21 אוגוסט 2008 | 10:10 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: "להתחיל מחדש" + "האמת מתחת לפני השטח", הביקורות

והיום: דאבל פיצ’ר של רוברט זמקיס מ-2000-2001. היום החופשה מגיעה לסיומה. מהערב עסקים כרגיל.

“להתחיל מחדש”

פורסם ב”העיר”, 15.1.2001

קודם כל, השם. אתם לא זקוקים לחוש ביקורתי מפותח במיוחד כדי להבין ש”להתחיל מחדש” הוא תרגום גרוע במיוחד ל”Cast Away”. גרוע לא רק כי אין שום קשר, משמעותי או מצלולי, עם השם המקורי, אלא בעיקר כי הוא נשמע שם שנשלף בעצלנות, ללא מאמץ. כבר ציפינו באמת לגרוע ביותר, משהו כמו “גלים של תקווה”, או “חופים הם לפעמים געגועים”, או – רחמנא ליצלן – “קאסט אוויי”. אבל “להתחיל מחדש”? זה נשמע, במקרה הטוב, כמו שם רע של סרט אחר.
הנה כתב ההגנה: מג.ג, מפיצי הסרט, מסרו לי שהם יודעים שזה לא שם מוצלח במיוחד ושהיו להם שמות טובים בהרבה, אבל שאת השם בחרו בסופו של דבר אנשי ההנהלה האירופאית של דרימוורקס (יש שם כמה ישראלים דוברי עברית). הם פסלו על הסף כל שם שהוצע להם שעסק באיים, בניצולים, הישרדות, כל מה שעשוי לקשר בין הסרט הזה ובין “רובינזון קרוזו” או הסדרה ההיא עם האי. “להתחיל מחדש”, גרסו אנשי דרימוורקס, מייצג נאמנה את המסר של הסרט ואת החלק השלישי שלו, זה שלא מתרחש על אי בודד. הגרסה הזו מטהרת, לכאורה, את אנשי ג.ג בארץ ומפילה את האשמה באנשי דרימוורקס. רק דבר אחד לא ברור: למה בכלל הוצע לאנשי דרימוורקס השם “להתחיל מחדש” כאופציה? וחשוב עוד יותר: למה לא הסבירו אנשי ג.ג לאנשי דרימוורקס שכבר היה לנו בארץ לא מזמן סרט בשם “להתחיל מחדש”, של גליה אלבין, ואפילו טום הנקס לא היה שורד אותו?
ועוד בענייני השם, עכשיו באנגלית. שימו לב לרווח בין שתי המילים שמרכיבות את שם הסרט: Cast Away. ברוב הפעמים נתקלים בשתי המילים האלה כשהן צמודות למילה אחת (Castaway), שהיא שם העצם הנפוץ לאדם התקוע על אי בודד. אבל שהן מופרדות לשתי מילים עצמאיות, הן הופכות לפועל שמשמעו “להשליך” או “להרחיק”, אולי אפילו “להסתגף”. כך יוצא שגם השם באנגלית מתייחס יותר למערכה השלישית של הסרט מאשר למערכה האמצעית, לחלק בו הגיבור אינו תקוע יותר על אי (קרי Castaway) אלא חוזר אל הציוויליזציה ומוצא עצמו מושלך הצידה, או שמא זה הוא שמשליך את הציוויליזציה מעל פניו.


