21 דצמבר 2012 | 08:19 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

“חיי פיי”, ביקורת

 

“חיי פיי”. נמר בלי דרקון

פורסם ב”פנאי פלוס”, 19.12.2012

צריך להודות: אנג לי עוד לא עשה סרט טוב מאז “הר ברוקבק” – שני סרטיו האחרונים, “לוקחים את וודסטוק” ו”תשוקה, זהירות” היו מהסרטים החלשים ביותר שיצר הבמאי העדין והמעניין הזה. סרטו החדש, “חיי פיי”, מחזיר אותו למקום יפה וראוי, אך גם הוא עדיין לא מהווה משיאיו. לפני שחקר את המיניות בשלושת סרטיו האחרונים – דבר לא צפוי מצד יוצר שנראה שהוא מסמיק אם מדברים לידו על מין – אנג לי התפרסם בתור הבמאי של “נמר, דרקון” (צריך להיות אנג-לי-פיל כדי לזכור שזה אותו במאי שדווקא התפרסם בראשית ימיו בזכות הדרמות המשפחתיות העדינות שלו, כדוגמת “אוכל, שתיה, גבר, אשה”, “על תבונה ורגישות” ו”סופת קרח”; איזה מרחק הוא עשה ב-15 השנים שחלפו מאז הסרטים ההם). סרטו החדש, ”חיי פיי” מחזיר את אנג לי לכושר – זה סרט לא רע בכלל, והוא מערבב היטב כמה מהסרטים שבהם עסק באחרונה. כמו “נמר, דרקון”, גם כאן זו אגדה, מעין סיפור עם פולקלוריסטי שאנו צריכים לתהות לכל אורכו האם היה או לא היה. אך הפעם הבמאי הסיני שחי באמריקה בוחר בסיפור הודי שמתרחש בקנדה. אבל באופן מפתיע, סרט הקומיקס שביים לפני עשר שנים, “הענק” (ונראה אז כלא קשור כלל למהלך הקריירה שלו), מהווה מפתח מעניין להבנת “חיי פיי”. כי מתברר שלמרות ההתעניינות העדינה שלו במערכות יחסים בין בני אדם – קשר של הגיבור או הגיבורה למורשת אבותיו הוא נושא החוזר בלא מעט מסרטיו המוקדמים – ולמרות שנדמה שמדובר בבמאי אקוסטי מאוד, כזה שמתעניין בקולנוע טבעי, אורגני, נטול תוספות דיגיטליות, אנג לי מתגלה כבמאי שהטכנולוגיה הדיגיטלית (ופירוטכניקה בכלל) מאוד מעניינת אותו. “חיי פיי” ו”הענק” הם סרטים שמגיעים מתוך חקירה עמוקה למדי של האופציות הדיגיטליות הזמינות לבמאים בימינו. ב”הענק” יצר אנג לי דמות דיגיטלית לחלוטין (ואף נהנה לגלם אותה בעצמו), וב”חיי פיי” נדמה שלי פרס בפני עצמו ארגז כלים דיגיטלי ותלת מימדי עשיר מאוד והוא עושה שימוש בכל. בבסיס הסרט זהו סיפורו של איש צעיר התקוע על סירה בלב ים עם נמר בנגאלי. אלא שיש לדעת שעל הסט לא היה נמר ולא היה אוקיינוס. הכל נעשה באמצעים דיגיטליים. מהבחינה הזאת, “חיי פיי” הוא הישג כביר. זה אחד הסרטים היפים לעין והמרשימים ויזואלית שתראו השנה. והוא אחד ההישגים המרשימים ביותר של הקולנוע התלת מימדי.

