14 נובמבר 2012 | 12:59 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

עכשיו: הפגנה

image

הפגנת העיתונאים. גם מפגינים וגם מדווחים

קיבלתי סמ”ס מאיגוד העיתונאים החדש להגיע להפגנה במחאה על כל מה שקורה בעתונות הישראלית בשבועות האחרונים. זה מתחיל ב-13:00 ברחבת סינמטק תל אביב. וכשהאיגוד קורא, אני מגיע. אני מביט סביבי בכל מה שקורה – למשל, במעריב – ומחפש מילים כדי לעקוב אחרי זה ולפרשן את זה. ואני לא מצליח. סיפור “מעריב”, למשל, מורכב בשבילי במיוחד. חמש שנים עבדתי שם, מ-1994 עד 1999. אני חייב למקום הזה המון. “סינמסקופ” נולד ב”מעריב” ב-1996. עבדתי שם עם אנשים מדהימים, זה היה למעשה בית הספר לעיתונות שלי עם המורים הכי טובים שהיו לי – אמנון רבי, דבורית שרגל, אמיר רותם, גל אוחובסקי, תמר גלבץ. למשך תקופה ערכתי את מדוריו של רון מיברג, ולמשך תקופה הוא ערך את כתבותיי. רענן שקד, עמית שהם, דרור פויר, מושיק לביא, כנרת רוזנבלום, שירי לב-ארי, מולי שגב, חגי לוי – כמות האנשים המדהימים והמוכשרים שעבדתי איתם שם מציפה אותי נוסטלגיה.

אבל באותה נשימה, השנה האחרונה שלי ב”מעריב” היתה די סיוט.

המשמר השתנה, האנשים הטובים שאיתם עבדתי כל השנים, אלה שהביאו אותי לשם וטיפחו אותי, עזבו, והעיתון שינה את פניו, ונהיה מקום איום להיות בו. מקום של פחדים, חששות, שמועות ורוח רעה. קיצוצים מיסתוריים במשכורות ללא הסבר, הפניית גב – וכל זה כשבמקביל מתנהלת פרשיה מכוערת נורא של האזנות סתר ותככים בעלי אופי אפור ואף שחור – הפרשיות האלה אף פעם לא נגעו בי ולא היו מעורבים בהם אנשים איתם עבדתי, אבל באותם ימים “מעריב” היה מקום שהיה נורא מביך לעבוד בו. את השנה האחרונה שלי ב”מעריב” העברתי בניו יורק, בתקווה שמרחוק יהיה יותר קל לא לשמוע את הבלאגן, אבל זה לא עזר. זו היתה שנה איומה מבחינת קשר בין מעביד ובין עובדיו, הרגשתי נטוש. ברגע שהגיע הטלפון מ”העיר” לעבור אליהם לא היססתי פעמיים. לא עברתי ל”העיר”, נמלטתי אליו.

כך שכל מה שקורה ב”מעריב” עכשיו, מבחינתי, הוא רק המשך ההתפוררות האיטית שהתחילה אי שם בסוף שנות ה-90, כשהמותג “מעריב” – שבעבר היה העיתון הנקרא ביותר בישראל, וחלוץ כל תחום המוספים שמאז ומתמיד היה המקום שלי בעיתונות הפרינט – החל להתפורר. ואני מודה, משהו בי חווה איזושהי הקלה, אפילו שמחה לאיד, על גורלו של המותג הזה שרמס את עובדיו כל כך הרבה שנים. אבל זה חלק קטן ואפל בתוכי, ואני מתקומם נגדו, לכן כה קשה לי לכתוב על זה. כי עיתונות לא יכולה להתקיים ללא אחווה. בכל פעם שעיתון נסגר (“מעריב”, לצורך העניין, לא באמת נסגר, אבל אני מניח שההתפיידות שלו מחיינו היא עניין של זמן והתהליך ימשיך להיות כמעט בלתי מורגש עד שהוא יעלם לחלוטין) או עיתונאי מפוטר אני יודע היטב: הבא בתור יכול להיות אני.

אז כשקוראים לי בשם הסולידריות, אני מגיע. בלי חשבונות, בלי תחושות הבטן המוקדמות שזה היה בלתי נמנע (ולמעשה שזה נס שזה קרה עד עכשיו). אני עומד לצד הקולגות שלי – “מעריב”, “ערוץ 10”, כל מקום שבו ההנהלה מפנה גבה לעובדים, כל מקום שנמצא בסכנת קריסה וסגירה.

לא צריך להיתמם: תחום עיתונות הדפוס נמצא ברגע טראומטי, וסופו של כל עיתון להיסגר – שלא יהיו ספקות בכך. העיתונות תישאר, אין לי ספק בכך, זה רק פורמט ההגשה שמשתנה, ובדרך אנו חווים רעידות אדמה שמנערות את הקרקע. אבל בשלב הזה, צריכים לנהוג באחריות. המו”לים חייבים לדאוג לעובדיהם, גם המפוטרים. ההפגנה היום צועדת לכיוון קרית הממשלה, כדי לקרוא לממשלה להתעורר. אני לא בטוח לגבי הססמה הזאת. אני לא רוצה שהממשלה תתגייס להצלת עיתונים. אבל זה נכון לעורר מודעות: ובעיקר לעורר גם את העיתונות עצמה, וגם את קוראיה, מאיזושהי בועה צינית שהיינו כלואים בה.

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה