16 נובמבר 2012 | 09:00 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

“האחות של אחותך”, ביקורת

“האחות של אחותך”

לפני שאתם קופצים פנימה, עשו לעצמכם הימור קטן: סרטה החדש של לין שלטון – האם לדעתכם אהבתי את הסרט או לא?

פורסם ב”פנאי פלוס”, 14.11.2012

ראשית, עליי לתהות תהייה. מה פתאום החליטו מפיצי ארצנו לעשות טובה לבמאית לין שלטון ולהפיץ בארץ את סרטה זעיר המימדים (שצולם ב-12 יום ובתקציב של פחות מחצי מיליון שקל) ורב האילתורים, “האחות של אחותך”, אבל דילגו על סרטה הקודם, “Humpday” מלפני שלוש שנים שהיה סרט מעוטר פרסים ואחת ההפקות העצמאיות המדוברות ביותר של השנה ההיא? הסרט ההוא לא הגיע ארצה, והנה, סרטה החדש מגיע גם מגיע, ולא לסינמטקים ולמוזיאונים, אלא לרב-חנים וליס-פלאנטים, כאילו מדובר בסרט גדול מימדים ולא בדרמה המתרחשת בעיקרה בבית אחד. האם זה קשור לעובדה ש”Humpday” עוסק בסקס בין שני גברים, מול “האחות של אחותך” בו גבר סטרייט שוכב עם לסבית בזמן שהוא מאוהב באחותה? הרי לא יתכן שיש הומופוביה אצל מפיצי הקולנוע בארץ – זה פשוט לא יתכן – אז זה חייב להיות משהו אחר, נכון? ענייני חוזים וזכויות, או אולי התחושה שאמילי בלאנט – שעכשיו גם ב”לופר” – היא כבר כוכבת ששווה להפיץ את כל סרטיה? כן, זה בוודאי זה.

וכך קורה ש”האחות של אחותי” מגיע ארצה נטול כל קונטקסט. לין שלטון היא חלק ממעין-גל-חדש של קולנוע אמריקאי סופר-עצמאי, שעובד עם תקציבים נמוכים מאוד ובגישות קולנועיות ישירות ונטולות התחכמות. חלק מהחן של הגל הזה – שהוא ברובו בלתי נסבל בעיניי, ותכף אסביר למה – זו התחושה הקהילתית שלהם, הם כולם עובדים בתפקידים שונים בסרטים של חבריהם ועמיתיהם, כאילו הקריירה הקולנועית שלהם היא המשך לחיים בבית הספר לקולנוע, בו כולם עושים תורניות. אז אצל לין שלטון תמצאו בתפקיד הראשי בשני סרטיה האחרונים את מארק דופלאס, שהוא בדרך כלל תסריטאי ובמאי (יחד עם אחיו). תוך שניה, אם תראו מי שיחק אצל מי וביים את מי, תצליחו לחבר בין לין שלטון ומארק דופלאס ובין גרטה גרוויג ואנדרו בוז’לסקי וג’ו סוואנברג ואלכס קרפוסקי ולינה דנהם, ולהגיע גם לנוח באומבך, שאיכשהו הצטרף לחבורה (או שימש לה השראה), בזכות קשריו הרומנטיים עם גרוויג (וגם בריט מארלינג וחבורתה, בהם עסקנו כאן לפני סוכות אפרופו סרטיה בפסטיבל אייקון, מתחברת אליהם). במקרי הקיצון של הסרטים האלה, כשהם ממש זולים ונזיריים, הם זכו לכינוי “מאמבלקור”, קולנוע של ממלמלים (לא מעט בגלל העובדה שרוב השחקנים אינם שחקנים). ובכן, “האחות של אחותי” נושק למאמבלקור ומגיע ממנו, אבל אינו חלק מהגל הזה, ולו בזכות העובדה שכאן ניתן להבין מה השחקנים אומרים. אבל כמו בגרועים שבסרטי המאמבלקור גם כאן שלוש הדמויות הראשיות הן של דמויות כבר-לא-ממש-צעירות שעדיין מרגישות אבודות בעולם כאילו הם בני 18 ותחושה עזה של לוזריות דובק בהם. כבר הרבה זמן לא צפיתי בסרט ששלוש דמויותיו כל כך דחו אותי בפתטיות שלהן.

מארק דופלאס מגלם ב”האחות של אחותך” גבר עם נטייה לשתות יותר מדי ושחייו מפורקים. איך אנחנו יודעים את זה? בערב האזכרה למות אחיו הוא פותח את הפה ומתחיל ללכלכך על המת. חברתו הטובה, ומי שהיתה בעבר בת הזוג של האח (אמילי בלאנט), מציעה לו, כמחווה ידידותית, לבלות כמה ימים בבקתה של הוריה על אחד האיים מול חופי סיאטל. הוא מסכים ורוכב לשם על אופניים. אלא שהבקתה, הוא מגלה, כבר מאוכלסת: אחותה של החברה שלו (רוזמרי דה-וויט), שבדיוק נפרדה מבת זוגה, באה לשם כדי להתאושש מהפרידה ולשתות יותר מדי. אז הם שותים יותר מדי יחד וידה-ידה-ידה הם שוכבים בו בלילה. למחרת בבוקר מגיעה האחות. ויש לה סוד לספר לאחותה: היא הבינה שהיא מאוהבת בבחור ההוא. אוי ואבוי מה יקרה אם היא תשמע מה שקרה בלילה שלפני.