עניין שני: המיזם.
בבואנו לתהות לגבי מעורבותו של טום הנקס בייזום והפקת “להתחיל מחדש” השאלה הנכונה אינה “איך” (מלשון: איך הורדת ארבעים קילו? איך התנזרת מהעולם במשך כמעט שנה בשעה שהכנת את גופך לגילום אדם התקוע ארבע שנים על אי בודד? או, איך שכנעת את רוברט זמקיס ואת קברניטי פוקס ודרימוורקס להאמין בפרויקט שעל הנייר נשמע כה מופרך?), השאלה היא הנכונה היא “למה?”. למה לשחקן שכבר יש לו שני אוסקרים, שכבר לא צריך להוכיח את עצמו, שלמעשה כבר לא צריך ממש לעבוד כדי להצדיק את מעמדו – למה לו, לטום הנקס, לייסר את עצמו במשך תקופה כה ארוכה, בשביל סרט? זה לא אקט קצת נואש?
תהא התשובה אשר תהא, חייבים להודות שבפרויקט כמו “להתחיל מחדש” כמעט ולא נתקלים. בעולם של רימייקים, סרטי המשך, עיבודים לספרים/סדרות/חוברות קומיקס, בעידן בו רק פרויקטים שהוכיחו עצמם כלכלית במדיום אחר מקבלים אור ירוק להפוך לסרטים עתירי תקציב, נדיר למצוא סרט שנבט כרעיון במוחו של שחקן – לא מפיק, לא בעל אולפן, לא תסריטאי, לא במאי – ושדגרו עליו לאורך זמן. בהודעות לעיתונות מאת מפיקי הסרט שני הנתונים הבאים מודגשים: רק תסריטאי אחד עבד על הפרויקט (וויליאם ברוילס ג’וניור, בעבר עורך “ניוזוויק” וכיום תסריטאי שפגש את הנקס בצילומי סרט אחר שכתב, “אפולו 13”) והוא עבד עם הנקס על התסריט במשך שש שנים. ההתרסה ברורה: מול התסריטים האחרים, הנכתבים על ידי ועדות של תסריטאים נטולי אמביציה שלא פוגשים איש את רעהו, תסריטים מהם מיוצרים סרטי אינסטנט שהוליווד מנפקת כמו מתוך סרט נע במפעל שכפולים, מגיע “להתחיל מחדש”, סרט שגדל תחת עיניים קפדניות בתנאי חממה קפדניים.
“להתחיל מחדש” הוא למעשה הסרט שאמור לשכנע את אלה שסולדים מהוליווד, שלא כל הגדל שם טמא הוא. הנה, הוליווד יודעת גם לטפח פרויקטים בלתי צפויים, לא אופייניים, כמעט אנטי מסחריים במפגיע. ו”להתחיל מחדש”, יש לזכור, הוא סרט יקר מאוד. זה לא “אמריקן ביוטי”, שהדבר האנטי-הוליוודי היחיד בו היה התקציב שלו.
ובעצם, המחאה של הנקס נגד שיטות העבודה הגרגרניות של הוליווד היא, בסופו של דבר, שיר הלל לעוצמתה של אותו ממסד הוליוודי. כי הרי, רק שחקן במעמדו של הנקס היה יכול להרים פרויקט כזה, רק הוא היה יכול לשכנע את האולפנים להשקיע בפרויקט, ובהפקה המסובכת שכרוכה בעניין, רק הוא היה יכול להרשות לעצמו להיעלם מהמסך לשנה כדי לעבוד על הסרט, רק הוא יכול לשכנע את רוברט זמקיס להירתם להרפתקאה המטורללת הזאת. כדי לצבור כח כזה בהוליווד, צריך לא רק להעריץ את הוליווד אלא אפילו להיות עבד שלה.
לכן, כל מי שמגנה את באופן כוללני את מוצרי הוליווד כדאי שישים לב מה קורה ב”להתחיל מחדש”: הסרט לכאורה עומד בסתירה לכל מה שהוליווד עושה ביום יום, אבל למעשה אין סרט יותר הוליוודי מזה. כל עוד יוצא מתוך האולפנים שובר קופות אחד כזה בשנה, הוליווד מצדיקה את כל ה”מלאכיות של צ’רלי” שהם מייצרים שם רוב הזמן.

