"איה". סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן-נון

נו, זה היה צריך לעלות כבר מזמן. בקולנוע לב, שם הסרט "איה" בן ה-40 דקות בשבועיים האחרונים, נראה שהם רק מוסיפים לו עוד ועוד הקרנות. אז הנה: ביקורת קצרה לסרט קצר.

זוג הבמאים, והזוג בחיים, עודד בן-נון ומיכל ברזיס הם נכון לעכשיו אלופי הארץ בסרטים קצרים. תשע שנים חלפו מאז סיימו את לימודים בסם שפיגל שם יצרו את סרט הגמר שלהם, "עונג שבת", ובשנים מאז הם מתמקדים ביצירת סרטים קצרים, במדינה שאין בה תעשיית סרטים קצרים (אני מקווה – ולא מעט בהשראתם – שזה ישתנה בקרוב). סרטם הראשון, “גן עדן אבוד" נמשך עשר דקות. סרטם השני, “הנשים של יום שלישי" (על פי הרוקי מורקמי) נמשך 20 דקות. וכעת, סרטם השלישי, “איה", נמשך 40 דקות (ובאופן חריג מוצע להקרנות מסחריות, במחיר מוזל, בבתי הקולנוע של רשת לב ובסינמטקים. ובצדק: זה סרט שמעניק לצופיו חוויה רגשית מלאה, ממש כשל סרט באורך מלא). "איה" הוא גם הסרט הראשון שלהם שמצולם בפורמט דיגיטלי. בן-נון, הצלם בצמד (ומטובי צלמי ארצנו), הצליח לשמור אמונים לפילם בסרטיהם הקודמים, גם כשמסביב הפורמט הזה הלך ונכחד. השלב הבא בסדרה החשבונית הזאת הוא, אין מנוס, סרט באורך מלא. בזכות הצילום של בן-נון יש תמיד משהו טעון ואירוטי למדי בסרטיהם. סרטים העוסקים במפגשים אקראיים, רגעיים, שבהם מנהלות הדמויות שלהם לשבריר שניה חיים של מישהו אחר. כך שעוצמת הסרטים שלהם, ו"איה" הוא הטוב והמורכב והמרגש שבהם, אינה מצויה דווקא בפיתוח תסריטאי של הסיטואציה אלא ביכולת ההתבוננות שלהם על אותה סיטואציה שנפרשת מול עיניהם ויכולתם למצוא את זוויות הצילום העדינות והפיוטיות ביותר כדי לתאר אותה ואת הרגש הסמיך שהולך ומתעצם סביבה. זו לא רק הפנטזיה שהופכת את "איה" לסרט כה מושך, אלא בעיקר שניים-שלושה שוטים מופתיים, שלוקחים סיטואציה פשוטה למדי והופכים אותה ליצירת מופת של קולנוע – קונצ'רטו למצלמה, שחקנים ופסנתר.

ציוץ