביא את האנשים לכדור הארץ בשום מחיר.
    לגבי אמריקה היא העולם – במקרה זה, זה לא אמריקה אלא התאגיד הגדול, שהוא העולם.

  14. קזבובו 12 יולי 2008 ב - 0:31 קישור ישיר

    לרותם – את זה הבנתי – אבל איך האנשים יודעים שהרובוטים השפויים , הם הפכו להיות רעים ועליהם להיות מאוחדים נגדם ובעד וואל – אי?
    וביניו , הסטנד של נשיא העולם נראה בול כמו הפודיום של נשיא ארהב במסיבת עיתונאים

  15. רותם 12 יולי 2008 ב - 2:25 קישור ישיר

    אם אני לא טועה אז הקברניט אמר להם לא?

  16. איתן 12 יולי 2008 ב - 10:03 קישור ישיר

    אז גם אני הלכתי לראות את “וול-אי” אתמול. כבר כתבתי כאן פעם שהטריילרים עשו אותי פסימי למדי, מכיוון שהקומדיה הרומנטית שחשבתי שהסרט הזה יהיה נראתה לי קלושה למדי. וראה זה פלא : לא טעיתי בהרבה, אבל הסרט הזה הוא נפלא למדי. השימוש בנראטיב הקומדיה הרומנטית הוא רק תירוץ של אנדרו סטנטון (מי חשב שהוא יכול לביים סרט כזה) להראות את הנזק שענקי הצריכה גורמים לאנושות. “חופש הבחירה” ? בכיף. סבבה. אתה תשב בכורסה המאוד נוחה (שאנחנו נספק) ותבחר מה שתרצה (מתוך המבחר הרחב. שאנחנו נספק). כך האנושות מתנוונת.

    “וול-אי” בעיניי הוא סרט עמוק, מעורר מחשבה, נוגה, ודי פסימי. כל החלק השני מלא פעולה, מלא בפרטים (שלא את כולם הצלחתי להכיל), סוחף ואפילו מרגש. הטענה היחידה שיש לי כנגד הסרט היא שהדבר שהסרטים של פיקסאר בפרט, ושל דיסני בכלל, מצטיינים בו בדרך כלל, שהוא ההומור המקורי, הוא החלק החלש בסרט החדש. את רוב הבדיחות בסרט ראיתי כבר בטריילר. וזה גרע (קצת) מההנאה שלי.

    נקודה למחשבה (ולדעתי הבדיחה הבאמת גדולה של הסרט): בסוף הסרט, ממש ממש בסוף, אחרי הסרטון הקצר שמלווה את כותרות הסיום, אחרי שכל הרולר עלה, אחרי שאפילו הלוגו של פיקסאר עלה, הדבר האחרון שנראה על המסך לפני שהמקרנה נכבית הוא הלוגו של Buy and Large.

  17. רני 12 יולי 2008 ב - 11:39 קישור ישיר

    “וול E” הוא באמת סרט נפלא מכל בחינה. בעיני, הטוב ביותר שפיקסאר הוציאה עד היום. “וול E” הוא לא רק אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר שראיתי, עומד בכבוד לצד סרטים כמו “אודיסאה בחלל” (שאליו הוא מתייחס ישירות) ו”בלייד ראנר”, הוא גם אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בעשור הראשון למאה הזו, ובינתיים הרשימה של הסרטים הללו היא קצרה מאד. וזו בהחלט לא רק האנימציה, משהו שכבר לא מפליא אותי אצל פיקסאר (אם כי מפתיע לטובה בכל פעם מחדש) אלא הסרט עצמו, שאם לא היה יוצא מבית פיקסאר היינו מתייחסים אליו כסרט אקספרימנטלי לכל דבר.

  18. יניב אידלשטיין 12 יולי 2008 ב - 12:36 קישור ישיר

    כרגיל פיקסאר לא איכזבו, והסרט היה מופלא.
    בתגובה לביקורת של יאיר – אני לא רואה סתירה בין המאווים בסרט לחזרה לחיים פשוטים יותר לבין טכנולוגיה בוהקת ונוצצת… אם הסרט מתריע מפני משהו, זה מפני טכנולוגיה ריקה מתוכן, מפני חידושים טכנולוגיים שרוח אנושית חיה ונושמת אינה עומדת מאחוריהם. כמו תמיד, הפתרון הרצוי הוא לא א’ או ב’ אלא השילוב החכם בין השניים.
    (אגב, אל גור חבר במועצת המנהלים של אפל, כך שהערכים שלו ושל סטיב ג’ובס קרובים מאוד, אם לא זהים.)
    עוד אסוציאציה מרתקת שהסרט העלה – יותר מכל הסרט הזכיר לי את פנטזיית המד”ב הכושלת של דאגלס טראמבול משנות ה-70, Silent Running, שניסתה להעביר מסר אקולוגי דומה באמצעות עלילה על תחנת חלל עתידית שנושאת בקרבה את הצמחים האחרונים ששרדו לאחר שואה אקולוגית על כדור הארץ. את שיר הנושא של הסרט ההוא שרה ג’ואן באאז, זמרת הפולק הידועה, שגם הייתה בת זוגו של סטיב ג’ובס למשך תקופה מסוימת בשנות השמונים.

  19. יניב אידלשטיין 12 יולי 2008 ב - 12:42 קישור ישיר

    קזבובו – אני מאמין שילדים שיגדלו על “וולי” לא יגדלו להיות בדלנים ולאומנים אלא בעלי מודעות ורחבי אופקים…
    העובדה שהאנושות מונהגת לא ע”י מדינה אלא ע”י תאגיד גלובלי, שהופך את כולם לזומבים אמריקנים שצורכים בלי הכרה, היא לא בעייתית אלא חתרנית ומבריקה. זה לא שכל העולם הוא אמריקה, זה שהקפיטליזם האמריקני השתלט על העולם, והרעיון שזה יקרה הוא חיזיון עיוועים לא פחות מהנופים האפוקליפטיים של העולם שהפך לעיי חורבות.
    המשל האקולוגי הזה הולך להיראות ע”י מיליוני ילדים, שהוריהם מקרינים להם כל דבר שחותמת “דיסני” מוטבעת עליו, גם סרטים פאשיסטיים כמו “מלך האריות”…
    כמו כולם, אני ציני לגבי יכולתם של סרטים להביא שינוי בעולם, אבל אם אפשר לעשות סרט שמביא שינוי, אז זה מה שפיקסאר עשו עם הסרט הזה, ואני מסיר בפניהם את הכובע.

  20. קורא 12 יולי 2008 ב - 16:50 קישור ישיר

    בעיניי וול-E לקולנוע הוא מה שגרסאות הקאברים לגלגלצ. אי אפשר לא לשים לב בדימיון בין וול-E לתקלה מופלאה מהאיטייז. זה עצוב לראות אנשים ממחזרים רעיונות ולא מייצרים דבר חדש.

  21. רני 12 יולי 2008 ב - 17:14 קישור ישיר

    לקורא:

    “תקלה מופלאה” משנות השמונים היה סרט חביב מאד, מה הקשר ל”וול E”? “וול E” מציע חוויה שונה לגמרי מ”תקלה מופלאה”, ויש בו רעיונות שכל קשר בינם לסרט החביב ההוא משנות השמונים הוא מקרי לחלוטין עד לא קיים. העובדה ששם היה רובוט ופה יש רובוט, וששניהם חביבים להפליא, עדיין לא הופכת את האחד להעתקה של האחר.

  22. הדי 12 יולי 2008 ב - 18:57 קישור ישיר

    היה נהדר.
    והיה גם קצת אירוני ונוגה להתבונן בשורה המרוקנת שלנו בסוף הסרט, ולראות איך בעצלותם ואנוכיותם, זו שהורגלה לנוחות של העולם המודרני, אף לא אחד מהצופים טרח לפנות את כוס השתיה שלו. כאילו שכל מה שהם ראו זה עתה היתה קומדיה רומנטית על שני רובוטים…

  23. אמנון 12 יולי 2008 ב - 19:50 קישור ישיר

    לארנב:
    עיתונאי שרץ אל המקלדת זה אכן דבר מעולה. בעיניי לרוץ ולפרסם קצת פחות.
    אני מקנא בך שנהנת משגיאות ההדפסה, כי לי הם שיבשו את רצף הקריאה:
    * וטהחדש
    * 20001
    * למבגורים
    * בני האדם מתבקש להניח
    * משיך הלאה
    * מדמה המה היה
    * אצמנות
    לפחות חצי מהשגיאות הנ”ל אפשר לתפוס גם בלי הגהה. מספיק בודק איות.