עניין שלישי: הבמאי. היש הנאה גדולה מזו המאפשרת לי לכתוב כמה אני מעריץ את רוברט זמקיס פעמיים בתוך שלושה חודשים, ועל שני סרטים שונים? עוד לא התאוששנו מהווירטואוזיות הקולנועית של “האמת שמתחת לפני השטח” – הסרט שזמקיס צילם בתקופת ההפסקה שבאמצע צילומי “להתחיל מחדש”, כשהנקס היה עסוק בגידול השיער והשלת המשקל – והנה מגיע הסרט השני שלו השנה. כלומר, הראשון.
זמקיס הוא מאותם במאים נדירים שלכל שוט אצלם יש משמעות. מוזר, הייתם מצפים שזה יהיה הסטנדרט, שאלה שעובדים במדיום כמו קולנוע ידעו לפתח אוצר מילים ויזואלי טהור, נטול מילים, בו לתנועת המצלמה ולקומפוזיציה יש לא פחות משמעות מלמשפטים הטקסטואלים. ולא, זמקיס הוא יוצא דופן. הוא כמעט פורמליסט מיושן בהקפדה שלו על התאמת הסגנון לעלילה ועל ניסוח אסתטיקה מזוהה לכל פרויקט שלו.
אבל יותר מכל, גם אם אתם לא מצליחים לקרוא את הדרך בה הוא מתנסח עם המצלמה, זמקיס הוא במאי אמין בצורה בלתי רגילה ששוב ושוב מצליח לספק את הסחורה. כשהוא עושה קומדיה הוא יודע להצחיק, כשהוא עושה סרט הרפתקאות הוא יודע למתוח, כשהוא עושה סרט אימה הוא יודע להבהיל. ב”להתחיל מחדש”, שלצד “פורסט גאמפ” נרשם כאחד הסרטים הבודדים של זמקיס שאינו מתכתב עם ז’אנר ספציפי, הוא מצליח לשנע מגוון מרהיב של רגשות, ממתח וחרדה ועד להתרגשות קתרטית. “להתחיל מחדש”, בעיקר לקראת סופו, מכיל מספר סצינות בעלות מטען אמוציונלי עצום, והן לרגע לא נראות מזויפות, או מופרזות, או נלעגות. השליש האחרון של הסרט, בו מגיעה החוויה לסופה, אמורה לשנוק אתכם מהתרגשות. זמקיס שולף, לצורך העניין, כמה מהסצינות היפות ביותר שהוא ביים (מבלי להסגיר יותר מדי, וכדי שתוכלו להיזכר לאחר הצפיה, הנה הם: הסצינות עם הלווייתנים, הפרידה של צ’אק מווילסון והנשיקה של טום הנקס והלן האנט בגשם).
ובכל זאת, בגלל שהוא כה מקפיד על הבימוי, יש לי בעיה מסוימת עם החלק המרכזי של הסרט. השעה בה תקוע טום הנקס על האי לוקה בתת-בימוי. זו, ללא ספק, החלטה מודעת של הבמאי. הוא מדגיש אותה על ידי בימוי היפר אקטיבי של החלק הראשון, ובימוי רגשני מאוד בחלק השלישי. בחלק השני, כנראה, החליט זמקיס להפוך את הבימוי למשרת של הסצינה ולא למגבר שלה. הוא מביים בפונקציונליות זהירה, כמעט אנמית, משאיר את הבמה פתוחה לנוכחותו הבלבדית של הנקס. אלא שבסופו של דבר, בייחוד בהשוואה לשני החלקים שעוטפים את סצינות האי, הזהירות הזו, אפילו הנזירות הזו, הולכות נגד הסרט. בניסיון שלו לתת לסצינות לדבר בעד עצמן, מבלי להבליט את המניפולציות הקולנועיות שעוזרות לנו להבין ולהרגיש את הסצינות, הוא הופך את החלק הכי חשוב בסרט לחלק בו הקולנוע הופך משותק. כך, למשל, הוא מעלים מהפסקול את המוזיקה. זו החלטה כמעט צפויה, אפילו בנאלית והיא לאו דווקא הכרחית (כשהיצ’קוק ביים את הסרט “סירת הצלה”, המתרחש כולו בלב ים, שאל אותו המלחין ברנרד הרמן איך הוא יצדיק את קיומה של המוסיקה. “אבל מאיפה באה המוסיקה?” הקשה המלחין על הבמאי. “מאותו מקום ממנו באה המצלמה,” השיב לו היצ’קוק בקצרה). ההחלטה לוותר על המוסיקה למשך יותר משעה אולי מעידה דווקא על חולשה של הבמאי, על חשש שלו שעודף סגנון יגנוב את ההצגה מהסצינות הקריטיות בהן הנקס מחזיק את הסרט לגמרי על כתפיו, כמעט בלי טקסט. יש גם תחושה שהיראה שלו משילוב המוסיקה, או כל וירטואוזיות מצלמתית שהיא, נובעת מזה שיוצרי הסרט לקו בשלב הזה בכמות מופרזת של חשיבות עצמית. אבל, ואת זה חייבים לתת לו, הרגע בו המוסיקה לבסוף כן נכנסת, אחרי יותר משעה של דממה, הוא רגע מרהיב שקשה לעמוד בעוצמתו. המוסיקה של אלן סילבסטרי ניגרת אל האוזן כמו זרזיף מים מתוקים וקרירים לשפתיו הסדוקות של הגווע מצמא.

