"בלדה לאביב הבוכה". היו זמנים במזרח (צילום: אייל פישר)

תזכורת: קטעים מתוך הפסקול היפה של מארק אליהו ל"בלדה לאביב הבוכה" תוכלו לשמוע כאן.

ועכשיו השאלה: איך הסרט?

12 שנים חלפו בין "ככר החלומות", סרט הבכורה של בני תורתי שיצא בשנת 2000, ובין סרטו השני, “בלדה לאביב הבוכה" שיוצא כעת. 12 שנים שבהן הקולנוע הישראלי שינה את פניו. “ככר החלומות" היה מעין אגדה מזרחית על געגוע לקולנוע של פעם, על אהבות גדולות מהחיים, כמו הקולנוע ההוא. והוא נעשה באהבה רבה בימים בהם הקולנוע הישראלי נראה כמו צל חיוור של עצמו ונדמה שמה שהסרט הציג בכאב – אולמות קולנוע ריקים, אנשים שמתרפקים על העבר – שיקף היטב את מצבו העגום של הקולנוע הישראלי, רגע לפני שניעור לחיים חדשים בזכות סרטים כמו "ההסדר" ו"חתונה מאוחרת". “ככר החלומות" היה סרט מקסים, מלא אהבת אדם ואהבת קולנוע והוא עשה חשק לחכות בציפייה רבה לסרטו הבא של תורתי.

חיכינו, חיכינו, חיכינו. והנה זה מגיע, ולמרבה המזל מגע הקסם העדין, האוהב, החומל של תורתי חוזר איתו גם לסרטו השני. אלא שהפעם זו לא אהבת הקולנוע שמניעה את הסרט, אלא אהבה למוזיקה. ב"ככר החלומות" כולם מחפשים אחר סרט הודי ישן בשם "סנגאם", שעמד במרכזו של מאבק מר של קנאה ולב שבור בין שני אחים, שחייהם כמו שיקפו את עלילת הסרט ההודי, בתסבוכות ובעוצמת הרגשות. גם ב"בלדה לאביב הבוכה" המבנה ההתחלתי דומה, אלא שהפעם הכל נע סביב המוזיקה העיראקית והפרסית: זר מגיע לעיירה ומעיר סודות גנוזים, חלומות שהתרסקו ולבבות שנשברו. אורי גבריאל מגלם סמוראי – סליחה, נגן – שתלה את כלי נגינתו אחרי שאירוע בעברו גרם לפירוק ההרכב המוזיקלי שהוא עמד בראשו. אלא שמשאלה אחת אחרונה של חברו גורמת לו לקום, ולצאת לנדודים בין כפר לכפר – בישראל מומצאת, גלילית, שבה אף פעם לא ברור לנו אם היא עכשווית (יש בה סינתיסייזר) או עתיקה (אין בה טלפונים סלולריים, או קירות גבס) – כדי ללקט אחד אחד את מיטב הנגנים ולהקים מחדש את הלהקה שטרגדיה עתיקה פירקה אותה.

