21 נובמבר 2012 | 12:02 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

הסיפור שכבר ראינו, והסיפור שעוד לא ראינו שום דבר כמוהו קודם

הנה ריטואל: שלב ראשון – המועצה לביקורת סרטים (“הצנזורה”) מגבילה סרט ישראלי לצפייה עד גיל 16, בשעה שלא ברור מה יש בסרט שבכלל יגרום להם לחשוב שהסרט הזה זקוק למגבלה כלשהי. שלב שני – יוצרי הסרט קופצים על הבשורה הזאת בהתלהבות, עושים לה ספין כועס (“רומסים את זכות הביטוי שלנו!”) והופכים אותה במהירות לכותרת תקשורתית (“הסרט כך וכך הוגבל לצפייה על ידי הצנזורה!”), אותה הם ינסו למנף אולי גם לקמפיין אקטיביסטי/פייסבוקי – שיותר משהוא אמור לשנות את החלטת הצנזורה אמורה לעזור ולקדם את שמו של הסרט. שלב שלישי – אני מפרסם פוסט על הריטואל המחזורי הכל כך קבוע הזה, בו כולם פועלים במכאניות נדושה. גם הצנזורה וגם היוצרים. הסרט הנוכחי על המוקד: “לא בתל אביב”. הכותרת הצפויה: “הצפייה ב’לא בתל אביב’ תוגבל מגיל 16”. וצפוי לא פחות: אני מגלגל עיניים ותוהה האם כולנו כל כך קצרי זכרון? “לא בתל אביב” הוא סרט עם סקס ואלימות, אבל אין בו לא סקס ולא אלימות. אני לא יכול לדמיין אף בן 15 צופה בו וחוטף שוק או טראומה ממשהו על המסך. מצד שני, אם אני הייתי אחד מיוצרי הסרט הייתי – ביני ובין עצמי – שמח על המגבלה הזאת. היא גם נותנת לי כותרת חינם בעיתונות, אבל היא גם ממקדת את קהל הסרט. “לא בתל אביב” הוא סרט פרוע, משתולל, חופשי בצורתו ובמהלכיו, ונראה לי שהוא סרט שמיועד לקהל צעיר-מבוגר, כזה שיוכל להתחבר אליו ולהעריך את הגרוב שלו. בני 17 בעלי טעם אלטרנטיבי, שמאסו במיינסטרים הקונבנציונלי, יכולים להפוך אותו לסרט פולחן. לבני 13 ו-14, לעומת זאת, פשוט אין מה לחפש בסרט הזה. הם לא יבינו אותו. אז טוב עשתה הצנזורה שהרחיקה מהסרט את הקהל שממילא היה פוגע בו.

======================

בשורות טובות מגיעות מ”עין הדג”: הקרנת תלת מימד ב-48 פריימים בשנייה – מה שאמור להיות הדבר הבא בחזות ורזולוציית צילום והקרנת סרטים – תגיע לישראל בצמוד לאמריקה, ושם כמו פה זה יתחיל בקטן. אולמות ספורים ביס פלאנט וסינמה סיטי יציעו לכם לצפות ב”ההוביט” של פיטר ג’קסון, הסרט הראשון שצולם בתלת מימד 48 פריימים בשנייה, בפורמט הזה. כלומר, שכשיגיע “ההוביט” לישראל אני מניח שתוכלו לבחור לצפות בו באחד מארבעה פורמטים: דו מימד, תלת מימד, תלת מימד ב-48 פריימים בשנייה, ואיימקס תלת מימדי. חוץ משפע הבחירה הזאת, זה אומר ש”ההוביט” יתפוס ארבעה אולמות שונים בבתי הקולנוע בו יוצג, מה שאומר שיהיה פחות מקום לסרטים אחרים. אבל אני בהחלט סקרן לראות את עניין ה-48 פריימים בשניה (כפליים מהסטנדרט הקיים בכמעט מאה השנה האחרונה של הקרנה ב-24 פריימים בשנייה), ולהבין האם יש כאן משהו שעומד לשנות את האופן שבו נראה בקרוב קולנוע, או רק גימיק חולף.

 

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “הסיפור שכבר ראינו, והסיפור שעוד לא ראינו שום דבר כמוהו קודם”

  1. אילן 23 נובמבר 2012 ב - 13:37 קישור ישיר

    מה בעצם אמור להיות הרווח (לפחות על הנייר) מה48 פריימים האלה? מה צפוי להיות שונה ממה שישנו עד עכשיו?

    בעניין אחר- מאז שהאתר קרס לו, אם מחפשים בגוגל סינמסקופ בעברית, האתר עצמו לא עולה ראשון, אלא רק לינק לאחד הפוסטים האחרונים, במקום השלישי או הרביעי.

    ========י

    רוה לאילן: רזולוציה כפולה.

  2. דוד 9 דצמבר 2012 ב - 23:51 קישור ישיר

    ההבדל היא שב-48 פריימים בשנייה, הסרט ייראה יותר כמו תכנית טלוויזיה ולא כמו סרט קולנוע, כלומר, תנועות מציאותיות יותר.
    הסבר: הטלוויזיה הביתית מקרינה 25 פריימים בשנייה, כל פריים מכיל 2 שדות (שדה אחת מוקרן רק על השורות הזוגיים של המסך והשני על האי זוגיים), סה”כ 50 שדות לשנייה. כאשר עצם נע בתוכנית טלוויזיה, העצם משנה מיקום בכל שדה (כלומר 50 תזוזות בשנייה) אבל כאשר מקרינים סרט קולנוע (שצולם ב-24 פ”ש) בטלוויזיה, העצם משנה מיקום כל 2 שדות (25 תזוזות בשנייה).

    צפייה מהנה!


השאירו תגובה