ולבסוף, הסרט. וזה המקום להזכיר שלמרות שלא יוסגרו כאן נקודות קריטיות בעלילה, עדיין עדיף לכם לראות קודם את הסרט ורק אחר כך לקרוא את תיאור העלילה. ככל שתדעו פחות על העומד להתרחש כך האפקטיביות של הסרט גדולה יותר.
“להתחיל מחדש” – למרות מגרעותיו, החשיבות העצמית המופרזת שלו, מסרים הנשגבים שלעיתים נשמעים בנאליים להחריד (גם אם מרגשים) – הוא סרט שאין בו רגע צפוי. נראה כאילו שהנקס, ברוילס וזמקיס עצרו וחשבו בכל רגע: איך היו מצלמים את הסצינה הזו בסרט הוליוודי רגיל (נגיד, בסרט הרפתקאות של וולט דיסני המתרחש על אי בודד)? חשבו, ועשו ההפך. למעשה, לא רק שבמשך למעלה משעה כמעט ולא קורה דבר בסרט, הסרט מקפיד להיות אנטי-דרמטי. הדרמה, המתח, החרדה, האימה, זה הכל בראש שלכם. אין בסרט דבר. הגיבור צועד עם פצע מדמם בתוך מי הים. הייתם מצפים לראות בשוט הבא סנפיר של כריש הולך ומתקרב אליו. ולא, אין כריש. אין פיראטים. אין מטמון חבוי. אין כלום. הוליווד? “להתחיל מחדש” כל כך אמורפי ואמביאנטי, כל כך אקזיסצנציאליסטי מבלי להגיד דבר עד שאפשר לחשוד שמדובר בסרט צרפתי או איטלקי, או של במאי עם סבלנות אירופאית, ולא בסרט הוליוודי, עשיר בתקציב, כוכבים ואפקטים. הסבלנות הזו, תשתלם. כמו פרקולטור, הסרט מטפטף את אמירותיו באיטיות ובמשורה, טיפה טיפה, עד להשגת הטעם העשיר והארומה של היצירה השלמה. רק כשהנקס יירד מהאי, והסרט למעשה יתחיל מחדש, תיזכרו בשם העברי של הסרט (ובעניין ההוא עם השם באנגלית שמחולק לשניים) ותבינו שכל זה היה למעשה הקדמה, מין ניסיון להפנט אותנו, כדי שנקלוט טוב יותר את החלק הבאמת חשוב, והבאמת מרגש. סוף הסרט.
מה שמוביל אותי לטרוניה העיקרית שלי: הסרט קצר מדי. אורכו אמנם שעתיים ועשרים בלתי צנועות, אבל אפשר היה למשוך אותו שעה נוספת. למעשה, משכו אותו שעה נוספת. גרסה ראשונה של העריכה נשמכה יותר משלוש שעות. אבל זה המקום בו הנקס וחבורתו קיבלו רגליים קרות וקיצצו את הסרט. זו טעות. עוצמתו של של “להתחיל מחדש” נמצאת באובדן תחושת הזמן בסצינות האי. הסרט מנסה ליצור בקהל הזדהות מוחלטת עם מצבו של הגיבור, שלא יודע איפה הוא נמצא וכמה זמן הוא הולך להיות שם. סצינות האי הראשונות מעוררות חלחלה דווקא משום שכלום לא קורה בהם. ואחרי כ-45 דקות מופיעה לפתע כותרת: “כעבור ארבע שנים”. זה אחד הרגעים החלשים בסרט, בו נדמה שהבמאי נדרש לקביים כדי לצעוד. אם סצינות האי היו נמשכות קרוב לשעתיים, זמקיס לא היה נזקק לכיתוב המלאכותי (כיתוב כן ומוסיקה לא? איפה ההגיון?). איבוד תחושת הזמן – והזמן בכלל – הם מהנושאים המרכזיים בסרט, זמקיס החמיץ הזדמנות להמחיש לצופים מה עובר על הגיבור שלו.


“להתחיל מחדש” הוא
סיפורו של צ’אק, עובד מסור מדי של חברת פדרל אקספרס (שזכתה לסרטון פרסומת ארוך ויקר מפז). השעון הוא הדבר הכי חשוב בחייו והדד ליין הוא אלוהיו. עד שהגורל מחליט לקחת את האיש עם אובססיית הזמן ולהשליך אותו למקום בו הזמן עומד מלכת. זה המקום בו הייתם מצפים לגלות שהאיש שמשקיע את כל מרצו בעמידה בזמנים ובהשקעה בעבודה יגלה שיש דברים חשובים יותר, שהמרדף אחר המחוג הסיח את דעתו מהדברים המהותיים בחיים. ולא. דווקא להפך, דווקא אותן תכונות שגרמו לו להפוך לגיבור שנדמה שזקוק לתיקון, הן אלה שיצילו אותו לבסוף. השהות על האי לא גורמת לצ’אק לשנות את דפוסי התנהגותו או את מבנה אישיותו, היא אולי רק עוזרת לו להפריד בין המטרה והאמצעים.
אבל כאמור, לטעמי החלק השלישי מהווה את שיאו של הסרט. צ’אק חוזר לציוויליזציה אחרי שנעדר ארבע שנים. הייתם מצפים שהוא יחזור מין רובינסון קרוזו בעיר הגדולה, יגור על עץ במקום בית, ידבר עם עלים במקום עם אנשים. ולא, חוץ מהעובדה שהוא נורא רזה הוא נראה די נורמלי (ואולי אפילו נורמלי מדי? האם החלק הזה אמין לגמרי?). אבל העולם המשיך הלאה והוא נשאר מאחור. הוא נלחם על חייו כדי לשרוד וכדי להינצל. אבל למה בעצם? זה המקום בו הסרט מערבב בין אלבר קאמי לפאולו קואלו, כי הסוגיות הקיומיות הבלתי פתורות מקבלות פתרון מעשי, כמעט מיסטי, בסרט. הסצינות שוברות הלב, המבוימות באיפוק מרשים, מפנות את מקומן לסצינות אופטימיות, סובטיליות ולא חד משמעיות שמשאירות את הגיבור על פרשת דרכים, אבל עם עיניים ממוקדות באופק, כאילו הוא יודע בדיוק מה ממתין לו אי שם.

