18 יולי 2008 | 12:03 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"חלומה של קסנדרה", הביקורת

הרגע יצאתי מ”גלאס: דיון של פיליפ ב-12 פרקים”, סרט מצוין של סקוט היקס על אחד האמנים האהובים עליי. ארול מוריס, שגלאס הלחין שלושה מסרטיו, מתראיין. “אף אחד לא יודע להלחין ‘חרדה קיומית’ יותר טוב מפיליפ”, הוא מסביר. ובין השאר מבקר גלאס בחדר העריכה בו עובד וודי אלן על “חלומה של קסנדרה”. מה שהזכיר לי שלפני שבוע כתבתי על “חלומה של קסנדרה” תוך התעמקות במוזיקה של גלאס.

מתוך “פנאי פלוס”, 16.7.2008

מהתו הראשון מרגישים שמשהו כאן שונה. כותרות הפתיחה נראות כרגיל: זהו סרט של וודי אלן, עם האותיות המוכרות על רקע שחור, אבל מה קורה בפסקול? הרי אלן, יודע כל מי שראה סרט שלו, משתמש בתקליטיה שלו בדרך כלל, קלאסי או ג’ז. אבל כאן זה.. זה… פסקול מקורי! לראשונה. ולא סתם פסקול מקורי, אלא פסקול מקורי של פיליפ גלאס, יוצר שמזוהה עם ניו יורק לא פחות מאלן, ואמן עכשווי שלעבודותיו יש נופך אינסטנט-קלאסי. לא פחות מאלן.
הלחנים הספיראליים, הרפיטטיביים, הבומבסטיים של גלאס לא מתאימים לכל סרט. יש בהם תחושה של מערבולת, של סחף, של טביעה. גלאס בקולנוע מתחבר מיד לים ולמים. הסירה של ג’ים קארי ב”המופע של טרומן”, ההתאבדות בטביעה ב”השעות”, לכן כבר מהסצינה הראשונה בה אנחנו פוגשים את גיבורי הסיפור שלנו שרוצים לקנות לעצמם סירה קטנה ועם המוזיקה של גלאס עדיין מהדהדת באוזננו אנחנו יודעים אנחנו על קרקע לא יציבה.
אני מסרב להתאכזב מ”חלומה של קסנדרה”. כמעט שנה לקח למפיצים שלנו להביא אותו למסכים בארץ, כשלאלן יש כבר סרט חדש שמגיע ממש תכף והוא כבר גמר לצלם סרט חדש עוד יותר. אם זו הבעת אי אמון אני לא יודע מה כן. וגם הביקורות קצת פושרות. ויכול להיות שלא בלי סיבה טובה: מאז אמצע שנות השמונים אלן מזוהה עם דרמות מוסר בעלות נפח ספרותי לא פחות משהוא היה מזוהה עם הקומדיות הפרועות של שנות השבעים. מ”פשעים ועברות קלות” ועד “נקודת מפגש”, אלן מעבד למסך וריאציות לסיפורים של דוסטויבסקי, ונותן לעלילות השאובות מהמוסר הנוצרי והמיתולוגיה היוונית איזשהו טוויסט יהודי אבסורדי שמצליח לקחת תבניות עלילתיות מוכרות ולתת להם זווית לא צפויה. אצל אלן הרעים לא תמיד נענשים והטובים לא תמיד משגשים. הוא קרא איוב וקהלת לא פחות משהוא צפה בברגמן.
מהבחינה הזאת יש מקום לאכזבה קלה מ”מחלומה של קסנדרה” כי הסרט הולך בנתיב הדרמטי הצפוי, זה שאלן בעצמו לימד אותנו לא לצפות לו.
אבל מה שנראה כחסרון של “קסנדרה” הוא בעיני בדיוק היתרון שלו. אלן, אולי בגלל שהוא ממחזר כאן המון, אולי כי הוא עייף, אולי כי הוא עצלן ואולי כי הוא כבר סומך על הקהל שלו, כותב כאן סרט בקצרנות. הסצינות קצרות מאוד והכל נאמר בהן בבהירות מוחלטת, אם רק רוצים להאזין. החל משם הסרט, שהוא גם שם הסירה שהאחים קונים, על שמה של קסנדרה, האלה היוונית שחזתה את חורבן טרויה אבל איש לא האמין לה. ואז מגיע הדוד של האחים, שעשה את הונו כמנתח פלסטי. חטא ההיבריס. ואז יש רצח. ויסורי מצפון. ונו… איפה זה נגמר כבר יכולנו לדמיין מהאקורד הראשון של כותרות הפתיחה.
כל זה אולי לא יוצר סרט שחודר עמוק מדי, אבל הוא מאפשר לאלן להגיד הרבה במעט זמן וליצור סצינות זריזות מאוד. למשל, לא רחוק מתחילת הסרט יוצאים האחים להפלגת בכורה עם בנות זוגם. אלן, שמשתף כאן פעולה עם הצלם וילמוש זיגמונד (בחירות הצלמים של אלן גם היא מהמהוללות), יוצר סצינה נפלאה, מהנפלאות שלו, בו מתקיים דיאלוג בין האחים – הנזכרים בציטוט מ”בוני וקלייד” – בשוט ארוך ונפלא המצולם מלב ים. וגם כאן, הדיאלוג הזה מכיל את הסרט כולו, שנמתח על הפער בין תחילת “בוני וקלייד” וסופו.
מה שעשוי להיראות – אפילו לי לרגעים – כמעין תסריטאות בעצלנות של אמן מזדקן, הוא בה בעת דווקא עדות לנינוחות ולבטחון, לא רק בעצמו אלא גם בקהלו. כמו פיליפ גלאס שיהיו כאלה שיגידו “כל היצירות שלו נשמעות אותו דבר” ואחרים (אני, למשל) יגידו “דומה אולי, מוכר בטוח, אבל שונה לחלוטין, ובכל מקרה משובח”, כך גם אלן. עושה את הדבר שלו, בבטחה, ועושה את זה היטב.