  24. RGIS 12 יולי 2008 ב - 21:35 קישור ישיר

    בעיניי הסרט דווקא מזכיר את ספור אדם וחווה (eve) והצמח מסמל את “עץ הדעת”, שמרגע שה”גלמים” (בני האדם) מגלים אותו , הם הופכים ליצורים חושבים והפרס/ עונש שהם מקבלים, הוא להתחיל בחיים ארציים, הרחק מ”גן העדן” שבו הם חיו ( החללית), מקום בו מזג האוויר תמיד נעים, הכל זמין בלחיצת כפתור או בכוס, מציאות ללא כאב, חולי , ריב או קנאה. על כל זה הם מוותרים בשביל לחזור לכוכב הרוס – ” בזיעת אפך תאכל לחם”.

  25. רותם 12 יולי 2008 ב - 22:54 קישור ישיר

    אם סרטים היו נפסלים בגלל הדמיון והקשר שלהם לסרטים קודמים, אז היינו נותרים עם חמישה סרטים ביד. רובם של אווה בול.
    כנ”ל באומנויות אחרות.

  26. mirit 13 יולי 2008 ב - 2:34 קישור ישיר

    wall-e הוא בידור מהנה בעל יופי ויזואלי מרשים ומלא נשמה וככזה הוא בהחלט ראוי לצפייה ובלי שום הסתייגות.
    אבל הביקורת, כמו גם התגובות שכאן, מנסות לתלות בו אפס איזה שהיא משמעות, תובנה, אמירה, מסר ושאר ירקות שמנסות לומר לך שאתה אמור לצאת מהסרט הזה ולחשוב על משהו.
    אז אחרי שצפיתי בסרט הדילמה היחידה שהיתה לי בראש התמקדה בשאלה האם אני מעדיף לאכול שווארמה או שמא כדאי להכנס למקדונלד ולבלמס לעצמי המבורגר, זמנים מודרניים, עתיד האנושות, היונה מתיבת נח ושאר שטויות בכלל לא מצאו להן מקום בראש שלי.
    עסקינן בסיפור אהבה במיטב המסורת ההוליוודית שאליה תוכתנו מבלי דעת להגיב. מהבחינה הזו הוא עשוי היטב ועל-פי הנוסחאות הטובות והשטחיות שאולפנו להגיב אליהן ברפלקס שכבר הפך לטבעי.
    ספויילר!!!
    הרגע היחיד(!) בסרט שבו הוא מצליח לגעת באמת נמצא בסצינת השיבה לארץ שבה וולי הממוחזר בידיי איב מאבד את ה”אנושיות” שאייפנה אותו ושב להיות להיות הרובוט.
    אם הסרט היה עוצר בנק’ הזו (מצב שהוא בלתי אפשרי לאמרקני המצוי) אפשר ואולי הוא היה משאיר את הצופה עם חומר למחשבה.
    אבל, וכאן צריך לסמוך על האמריקאים שאין להם שום עניין להשאיר חומר למחשבה כי בס”ה הם מעוניינים לספק לך את מה שאתה רוצה (ואתה לא רוצה לחשוב) שזה טוב לקופה, תהיו בטוחים שיהיה עוד ויץ שישיב תסדר על כנו ושהאהבה תנצח.
    אז לכו לראות את וולי כי זה באמת בידור טוב ועזבו אותכם מביקורת ילדותית, או סתם מתיימרת לחראות חשובה במקום הלא נכון.

  27. ארנב 13 יולי 2008 ב - 13:19 קישור ישיר

    ל-mirit:

    רק כשלסרט יש סוף רע הוא יכול לעורר אותך למחשבה? חבל. את מפסידה הרבה מחשבות (טובות וגם פחות טובות) מהרבה סרטים עם סוף טוב.