================

פלאשבק: שלושה חודשים לפני כן

“האמת שמתחת לפני השטח”

פורסם ב”העיר”, 21.9.2001

אני אוהב את רוברט זמקיס. יותר מזה: אני חושב שהוא כרגע הבמאי האהוב עלי. זו הצהרה משמעותית: כששואלים אותי מי הבמאי העכשווי האהוב עלי אני משיב באופן אוטומטי “סטיבן ספילברג”, תשובה שיש בה, חוץ מכנות, גם מעט דמגוגיה, התרסה ודי הרבה נוסטלגיה. ספילברג, שרוב מבקרי הקולנוע חושבים שהוא בנו של השטן, אכן חתום על כמה מהסרטים האהובים עלי והוא אכן הבמאי החשוב ביותר של ימינו, אבל מאז הזכייה שלו באוסקר על “רשימת שינדלר” קשה לי איתו, קשה לי להצדיק את הפרויקטים שלו וחשוב יותר: את הבחירות האמנותיות שלו. משהו בו השתנה.
לעומת זאת, זמקיס עוד אף פעם לא איכזב אותי. לבמאי של “בחזרה לעתיד” (אחד הסרטים הכי מושלמים שאי פעם נוצרו), “פורסט גאמפ” ו”קונטקט” יש, מבחינתי, כמעט מאה אחוזי פגיעה (ואני סולח לו על “בחזרה לעתיד 3″, ומאיץ בכם לתת הזדמנות נוספת ל”המוות נאה לה”, פארסה מצחיקה להפליא שעשו לה חיים קשים בכל העולם, ולא בצדק). זמקיס, שהתחיל כבן טיפוחיו של ספילברג כשכתב את התסריט ל”1941″ (הם, למעשה, עובדים יחד עד היום), ממשיך כיום את הקו שספילברג זנח אחרי “העולם האבוד”: סרטי ז’אנר מסחריים מאוד, שנושאים את חתימתו המובהקת כאמן. עד תחילת שנות התשעים, כשיצא “פארק היורה”, אהבנו להשוות את ספילברג להיצ’קוק (גם הוא במאי מסחרי מאוד שזכה לעדנה מצד הביקורת הלא-צרפתית רק אחרי מותו), אבל אז הוא החליט להיות רציני יותר, כמעט ממלכתי. זמקיס, לעומת זאת, שכבר זכה באוסקר שלו על “פורסט גאמפ”, ממשיך ליצור סרטים נטולי יומרה, רגשניים מאוד, לעיתים תמימים, אבל תמיד מפתיעים.
ב”האמת מתחת לפני השטח”, סרטו החדש (והראשון מאז “קונטקט” שאני כה אוהב), החיבור בין זמקיס והיצ’קוק מפסיק להיות אסוציאטיבי. מדובר בהומאז’ גלוי, מלא אהבה, מבדר מאוד, מפחיד מאוד, ומבריק כמעט לכל אורכו, להיצ’קוק. כשקנת בראנה ביים לפני כעשור את “רצח מן העבר” כהומאז’ מפותל ובומבסטי להיצ’קוק ואורסון וולס, יכולנו לייחס את הסרט ההוא לגל הסרטים הפוסטמודרניסטים שרוקחים דבר מה חדש מעירבוב של סצינות ישנות. אבל למרות הפסטיש המבריק של מיטב הסצינות מתוך “פסיכו”, “ורטיגו” ו”החלון האחורי” אין שום פוסטמודרניזם ב”האמת מתחת לפני השטח”. עבור הצופים שבקיאים בהיצ’קוק זה לא יותר מפרודיה עדינה, בה הציטוטים לסרטי העבר אמורים לבלבל, במקום להועיל. היצ’קוק, מזכיר לנו זמקיס, היה חסיד של תורות פסיכולוגיות וניסה להראות לנו שאת הכל בעולם, גם התופעות המסתוריות ביותר, אפשר להסביר באמצעות הגיון ואנליזה. זמקיס לא מסכים: המסתורין לפעמים נשאר מסתורי (זוכרים את הסוף של “קונטקט”?). יש דברים בלתי מוסברים, יש צירופי מקרים, יש עולם שלם מעבר לקליטת החושים שלנו. אבל להבדיל מסרטי אימה אחרים, אצל זמקיס דווקא העולם שמתחת לפני השטח מסוגל לסייע ולהציל אותנו. האימה נובעת מקיומו של הרוע בעולם הטבעי, לא העל-טבעי.
לדעתי, במאים גדולים באמת נחשפים כשהם עובדים על הפרויקטים הצדדים שלהם, אלה שהם עושים בפחות ריכוז ועם פחות מאמץ. “האמת שמתחת לפני השטח” (שם מסורבל נורא, לא?) הוא הדיוורטימנטו של זמקיס, פרויקט צד זריז שהוא ביים בחודשי ההפסקה שהיו לו באמצע הצילומים המפרכים ל”Cast Away”, סרטו הבא שייצא בסביבות נובמבר (הללויה, שני סרטים של זמקיס בשנה אחת. אולי זו תהיה בכל זאת שנה לא רעה). כמו המוזיקה הצפויה מדי, ועמוסת הבומים שאמורים להבהיל מבלי שייקרה דבר, גם התסריט עובד לפי כל הכללים – גם ההפתעות בסרט ונקודות המפנה הלא צפויות, מגיעות ברגעים הכי צפויים וידועים מראש – אבל הוא משאיר המון מקום להברקות של הבמאי. וזמקיס הופך את הסרט לחגיגה של קולנוע: תנועות המצלמה הארוכות והמורכבות שלו מספרות את הסיפור המלא בלי מילים; השימוש השקוף, הכמעט בלתי מורגש, באפקטים מעניק לסרט תחושת אמינות שהופכת אותו למבהיל עוד יותר; השימוש הכמעט ספרותי במוטיבים חוזרים – בעיקר ויזואליים – הופך את הסרט לעשיר, אך גם מיסתורי, יותר; אבל עיקר כוחו נמצא בדרך הנדירה שלו לבניית סצינות.
“האמת שמתחת לפני השטח” מכיל כמה סצינות מדהימות. בקטע אחד, פראפרזה על “החלון האחורי”, בולשת מישל פייפר במשקפת אחר הנעשה בבית השכן. בתזמון מושלם – מהסוג שעושה חשק לקום ולהריע בסוף הסצינה על הביצוע המשובח – עוקבת המצלמה, מנקודת מבטה של הגיבורה, אחר נתיבו של השכן, כשבכל תנועה היא נמצאת תמיד צעד אחד אחריו. כלומר, כל מעשיו של השכן – או אלה שאנחנו חושבים שהוא עושה – מתרחשים במוחם של הצופים, כי הם מוצגים על המסך כאילו אך כרגע החמצנו אותנו. בעולם הקולנוע הנוכחי, בו הבמאים שואפים להראות הכל, וכמה שיותר, סוג כזה של אנדרסטייטמנט, שימוש בניואנסים, והגברת המתח על ידי ההעדר ולא הקיים, הופך את זמקיס לבמאי יוצא דופן.
ואז מגיעה סצינת האמבטיה, בפראפרזה מבהילה עד אימה, אבל גם קצת מצחיקה, לסצינת המקלחת מ”פסיכו”. שבריר מתוכה מתנוסס ברגעים אלה בפרסום החוצות של הסרט. לכו לראות, הסצינה הזו לבדה שווה את מחיר הכרטיס והיא תירשם כאחת הסצינות המדהימות והחשובות בקולנוע.