נושאים: ביקורת, וודי אלן

4 תגובות ל - “"חלומה של קסנדרה", הביקורת”

  1. רני 19 יולי 2008 ב - 0:37 קישור ישיר

    אפרופו גלאס ומוריס: היום ראיתי בפסטיבל את “שגרה מבצעית” שמצוין של מוריס, ולמרות שהמוסיקה המאד דומיננטית של פס הקול הולחנה על ידי דני אלפמן, מלחינו הקבוע של טים ברטון, לא ניתן היה להתחמק מהתחושה שהיא בעצם יצירה פיליפ גלאסית למהדרין. למעשה, אם לא הייתי קורא בכותרות הפתיחה מי הלחין את פס הקול, לא היה עולה ספק בלבי שמדובר בגלאס. האומנם עד כדי כך גדולה השפעתו של מוריס על כל מי שעובד איתו? אם לשפוט על פי סיפור וורנר הרצוג והנעל התשובה היא ככל הנראה חיובית.

  2. אריקול 19 יולי 2008 ב - 20:27 קישור ישיר

    צודק יאיר בצטטו את ארול מוריס באומרו שגלאס מיטיב להפוך את אותה ‘חרדה קיומית’ אנושית לכדי אקורדים וצלילים, הלוקחים את היצירה הקולנועית, בכל פעם בהם עשו במאים שימוש בסולמות המוסיקליים הדיאטוניים של גלאס, לרמה מפתיעה של רגש אנושי מרתק;

    ראו “השעות” של דאלדרי, “קונדון” של סקורסזה, וכמובן טרילוגיית ה-Quatsi של גודפרי רג’יו – כולן יצירות קולנועיות בהן פס הקול מהווה יחידה נוכחת ועצמאית לכשעצמה, מעבר לתרומתה לתמונה אותה היא עוטפת.

    Danny Elfman הוא רק אחד ממלחיני הדור החדש המכבדים את גלאס במחוות מוסיקליות (או גניבות?) ולאו דווקא אחד המעניינים בהם בעשור הנוכחי – Don Davis (של טרילוגית המטריקס), Clint Mansell (של רקוויאם לחלום), וכמובן John Murphy (של 28 ימים שבועות אחרי ו- Sunshine), מבשרים על כך שהשראתו של גלאס על עולם הקולנוע כלל אינה נעלמת.
    נהפוך הוא – היא מתחזקת עם השנים והופכת מ-“אוונגארד”, כפי שכונה סגנונו של גלאס בעשורים הקודמים, לסגנון מוסיקלי נגיש אך בה בעת ייחודי, אשר יוצרים בעלי זכות, קולנוענים ואחרים שמחכימים לעשות בו שימוש הולם, מצליחים למנף בזכותו את יצירתם לכדי חוויה נבדלת ובלתי ניתנת להתעלמות.

  3. גילעד 2 ספטמבר 2008 ב - 17:53 קישור ישיר

    ממליץ מאוד לקרוא את ביקורתו של דובדבני על הסרט.
    הנה

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3567820,00.html

  4. Dino 4 פברואר 2011 ב - 3:36 קישור ישיר

    Spot on with this write-up, I actually assume this web site wants rather more consideration. I’ll in all probability be once more to read way more, thanks for that info.


השאירו תגובה ל - אריקול