דן בן אמוץ מתוך "חור בלבנה". וגם מתוך "דב"א, סיפורו של גיבור מקומי" של לוי זיני

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.11.2012

בפסטיבל ירושלים האחרון ראיתי זה לצד זה שני סרטים תיעודיים על שתי פיגורות ישראליות שפתאום קלטתי שלמרות השפעתן הרבה על חיינו – התרבותיים, נגיד – אין סיכוי שאי פעם מישהו יקרא רחוב על שמם. הם היו כל כך מחוץ למיינסטרים בשעה שהלכו לעולמם שנראה שהמיינסטרים הישראלי יעדיף להתכחש להם מאשר לקומם את זכרם. השניים הם דן בן-אמוץ וישעיהו ליבוביץ. בשני המקרים תהיתי מה כבר ניתן לחדש על שתי הדמויות האלה שכבר תועדו – ותיעדו את עצמן – כה הרבה, ובשני המקרים הופתעתי לטובה משני סרטים חכמים וסוחפים, שלא חוששים ללכת נגד הזרם. לסדרה המשובחת של אורי רוזנווקס ורינת קליין על פרופ' ליבוביץ עוד נשוב כשהיא תגיע להקרנות. אז בינתיים בואו נתבונן ב"דב"א: סיפורו של גיבור מקומי" של לוי זיני שמוקרן כעת בסינמטקים (חפשו בכרוניקות של הסינמטק הסמוך אליכם).

לוי זיני עשה דבר גדול. לא רק שסרטו מצוין, סוחף, מרגש ורב אבחנות, הוא גם מחזיר לתחייה את אחת הדמויות התרבותיות המשמעותיות שהיו בישראל, וזאת מבלי להעלים את צדדיה האפלים והפרובלמטיים. להפך, נדמה שדבר הזין דבר – הגאונות המילולית שצמחה על טראומה אישית ושבאה לידי ביטוי גם בפרץ יצירתי עצום אבל גם ביחס אנושי פגום, ואולי אף פלילי. ב-1992, שלוש שנים אחרי מותו של דן בן-אמוץ, פרסם אמנון דנקנר, שהיה חברו הטוב, ביוגרפיה מפלילה למדי שדיברה לא מעט על מעלליו המיניים של בן-אמוץ. בן-אמוץ, שהיה המודל לגבריות הישראלית הנהנתנית של הפלמ"ח, שהיה כל כולו איש של שבירת מוסכמות בשנות הששים, איש שייצג איזושהי מהות של הישראליות החצופה והחוצפנית, הפך ב-1992 לפרסונה נון-גרטה. בבת אחת, בעקבות הביוגרפיה הזאת, נהיה פתאום לא פוליטיקלי-קורקט להזכיר את בן-אמוץ. הוא נהיה מוקצה.

לרגע נראה שאין לזיני איך לחדש לנו: הוא עושה שימוש נרחב במסיבת ההלוויה שבן-אמוץ ערך לעצמו בעודו בחיים, חודשים לפני פטירתו מסרטן, מסיבת הפרידה שלו מהחיים ושל דור הפלמ"ח מישראל. מסיבה שתויה, עוקצנית, מלאת יריבויות וסגירת חשבונות. בחיי, הם היו אנשים קשים. ואולי אפילו בלתי נסבלים. ולכולם, נראה לי היו את הצדדים האפלים שלהם. כל מי שחי בסוף שנות השמונים ראה את המסיבה הזאת, ששודרה בערוץ 1. ובכל זאת, זיני משתמש בה כציר מרכזי בסיפורו והוא מצליח לחדש, לשים דברים בהקשרם, ולמצוא סיפורים חדשים. הוא לא רק מזכיר עד כמה בן-אמוץ היה גאון קומי ואשף של מילים, הוא גם ממקם אותו בתוך מילייה מסוים ומזכיר שלמעשים יש קונטקסט.

הסרט מצליח להקיף לא מעט מחייו ויצירתו של בן-אמוץ, ולא פוסח על התקופה שבה הוא גם הפך למעין בדיחה עצמית, לא מודעת, רוח רפאים של עידן שחלף והוא סרב להתעדכן. ושוב, אנשי האייטיז עדיין זוכרים את בן-אמוץ, מצד אחד מתוכניות המערכונים ברדיו – שם שמעו אותו מוקלט מתור הזהב של ההומור הישראלי (בין אם ככותב מערכונים לגששים, או כמבצע בעצמו) ומצד שני בהיותו דמות נוכחת כמעט תמיד בלובי של הסינמטק הישן, מחפש עם מי להתחיל בגלבייה שלו. הסרט רומז לנו שלשפוט אדם על סמך מוסכמות חדשות על מעשים שהוא עשה בימים שבהם המוסכמות היו אחרות, זה בעייתי. ומצד שני, הוא לא מתכחש לכך שגם כשהרפתקנות מינית הגובלת בפלילים נחשבה נורמטיבית, גם אז זה לא היה בסדר – גם אם החברה הפנתה לכך מבט, ואף קריצה. אבל זה היה סודו של הדור הזה: הרעיונות והמילים שלהם היו זהב, אבל מעשיהם ונשמותיהם היו שחורים משחור. וכנראה שאי אפשר היה לנתק בין השניים. בן-אמוץ היה יכול להיות כמו משה דיין ולמות מוקדם או כמו אורי זהר ולחזור בתשובה. אבל הוא נשאר עומד, עד 1989, דבק במי שהוא היה, גם כשזה לא היה יותר רלוונטי לימים, והפך אותו למטרה קלה לניגוח.

מי שלא מכיר את בן-אמוץ יתמוגג מ"דב"א", מהגילוי שכל כך הרבה מטבעות לשון וציטוטים משירים וממערכונים הם פרי עטו, מהחיבור הכה מסיבי שלו לכל עולם היצירה של שנות הששים בארץ. מי שכבר קרא הכל ושמע הכל, יופתע גם הוא מכך שזיני, בהערכה גדולה ובאמפתיה אמיתית, מציג בפנינו לא מפלצת, ולא אליל, אלא אדם מוכשר בטירוף, כריזמטי בצורה יוצאת דופן, ועם צל אפל שרדף אותו כל חייו.

==================

כטיזר לסיפורו של דן בן-אמוץ, אפשר בהחלט להתחיל עם ארבע הדקות האלה מתוך "חור בלבנה" של אורי זהר מ-1965. זוהר קלט את בן-אמוץ באופן מושלם, וגם מיקם אותו בדיוק במקום שלו: אוכל שתייה, נשים, אורי זוהר מימין, אברהם הפנר משמאל, ישראל גוריון מאחור ועמוס קינן – הצ'ילבה הנצחית – חתום על התסריט שהוא מקריא מהדף:

ציוץ