נושאים: ארכיון

18 תגובות ל - “מן הארכיון: "להתחיל מחדש" + "האמת מתחת לפני השטח", הביקורות”

  1. ערן אלתר 21 אוגוסט 2008 ב - 10:40 קישור ישיר

    כמה שאני אוהב את “להתחיל מחדש”…

    את “האמת מתחת לפני השטח”, לעומת זאת, לא ראיתי. shame on me!

  2. ההיא 21 אוגוסט 2008 ב - 10:59 קישור ישיר

    טוב שהחופשה הזו נגמרת, קשה לי.

  3. דורון 21 אוגוסט 2008 ב - 13:59 קישור ישיר

    אוף:
    אדם בן כלב יוקרן בפסטיבל טורונטו:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,392,209,26901,.aspx

  4. סטיבי (לא בבית) 21 אוגוסט 2008 ב - 15:09 קישור ישיר

    אופטופיק: תוכניית ספטמבר בסינמטק.
    http://stevie.blogli.co.il/archives/202

  5. ניר 21 אוגוסט 2008 ב - 17:00 קישור ישיר

    לדורון,
    למה אוף?

  6. סטיבי (לא בבית) 21 אוגוסט 2008 ב - 17:04 קישור ישיר

    זה קיצור של אופטופיק.