סרטו של לי מבוסס על רב המכר של יאן מרטל, והוא מעין סיפור מעשיות משנים קדמוניות. סופר קנדי נפגש עם מהגר הודי – הינדו נוצרי מוסלמי שמלמד קבלה יהודית באוניברסיטה – שמספר לו רצף סיפורים שלא יאמנו. במרכזם, הסיפור על איך ניצל מטביעת ספינת משא באוקיינוס השקט ושרד כמעט שנה על סירת הצלה כשאיתו נמר בנגלי רעב בשם ריצ’רד פרקר, שרק מנסה לטרוף אותו בכל הזדמנות. אבל עד שהוא מגיע כבר לסיפור הזה, אחרי כחצי שעה של סרט, אנחנו כבר תוהים האם מספר הסיפור שלנו אינו מעין ברון מינכהאוזן מודרני, שבודה סיפורים הזויים מליבו: כמו הסיפור על איך החליט אביו לקרוא לו “פיסין”, על שם המילה “בריכה” בצרפתית, ואיך הילד הצעיר שינה את שמו ל”פיי”, כדי להימנע מהצקות חבריו ללימודים, ואיך שינן את מאות אחרי הנקודה העשרונית בערך המתמטי פיי (היחס שבין ההיקף לקוטר במעגל). ואיך הוא נדד הלוך ושוב בין דת אחת לאמונה אחרת ויצר לבסוף מישמש גמור, של איש שפשוט מאמין שיש מי שיצר אותו ואחראי עליו, אבל הוא לא ממש יודע מי זה ומה אמור להיות הקשר שלו איתו, אז הוא מנסה הכל. ובסופו של דבר, זהו אכן סרט על אמונה ומבחניה. על איש שהוא גם נוח, ההוא עם התיבה, גם יונה הנביא, גם איוב וגם גוליבר. על איש שמחפש כל חייו את אלוהים. ועל איש שמספר סיפורים, ועד סוף הסרט תשמעו אותו מספר אותו סיפור בשני נוסחים שונים – זה שנשמע כמו אגדה וזה שנשמע כמו מציאות – ויהיה עליכם לבחור למי מהסיפורים האלה אתם מאמינים.

אבל לא על אלוהים תחשבו בזמן הצפייה ב”חיי פיי”, אלא על היופי הקליידוסקופי הכמעט מסמא של הסרט הזה. מדהים שדווקא אנג לי יחשוב על כמה מהברקות התלת מימד היפות ביותר שנראו על המסך מאז שהפורמט הצילומי הזה חזר. במידה רבה, אחרי שרוב השנה האחרונה ניסתה להוכיח לנו שתלת מימד הפך לאפקט צילומי לסרטי ילדים בלבד, מגיע “חיי פיי” וכמו “הוגו” מתחילת השנה מזכיר לנו שבידיו של אמן אמיתי, זה יכול להפוך לכלי הבעה משמעותי לסרט.

אנג לי עושה שתי הברקות נפלאות עם התלת מימד, ולמעשה איתם ממציא את העניין הזה מחדש. בסצינה אחת, בה נקלעת הסירה לתוך ענן של דגים מעופפים, מקטין לי את המסך במעט, מבלי שנשים לב. הוא שם פסים שחורים מעל ומתחת לתמונה. אנחנו כבר רגילים לפסים האלה המסמנים לנו את קצה התמונה. אבל הוא מתחכם: זה לא קצת התמונה אלא חלק ממנה, וככה הוא מנפיש חלק מהדגים ומאפשר להם לדלג מעל לסף השחור וכאילו לפרוץ מהפריים החוצה. הוא הופך את התלת מימד למשהו שכמעט נוגע בנו. ויותר מזה, הוא משתמש בתלת מימד כדי שנהיה אנחנו על הסירה עם הגיבור, כמעט בגוף ראשון.

דבר נוסף ויפה שעושה לי, עם העורך שלו טים סקוויירס, זה לנסות לנסח עריכה תלת מימדית. בכל פעם שיש בסרט דיזולב, זו לא מזיגה איטית של תמונה לתוך תמונה, האחת עולה כשהשניה נמוגה, כפי שהיה נהוג מזה 117 שנה, אלא התחלפות בין תמונה קדמית ובין תמונה אחורית. אנחנו רואים את העריכה כמעבר מעומק אל קדמת הפריים. זה אפקט עדין מאוד, אבל יפה מאין כמוהו.

אבל, מתחת ליופי הנפלא הזה, ומתחת לשלל הסיפורים מלאי האירוניה והפלא, נמצא סרט שאף פעם לא באמת מצליח לעשות את כל מה שהוא מבטיח. הוא נותר אגדה, אולי אף משל, עם מעט מאוד מתח, מעט מאוד רוחניות אמיתית (הרבה מאוד דיבורים על רוחניות) ומעט מדי רגש. באופן משונה, למרות שהסרט מבטיח לנו סיפור שיגרום לנו להאמין באלוהים, הוא לא. סיפור כזה דווקא מצאתי בסרט הישרדות ימי אחר שיוצא היום: “הבלתי אפשרי”.