וכך מסצינת פטפטת מייגעת אחת לשניה הם מעבירים את דקות הסרט כשאת בסיס הקונפליקט אני פשוט לא מבין: אם החברה מעולם לא הסגירה את רגשותיה כלפי הבחור – ויותר מזה, היתה בת זוגו של אחיו – איזו טענה עשויה להיות לה כלפי הבחור ששכב עם אחותה (הלסבית)? כלומר, מלבד קנאה שלא מעוגנת בשום רציונל ולפיכך ממש לא מעניינת אותי. הדבר הטוב שקורה לכשמגיע הגילוי הוא שהבחור עוזב, כדי לחשוב קצת על החיים, וכאן הסרט עובר לסצינה שקטה לשם שינוי, מלווה בנעימת גיטרה נאה, וברגעים בודדים של פיוט בו הבנות מבלות קצת זמן איכות עם עצמן בנופים ירוקי העד של מערב ארצות הברית.

שלטון, כמו לא מעט מעמיתיה למעין-גל-אמריקאי-חדש הזה, לוקחת את השראתה מיוצרים כמו ג’ון קסאבטס או מתנועות כמו דוגמה 95′: צילום בציוד כמעט ביתי (ולעזאזל איכות התמונה, העיקר האותנטיות של הרגע), שימוש בחברים ובשחקנים אמיצים שיוצאים להרפתקאה אנטי-הוליוודית, ושימוש מרובה באילתורים. אני מודה, גם עם מושאי ההשראה האלה (סרטים כמו “בעלים” של קאסאווטס או “החגיגה” של תומס וינטרברג) קשה לי מאוד. אבל נראה לי שהגל המחתרתי הזה מביא את הגינונים האלה להקצנה. בראש ובראשונה, אני פשוט לא מסוגל לראות שחקנים מאלתרים. כל במאי שחושב שזו הדרך לייצר “אמינות” או “אותנטיות” פשוט טועה. אין דבר יותר מזויף ומלאכותי משחקן שצריך להעמיד פנים שהוא נמצא בסערת רגשות ולהמציא בעצמו את המילים כדי לבטא את זה. כל מה שייצא לו – וזה בדיוק מה שקורה כאן – זה אוסף אינסופי של קללות. וגם כאן, לרוב הוא יהיה מוגבל ל”פאק” ו”פאקינג” ו”פאק איט” ללא תזאורוס צמוד לידו. הרי בשביל זה צריכים תסריטאים: כדי שיידעו איך ללטש סצינה רגשית מבחינת פעילויות ודיבורים, כדי שיקדישו לסיטואציה דקת מחשבה וינסו לייצר בתוכה איזו אבחנה חכמה, שיפשפשו בתוך עצמם וימצאו אולי כיוון דרמטי אחר, ולא צפוי. כל זה לא יכול להתקיים מעבודת אלתור, שתלך אל הדרך הדרמטית הקצרה ביותר ביותר מדי מילים. וכך יוצא ששלושת גיבורי “האחות של אחותך” לא רק סובלים ממשבר דרמטי מעט תמוה – שדווקא היה יכול להוביל מהלך קומי מעניין – אלא גם מאוצר מילים דל. וכשמתקמצנים עליי גם במצלמה וגם בדיאלוגים אני תוהה למה זה היה כדאי.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - ““האחות של אחותך”, ביקורת”

  1. gיא 16 נובמבר 2012 ב - 9:10 קישור ישיר

    מתיש. סרט פשוט מתיש.

  2. עמית איצקר 16 נובמבר 2012 ב - 9:41 קישור ישיר

    לא מסכים. אין ספק שהסרט פחות טוב מ”האמפדיי” המעולה אבל הוא עדיין סרט מאוד חביב עם שחקנים מצויינים. אני קוודא מאוד אוהב את שיטת האלתור של שלטון. היא מביאה תוצאות מעניינות. ממליץ גם לראות את הסרט שהיא עשתה לפני האמפדיי בשם my effortless brilliance. זה גם סרט על שלושה אנשים שמתבודדים בבקתה מרוחקת אבל יש שם הברקה מבחינת ליהוק

  3. דודי מיכאלוב 17 נובמבר 2012 ב - 3:19 קישור ישיר

    Even if it’s events & some dialogue showCase this New Yorkish Liberal YapiN… Can’t help Liking it’s sweet harmless little soul.
    Floats great & with tact, but very “in frame”- No wonder a woman direct it.
    Emily Blunt- Yum Yum, Best actress these days, British rules.

    זו דעתי על הסרט באנגלית, מתוך אתר ההמלצות\ביקורות שלי.
    ליחצה על שמי פה ותגיעו לאתר זה.

    אם כי, כמו לרוב, אין לי טענות ליאיר רוה, לטעמי זהו סרט 7 מתוך 10-
    שבע גבוה, עשוי בחן, זורם דווקא אחלה, עם אמינות, חן ורומנטיקה.
    אבל מצד שני- האירועים בו מעטים מידי ומתחיל עם הרוח הניו יורקית-אינדי-ליברלית-מעייפת-טוסיק. אך מתקדם יפה מאוד עם המתחים והשיחות בן הדמויות.

  4. ברכה 25 נובמבר 2012 ב - 23:58 קישור ישיר

    סרט משעמם ביותר לא ללכת בשום פנים ואופן !!!


השאירו תגובה ל - דודי מיכאלוב