  7. דורון 21 אוגוסט 2008 ב - 17:55 קישור ישיר

    סטיבי כרגיל צודקת…

  8. דן 21 אוגוסט 2008 ב - 17:57 קישור ישיר

    עוד אופטופיק.
    לעוד מישהו יש הרגשה שמפיצי הסרטים ממש מנסים לגרום לקהל לא לבוא לקולנוע בשבועיים האחרונים? או שהם מנסים להחזיר אותנו איזה 10-15 שנים אחורה?
    כיום תוכלו לראות סרטים חדשים עם הכוכבות דמי מור (!) דיאן קיטון וג’ניפר לופז. והשמות, אוי השמות. מילא מיחזור המילה “אמריקן” ב”אמריקן קולג’ ” (או במילים אחרות אמריקן – אחרת איך הקהל ידע שזה קומדיית נעורים שמתרחשב באמריקה- קולג’), אבל השוד המלוטש??? הרוס על האמא?
    חלק מהסרטים שייכים לפורום או מטלון שיכולים להמשיך עם החרם המטופש שלהם מבלי שמישהו יקרא על הסרטים שלהם. על האחרים לא מתפרסמות ביקורות.
    אז מה הפלא שאנחנו מתמוגגים מקריאת ביקורות מלפני שבע שנים*.

    *וזה המקום להגיד, ברצינות, שכיף לקרוא את הביקורות האלה. בא לי לראות שוב את כמעט מפורסמים. ו”האמת מתחת…” באמת היה סרט מאוד מהנה.

  9. סטיבי (לא בבית) 21 אוגוסט 2008 ב - 18:02 קישור ישיר

    כן, זה די מכה… בשבוע הבא אאל”ט לא יוצא שום סרט. בימים האחרונים של אוגוסט!

  10. דן 21 אוגוסט 2008 ב - 19:56 קישור ישיר

    שום סרט?
    איפה מחביאים את “הלבוי 2”?

    ומה עם “פיינאפל אקספרס” ו”טרופיק ת’נדר”?
    האם ב- ג.ג מחכים שהאולפנים בהוליווד יאשרו את השמות העבריים שלהם – “אקספרס של אננס” ו”רעם ביום טרופי”?
    נמאס לי.
    אני הולך ל”להב משונן” בקולנוע אסתר.

  11. סטיבי 21 אוגוסט 2008 ב - 19:58 קישור ישיר

    שום סרט.
    הלבוי 2, כפי שנדמה לי שכתבתי כאן איפשהו, נדחה לאוקטובר או משהו כזה, ובעצם (אם כי טרם רשמית) נגנז (אני אשמח לשמוע אחרת).

  12. איתן 21 אוגוסט 2008 ב - 23:09 קישור ישיר

    כשספילברג התארח ב”actor’s studio”, הוא היה ישר וצנוע מספיק לתת קרדיט לרוברט זמקיס על הסצינה בה אי.טי מתחבא בארון. אחר כך בא “בחזרה לעתיד”, שלמרות שהוא אחד הסרטים שאני יותר אוהב (וכשאחרים מצטטים פראזות מתוך “צ’רלי וחצי”, אני מצטט את דוק בראון), אני חושב שלהגיד שזהו אחד הסרטים הכי מושלמים שאי פעם נוצרו, זוהי הגזמה פרועה. היתה בסרט הזה הברקה אחת בסיסית: המסע בזמן, שכבר ראיתי כמותו (למשל, ב”מנהרת הזמן” בטלויזיה) נעשתה הפעם אל הזמן שהוריו היו צעירים, דבר שאיפשר לגיבור הסרט להתמודד עם כל אימרות ה”כשאני הייתי צעיר” של הוריו, אבל גם להבין אותם, לעזור להם ולאהוב אותם יותר.

    “מי הפליל את רוג’ר רביט” היה סרט מלהיב בעיניי. “בחזרה לעתיד 2” גדוש מדי לטעמי, והשלישי, הנחשב לחלש בסדרה, דווקא די התחבב עלי עם הסנטימנטליות חסרת הבושה שלו. “המוות נאה לה” הוא מה שנקרא כשלון מפואר. ו”פורסט גאמפ” נהדר ומרגש (בלי קשר, את הביקורת שלי על “יחידת עילית” הברזילאי הכתרתי בכותרת “החיים הם לא קופסת שוקולד”). את “Cast away” אהבתי כניסוי קולנועי-משחקי מרתק. החלק הראשון, שמה שאני זוכר ממנו הוא בעיקר החזרה החוזרת ונשנית של המילה פד-אקס, היה חלש יחסית, והחלק האחרון מצוין, אבל איכשהו היה לי מוזר לפגוש שם את הלן האנט (כבר התרגלתי לראות את מג ריאן כזוגתו על הבד של טום הנקס). “האמת מתחת לפני השטח” היה סרט מעניין עם סוף מופרך ומוגזם לחלוטין. את “קונטקט”, “רכבת לקוטב” ו”ביוולף” לא ראיתי. בסך הכל, אני די מסמפט את זמקיס, אבל לא בלי חשבון.