הניסיון לייצר מעין מערבון – בין ההשראה היא מערבוני הספגטי מאיטליה, או מערבוני הסמוראים מיפן – ולמקם אותו בנופי הרי ירושלים והגליל, מחוץ לכל זיהוי של זמן ומקום הוא רעיון מקסים. הוא טבעי לחלוטין לקולנוע, אבל נדיר בקולנוע הישראלי, בו הסרטים תמיד מעוגנים היטב ועמוק בתוך מקום וזמן מסוימים. הקולנוע הישראלי מתרחק מאגדות וממשלים. ואת זה, למעשה, מבכה תורתי בשני סרטיו. שהקהל הוותיק, של דור ההורים, ידע לקבל סרטים לא ישראליים (טורקיים, פרסיים, מצריים, הודיים) או מוזיקה מזרחית שיש בה משהו שהוא לא רק גדול מהחיים, אלא אפילו מחוץ לחיים – סיפורי אהבה שלא באמת יכולים לקרות, סיפורי נקמה שאפשר רק לדמיין, סיפורי גאולה ונסים שהעין שלנו מסרבת להאמין להם בחיים, אבל צמאה להם באמנות. אמנות שהיא הפרזה, שהיא מודגשת ומסוגננת, כמעט עד כדי הצטעצעות. אבל להבדיל מיוצרים ישראליים מהעבר שניסו להביא את העולם הערבי לתוך התרבות הישראלית וכשלו ומצאו עצמם מבודדים ומנודים מהמרכז האמנותי (ג'ורג' עובדיה בקולנוע, למשל; או האחים אל-כווייתי במוזיקה המזרחית – קרובי משפחתו של דודו טסה, שמשהו מסיפור האישי שלו על חיפושיו אחריהם, כפי שמוצג בסרט התיעודי "עיראקנ'רול", נמצא בתוך סרטו של תורתי), תורתי עושה את הדבר הזה כתרגיל סגנוני מחוכם, שנע ממחווה אוהבת למחווה פארודית על מוסכמות קולנועיות. הוא גם יוצר שלל הומאז'ים קולנועיים שממקמים את העלילה הזאת בתוך הקשר תרבותי נרחב וקוסמופוליטי: להקת הנגנים כסמוראים מצד אחד, כלהקת מאריאצ'י מצד שני, מי שמגיע לסרט והשכלתו מערבית ולא מזרחית, ימצא את עצמו בבית מיד, ויופתע שלבית הזה יש גם טעמים מקומיים.

התוצאה לא רק מלאת חן, אלא שמתחת לדרמה המודגשת – לבבות שבורים, רגשות אשמה, הבטחות שהופרו, ילדים שננטשו – יש גם לא מעט חוש הומור בהעתקה וההדבקה של הסצינות האלה לתוך עולם שהוא בו בעת ישראלי מאוד וגם כלל לא. ובעיקר, מורגש שהסרט הזה נעשה באהבה, למוזיקה, לקולנוע, לזכרונות ילדות. קשה להחמיץ את התחושה שהסרט בוים לא רק ביד בוטחת, אלא עם גרון חנוק מדמעות.

אבל…

הרשו לי להיות גם טיפה נודניק, ולהיטפל לנקודה טכנית. יש בסרט הזה משפט נהדר של אורי גבריאל: “כשאתה מנגן בכלי אקוסטי אתה מתחבר לנשמה שלך". הוא אומר את זה לדודו טסה שאומר לו שהוא יכול ליצור את כל צלילי הכלים המזרחיים העתיקים האלה – קמצ'קה, בגלמה, פיי, טאר, עוד, ועוד – בסינתיסייזר שלו. והנה הבעיה שלי: לרגעים נדמה שהסרט קצת נעשה בסינתיסייזר. זה סרט שהיה צריך להיות הרבה יותר אקוסטי. הצילום וההקרנה הדיגיטליים, למשל, עובדים נגד הסרט הזה. המלאכותיות וההגזמה – בתלבושות, באיפור, באביזרים – היא חלק משפת הסרט. אבל הצילום הדיגיטלי חסר רחמים לזיופים של איפור ועיצוב שיעור ש-35 מ"מ היו מסתירים היטב. אבל נניח שזה כבר כוח עליו: למי יש כסף היום ל-35 מ"מ, וכאמור – האיפור הוא חלק מההפרזה של השפה הקולנועית – קורוסאווה או רודריגז היו עושים אותו דבר.. אז נדבר רק על המוזיקה והקלטתה: סרט כזה שהוא כולו ספוג מוזיקה, ואף מארח לא מעט מוזיקאים אמיתיים בצוות השחקנים – היה נכון לו לו המוזיקה היתה מוקלטת בחי, על הסט. לראות ביצוע שאמור להיות אקוסטי, חי, מרגש וחד פעמי אבל לשמוע שהביצוע הזה הוקלט באולפן, והוא חד, נקי, דיגיטלי, מוקלט מקרוב לא מרחוק, בחלל אטום ולא בחלל פתוח ומעובה בכלים חשמליים שלא נמצאים על המסך, זה רגע של זיוף שהרגשתי שהוא החמצה של הסרט, שהיה צריך להילחם על להישאר כמה שיותר “כמו פעם”. ובכל זאת, המוזיקה של מארק אליהו – שבצדק זכתה בפרסים בפרסי אופיר ובפסטיבל ירושלים – היא הכוכב האמיתי של הסרט.

ציוץ