 

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - ““חיי פיי”, ביקורת”

  1. עודד 21 דצמבר 2012 ב - 10:28 קישור ישיר

    כמה פרטים מתוך ההפקה:

    1. הוא לא הראשון שהשתמש בטריק של הקטנת המסך..זה נעשה גם ב “בולט”
    2. הדיזולבים ברובם היו של שלושה שוטים או ארבעה שוטים – הדוגמה הכי טובה היא הבריכה – וזה אנחנו עשינו ברי’תם אנד יוז – לא העורך שלו……הם אפילו לא נתנו לנו טיימליין….רק בערך מה הם רוצים…..השוט בבריכה הוא אחד המסובכים בסרט כי היינו צריכים למחוק איש שקופץ ראש לבריכה אמיתית ולבנות את הכל מחדש סביבו
    3. היה נמר אמיתי בבערך 18 שוטים.
    4. את המים המרונדרים חיברנו לבריכה שבנו בשדה התעופה בטייוואן (הכי גדולה בעולם) ובה שמו סלעים בזוויות מיוחדות כדי לקבל שליטה על הגלים. המצלמות היו מחוברות למחשב ובכל רגע נתון היה לנו את המיקום שלהן בתוך הבריכה – זה אפשר לנו להקרין את השמיים והרקעים בצורה מאוד מאוד מדוייקת וממש לראות את המודל בתוך הסצינה והשתמשנו בטכניקה שנקראת NDC שלוקחת את הנורמלים (זווית פגיעת האור במים) ושוברת את המודל כלפי מטה וככה יצרנו את תחושת ההשתקפות ואת השרכים של meerkat island שיורדים עד למטה אבל צפים ולא מחוברים לסלע.
    5. גם הציפורים, הזברה הצבוע הקוף ושאר החיות לא באמת היו שם…..הכל תלת…..ליתר דיוק אפילו הקצה של המקל שהוא דוקר את הנמר או הבד הלבן של הסירה נבנו בתלת מימד לפעמים 🙂

    בלי קשר…..הסרט מדהים ויזואלית

  2. א. 21 דצמבר 2012 ב - 12:05 קישור ישיר

    זהירות ספוילרים!
    לעודד שהגיע מההפקה – אולי תסביר לי למה אנג לי – שבמקור צילם גם את הגרסה השניה של הסרט עם רמזים לכל אורך הדרך לכך שחיות הטרף הם בני אדם – ויתר על כל הסיפור החלופי לאורך הסרט והשתיל אותו רק בסוף? איך הסופר יאן מרטל הסכים לאדפטציה הקולנועית הרדודה הזאת? רק כסף משחק כאן תפקיד? אין לסופר מילה בתהליך עיבוד היצירה הספרותית הכי חשובה שכתב בחייו? ואיך ז’ראר דפרדייה הסכים לכך שיקצצו כל כך בתפקיד שלו? מי היה מאמין ששחקן בשיעור הקומה שלו יסכים להיות כמעט ניצב בסרט. איך נפלו גיבורים! לדעתי זה אחד הסרטים החלשים של אנג לי אבל עם כמות מאסיבית שלא זכורה לי כמותה השנה – של יחסי ציבור. ואפשר לחשוב שזה הסרט הכי חשוב של המאה ה21… תירגעו חברים. אני מקווה שאנג לי יירגע מהניסויים הקולנועיים ויחזור לסרטים האנושיים והקטנים שלו. פחות פירוטכניקה שמחפה על סרט חלול ויותר מורכבות ועומק – להבא.

  3. עודד 21 דצמבר 2012 ב - 16:53 קישור ישיר

    אני לא התסריטאי, רק עושה אפקטים ואין לי שום קשר או עניין בשיקולים אחרים של הסרט… אבל לאולפנים יש הרבה כח. במקור הסופר הקנדי גולם ע״י טובי מגווייר ובאזור אפריל החליטו להחליף אותו ולצלם מחדש….כנראה שחקן ״גדול״ מדי לתפקיד קטן מדי…אבל שוב…. אני לא תסריטאי והשיקולים שאינם נוגעים לאפקטים מעניינים אותי ככליפת השום… בניגוד למחשבה הרווחת בארץ שסרט בסדר גודל כזה מצולם ע״י עשרים איש כמו סרט סטודנטים בכמה ימים – בפועל מדובר בכמה שנים ובאלפי אנשים ואלפי החלטות שצריך לקבל בצורה יומיומית וכשהתקציב הינו מעל מאה מיליון דולר גם אני וגם אתה הייתם מעוניינים לשלוט לאיפה הולך הכסף….

  4. מאיה 15 ינואר 2013 ב - 20:55 קישור ישיר

    סרט נפלא, גם אם לא מתחברים לצד התיאולוגי של הדברים. האמת היא שהדבר שהכי קפץ לי לעין בכל הויזואליה המרהיבה הזו הייתה התאורה. פשוט תאורה מושלמת, וכל שוט יפה כמו יצירת אמנות.
    ביקורת נפלאה גם כן, ועודד, תודה על כל המידע המעניין מאחורי הקלעים!


השאירו תגובה