  13. Shai 21 אוגוסט 2008 ב - 23:52 קישור ישיר

    Back to the Future,20+ years later, is still a very enjoyable movie. And yes, it is a perfect movie in its own kind

    What Lies Beneath is a movie I remember I liked when I saw.Funny enough you don’t see it much on tv.It’s like it has been forgotten.Maybe rightly so

    Cast Away I liked very much.But I don’t like Helen Hunt and her presence,though minimal,was a curse not a blessing

    Your admiration for Contact is beyond my understanding. I thought the film was boring and overrated.Nothing has worked for me in the movie and it was long and had repeated itself too much

  14. יואב 22 אוגוסט 2008 ב - 3:24 קישור ישיר

    האם יורשה לי להגיד ש’מי הפליל את רוג’ר ראביט’ הוא אחד הפילם הנוארים הכי מושלמים אי פעם? לא שאני הולך להפחית מערכם של “צ’יינטאון”, “כחום הגוף” או אפילו “ביג לבובסקי”, אבל בתוך הפורמט הזה של פילם-נואר שיודע שהוא כזה, “רוג’ר ראביט” לא רק לקח את העסק הכי רחוק שאפשר, הוא עשה את זה כשהוא מצליח להשאר נואר מבריק בפני עצמו, אנימציה או לא אנימציה.
    מדי כמה חודשים אני חוזר אליו, וכל פעם נפעם מחדש מהשליטה המוחלטת של זמקיס בכל היסודות של הסרט, בעיקר בהתחשב בכל מה שהוא נאלץ להתמודד איתו מהבחינה הטכנית. מפתיע אותי שמקומו של הסרט הענק הזה קצת נפקד מסיכומי זמקיס שלכם.

  15. עדן 22 אוגוסט 2008 ב - 12:11 קישור ישיר

    רוברט זמקיס הוא במאי שמעולם לא עשה סרט רע, אפילו הסרט הכי חלש שלו, “המוות נאה לה” הוא עדיין מהנה למדי.
    “בחזרה לעתיד” ו”רוג’ר ראביט”, שפעם ידעתי לצטט אותם כמעט בשלמותם, הם יצירות מופת נפלאות שגרמו לי בתור ילד לאהוב קולנוע ולהבין שזה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול.
    אחריהם מגיעים “קונטקט” ו”פורסט גאמפ”, שני סרטים מצויינים שחטפו המון ביקורת לא מוצדקת.
    אח”כ אפשר לציין כמה סרטים טובים מאד כמו “בחזרה לעתיד 2 ו-3, “להתחיל מחדש” ו”בייוולף” שהיו מהנים מאד ואני בהחלט זוכר אותם מאד לטובה.
    ולסיום אפשר להגיע לפחות טובים של זמקיס, שהיו כולם משתבצים בתור “הטובים ביותר” בפילמוגרפיה של רוב הבמאים האחרים: “רכבת לקוטב”, “המוות נאה לה”, “האמת שמתחת לפני השטח” ו”בעקבות האוצר הרומנטי” (שלא ראיתי את הסרטים שזמקיס עשה לפניו).

  16. דרורית 22 אוגוסט 2008 ב - 16:07 קישור ישיר

    “בחזרה לעתיד” הוא קלסיקה מופלאה.
    אהבתי מאוד גם את “קונטקט” וגם את “רכבת לקוטב”, ובכלל זמקיס חביב עלי מאוד.

  17. סטיבי 22 אוגוסט 2008 ב - 18:29 קישור ישיר

    עוד אופטופיק:
    ב-Inside Movies פצחו בסקר סרטי הקיץ. אמנם חלק מהסרטים טרם נראה על מסכינו, אבל אפשר להעיף מבט בכל זאת.
    http://www.moviefone.com/insidemovies/2008/08/21/summer-movies-poll-2008/

  18. cinephile 23 אוגוסט 2008 ב - 0:20 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט של סקורסזיס החדש על ה-רולינג סטונס.
    לא להחמיץ. החטיארים האלה יכולים עוד לתת כמה שיעורים ל”העולם שייך לצעירים”…
    ממש מודל לזיקנה מתקדמת. ג’אגר מקפץ על הבמה כמו טין אייג’ר סקסי מיוחם ומטרוף
    ומפליא בגיטרה ובהרמוניקה.
    צ’ארלי נראה כמו קול אנרג’י סבא,
    הקמטים על הפנים של ריצ’ארדס
    וכתמי הזקנה על עור הידיים בריפים של הגיטרות של רוני ווד
    מעולם לא נראו טוב יותר.
    פשוט כבוד לזקני השבט שמנגנים את שירת העל זמן.


השאירו תגובה