תביאו, תביאו את טוד מקארתי לבלות יום בחברת תעשיית הקולנוע הישראלי ונראה אם הוא עדיין ימשיך לחשוב על ישראל את הדברים הטובים שהוא חושב עליה. שיסתובב קצת ויישמע איך מפיקים מדברים כאן על מפיקים אחרים, איך ראשי הקרנות מדברים על ראשי קרנות אחרים, איך המבקרים מדברים על קולנוענים מקומיים, איך כולם כאן רבים, דוחפים, כועסים, נעלבים, דורכים, מסכסכים, ונראה אם הקסם ישרוד או יתפוגג.

אבל ביושבו בלוס אנג'לס, טוד מקארתי – מבקר הקולנוע של ה"הוליווד ריפורטר" – מסכם את 2012 כשהוא מאוהב בקולנוע הישראלי. סרט השנה שלו הוא "אהבה" של מיכאל האנקה. אבל במקום השני: "שומרי הסף" של דרור מורה. ובמקום השמיני: "הערת שוליים" של יוסף סידר.

והוא מוסיף ואומר: "אם כל מדינה שיש בה תעשיית קולנוע היתה מפיקה ולו סרט אחד שהוא בעל עומק מחשבה וביקורת עצמית כשם שישראל הציגה בשני סרטים השנה, 'שומרי הסף' ו'הערת שוליים', העולם, והקולנוע, היו נשכרים מכך מאוד".

ובמקור:

And if every nation with a film industry produced even one film per year that was as thoughtful and penetrating and self-critical as Israel served up in two films, The Gatekeepers and Footnote, the world, and the cinema, would greatly benefit.

עם המשפט הזה צריכים קברניטי התעשייה המקומיים להתלכד – חיבוק קבוצתי יעשה כאן טוב לכמה וכמה אנשים עם בטן מלאה – ללכת לממשלה ולסדר לקולנוע הישראלי תקציב שנתי של מאה מיליון שקל בשנה לפחות, וגם למצוא דרך לסדר אחת ולתמיד גם את כל מה שקורה בטלוויזיה המסחרית – עוד בור נצחי של סכסוכים ודם רע – שאמורה להשקיע בקולנוע הישראלי וגם לתת פרנסה ליוצרים המקומיים. כי כרגע, מקארתי מחמיא, אבל נראה את מורה ואת סידר מביימים את סרטם הבא בישראל.

ציוץ