    אבל אם כבר ביקשת, אז תחשבי (אם תרצי, כמובן) על הדבר הבא (ספויילר): חלק מהביקורת של הסרט מופנית כלפי אותו תאגיד ענק בשם Buy and Large, שהפך את בני האדם לתלויים בו ולמזהמים כפיתיים. בסוף הסרט בני האדם אמנם חוזרים לכדור הארץ, אבל הם עושים זאת בחסות ובעזרת סדרה ארוכה של מוצרים של אותו תאגיד. כלומר – בני האדם לא השתחררו מהתלות שלהם, לא בטכנולוגיה בכלל ולא מהתאגיד בפרט. וכדי לחתום את זה באקורד סיום (צורם), היוצרים שמים את הלוגו של BNL בסוף הסרט, אפילו אחרי הלוגו של פיקסאר. אז האם הסוף באמת כזה טוב?

  28. אביגיל 13 יולי 2008 ב - 14:23 קישור ישיר

    אכן, ארנב, בסוף הסרט בני האדם לא השתחררו מהתלות שלהם במוצרים ובמכונות (ובכתוביות רואים אותם נעזרים ברובוטים על מנת ליצור מחדש את הציוויליזציה שלהם), אך לדעתי בעיני הסרט זה אינו דבר רע. וול-אי אינו סרט השולל את הצרכנות והחומרנות באופן גורף, אלא רק את הגרסאות חסרות התשוקה והאהבה שלהן. זהו, אחרי הכל, סרט ששתי הדמויות הראשיות בו ורוב הדמויות המשניות הן חפצים, ומה עם האהבה העמוקה של וול-אי לחפצים שהוא אוסף במשך מאות שנותיו לבד על כדור הארץ? האם לא מתבקשת המסקנה שהאישיות שלו היא תוצר של נבירה בחפצים אלה והאהבה שפיתח אליהם?

  29. סיגל 13 יולי 2008 ב - 16:06 קישור ישיר

    סרט מעולה. באמת.
    אבל אף אחד לא אומר כלום על בעיות הסאונד בהקרנה בבריכת הסולטן?
    בכל המערכה הראשונה הסאונד ירד משמעותית אחת לכמה דקות (לעיתים אפילו באמצע מוזיקה או קטע ווקאלי/אינסטרומנטלי חזק). זה מאוד הפריע במשך רבע השעה הראשונה של הסרט.
    מעיון בביקורות בעין הדג, ראיתי שאותה בעיה היתה גם בהקרנה אחרת בירושלים. האם הבעיה בעותק?

  30. קורא 13 יולי 2008 ב - 16:42 קישור ישיר

    לא מזכיר את תקלה מופלאה? הנה: סרט שמדבר על רובוט שמשהו בו משתבש והוא מפתח רגשות, נשמע מוכר?

  31. mirit 13 יולי 2008 ב - 19:00 קישור ישיר

    לארנב.
    לחשוב?
    הנה לך לחשוב.
    בוא ונזכור ביחד כי ערס התרבות המערבית היא מקום שהיה קרוי ארם נהריים/מספוטמיה וידוע היום בשם עירק.
    מכאן שאם האמרקנים מסתערים על עירק הם בעצם שבים אל המקורות, תרצה, מהחלל לכדור הארץ.
    ועכשיו. חברה (אומה) שמנה ומפונקת שמסתערת מבלי דעת חזרה אל ה”מקרות” בעקבות מנהיג חסר בינה שאין לו שום משוג מה הוא בעצם רוצה ולמה-זה מה קורה בעצם בסופו של הסרט, לא מזכיר לך משהו?
    אז עכשיו צא ואמור שמדובר כאן בסרט חתרני שמביא לנו אליגוריה למשטרו של בוש ולהחלטה לצאת למלחמה בעירק. לא יכול להיות?
    אז האמת שאפשר לחשוב על הרבה דברים אבל אני ארגיש עם עצמי מגוחך לנהל ויכוח רציני על משמעויות דווקא על גבו של הסרט הזה שנאמר “אשרי האיש”..

  32. ארנב 14 יולי 2008 ב - 8:12 קישור ישיר

    ל-mirit:

    פרשנות מעניינת. לא חשבתי עליה, ויכול להיות שהיא מופרכת וחסרת בסיס, אבל יכול גם להיות שמתוך רצון להוכיח את ההיפך עלית על משהו.

    כל פרשנות היא קבילה, בתנאי שיש לה ראיות בסרט עצמו. לפעמים אפשר אפילו למצוא בסרט (או במחזה, או בסיפור או בכל יצירה אמנותית אחרת) משמעויות שהיוצר בכלל לא חשב עליהן. מה שחשוב, זה שזה מניע אותנו לדיון, לפעולת חשיבה. וזה בדיוק מה שאת/ה עושה כאן.

  33. candy 14 יולי 2008 ב - 17:08 קישור ישיר

    פשוט קלעת בול.ואני חושבת שדווקא הנחישות הזו לרוץ ישר למקלדת היא זו שהוציאה ביקורת כל כך נכונה וכל כך טובה.

    זה סרט שצריך לשקוע,ואחרי שהוא שוקע בך אתה מבין כמה הוא גדול,ולו רק בגלל היכולת הזו של סרט להעביר אותך שעה וחצי כמעט בלי דיאלוגים,ועוד להנות מזה,בעולם שהוא אינסטנט כל כך.

    מעבר לזה האנימציה מדהימה,ווול אי עצמו הורס את הבריאות.
    מכורה.

  34. אתי 14 יולי 2008 ב - 17:13 קישור ישיר

    להדי,
    אחת הסיבות שאף-אחד לא מפנה את הכוס שלו בעזיבתו את בית הקולנוע היא שאין פח ביציאה לזרוק לשם את הכוסות. בפעם-פעמיים שלקחתי אתי ביציאה מהסרט את מיכל הפופקורן הריק תוך כוונה לזרוק אותו לפח היכנשהו, מצאתי את עצמי הולכת אתו לאורך כל המסדרונות עד שהגעתי חזרה לקניון ורק שם היה פח שכבר היה מלא מלהכיל. בקיצור, לא נראה שממש מצפים מהצופים לעשות זאת. אם יהיו האמצעים לשם כך, אני אהיה הראשונה לעשות זאת מבחינתי.

  35. ניר4819 14 יולי 2008 ב - 18:14 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט, אבל אהבתי את המשפט המסכם של פרנק ריץ’ בלינק שנתת (והכתבה מחכימה ביותר, ואני חושש שנכונה גם לגבי מערכות פוליטיות לא אמריקאיות אהמ אהמ…):

    Americans should see it [Wall-E] to appreciate just how much things are out of joint on an Independence Day when a cartoon robot evokes America’s patriotic ideals with more conviction than either of the men who would be president.

  36. גלגלת 15 יולי 2008 ב - 13:42 קישור ישיר

    אממ אני גם רוצה להגיד משהו
    אני מאוד מופתעת מההשוואות לכל מני סדרות כאלו ואחרות ואולי מופתעת עוד יותר מכך שיאיר רווה לא התייחס (הלו אתה שומע?) למחווה ל-E.T איך קרה כזה דבר? E.T היה חייב לעזוב את כדור הארץ כדי לחיות ו-WALL-E כדי לחיות חזר לכדור הארץ… והיו עוד כמה הקבלות.
    אבל בכללי מאוד הזדהתי עם הביקורת שלו, וגם אני יצאתי עם תחושות מעט אפוקליפטיות.

  37. תום 6 ספטמבר 2008 ב - 10:30 קישור ישיר

    סרט מדהים!
    נהנתי מכל רגע [:

  38. Walter Shearman 30 ינואר 2011 ב - 20:23 קישור ישיר

    Your blog is so informative … keep up the good work!!!!

  39. רז 13 פברואר 2013 ב - 22:33 קישור ישיר

    סרט מעולה מכל בחינה עלילה טובה ומרתקת בקיצור בין סרטי האנימציה הכי טובים שראיתי


השאירו תגובה