13 אוגוסט 2008 | 11:11 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

"בשיר" פולש לניו יורק

אחרי הבכורה בפסטיבל טורונטו, יוקרן “ואלס עם בשיר” בפסטיבל ניו יורק, עדיין אחד הפסטיבלים הכי איכותיים בעולם, ומקום מצוין להשקה אמריקאית. כך מתואר הסרט בפסטיבל:

Israeli filmmaker Ari Folman’s haunting autobiographical memory piece about his experiences as a soldier during the 1982 war in Lebanon are given a hyper-real spin by state-of-the-art animation.

המילה “דוקומנטרי” לא נמצאת שם.

=======

מהפצת “ואלס עם בשיר” מוסרים לי שעד כה נמכרו לסרט 70,000 כרטיסים. ממקור אחר, שלא מחויב ליחסי הציבור של הסרט, אני שומע שהמספר המדויק יותר הוא כ-60,000 כרטיסים (ושוב, אני שואל לגבי כרטיסים ולא לגבי צופים. יכול להיות שאת “בשיר” ראו 70,000 צופים כש-10,000 מהם נכחו בהקרנות סגורות ומכורות, להרצאות, חברות ושאר ימי עיון). בתל אביב, אני שומע, הסרט עדיין מצליח מאוד. בכל מקרה, זו כמות נאה מאוד ומכובדת – לא היסטורית, לא שוברת קופות, לא פנומנלית, אבל בהחלט נאה – לסרט שמופץ בפחות מעשרה עותקים. אני מניח שאחרי פרסי אופיר המספר הזה עוד יזנק.

ובכלל, המפיצים אוהבים להקדים את זמנם בכל המגיע לספירת כרטיסים: בשבוע שעבר, כשמונה הכרטיסים נקש 175,000, ערך משה אדרי מסיבה לצוות “איים אבודים” כדי לחגוג את הגעתם ל-200,000 כרטיסים. הם יגיעו, אין ספק, אבל המסיבה הקדימה את זמנה בכ-14-20 יום.

==========

“האביר האפל” היה גם בסוף השבוע האחרון במקום הראשון בארץ, זה סוף השבוע השלישי ברציפות שלו שם. הוא ניצח בסוף השבוע האחרון את “המומיה 3”. אני מקווה להביא נתונים רשמיים ומדויקים מאוחר יותר.

9 תגובות ל - “"בשיר" פולש לניו יורק”

  1. איתן 13 אוגוסט 2008 ב - 12:28 קישור ישיר

    בשנה שעברה פרסמת טבלת שוברי קופות שנתית. מאוד הופתעתי לראות שם את “חיים של אחרים”, גם הוא של סרטי שני, וגם הוא הופץ בהפצה מוגבלת. “חיים של אחרים” עבר את ה – 200 אלף.

    אני רוצה לקוות ש”ואלס עם בשיר” הוא ה”חיים של אחרים” של השנה.

  2. דודי קינג 13 אוגוסט 2008 ב - 16:37 קישור ישיר

    הפסטיבל בלינקולן סנטר הוא אכן אות כבוד (נוסף) לסרט, והזדמנות נפלאה לחשוף אותו לאמריקאים.

    עם זאת, צר לי להתקטנן על המובן מאליו, אבל ארי פולמן עצמו מתאר את סרטו כדוקומנטרי, ורוב העולם (פרט להנהלת האקדמיה הישראלית) מקבל את דבריו בלי יותר מדי סימני שאלה. יתר על כן (אם כבר מתקטננים), התיאור המצוטט לא מובא מאתר הפסטיבל, אלא מרשימה של אן תומפסון, המכילה בסך הכל משפט קצרצר על כל סרט. הציטוט הקצר הוא כל התיאור, מתחילתו ועד סופו. כבודה של תומפסון כמובן מונח במקומו, אבל תיאור של משפט הוא לא משהו שממש אפשר להסתמך עליו בקביעת הז’אנר של יצירה.

    מאחר ותיאורו של “ואלס עם באשיר” זוכה למשפט בודד ותו לא, ייתכן מאוד כי התואר “דוקומנטרי” נשמט מעשרים המילים שהוקצבו לו. אפשר להניח שאם היו עוד כמה משפטים העניין היה מוזכר. יתר על כן, שני סרטים אחריו ברשימה מתואר סרט דוקומנטרי אחר, “The Windmill Movie”, שגם בו לא מופיעה המילה “דוקומנטרי”. זה מוכיח משהו לגבי הסרט?

    כמובן שניתן לקשר למבקרים רבים אחרים שדווקא מתארים את הסרט כדוקומנטרי, ועוד עושים זאת ברשימות ארוכות ומפורטות. אבל אם לחזור לרגע מקורות הדיון על הגדרת הסרט, אז זה ש”ואלס עם בשיר” ראוי לכל הדעות להתחרות על הכרטיס הישראלי לאוסקר לא הופך אותו לסרט עלילתי. הבעיה טמונה בהגדרות של האקדמיה, לא בהגדרה של הסרט. צריך לשנות את התקנון, לא לרבע את המעגל.

  3. רתם 13 אוגוסט 2008 ב - 19:59 קישור ישיר

    איך איך איך זה סרט דוקומנטרי?

    מילא היה מדובר בסרט שנעשה בתהליך רוטוסקופי כמו “סקאנר דארקלי”, כלומר האנימציה הולבשה על צילומים שצולמו במצלמת קולנוע, אבל הרי זה לא המצב כאן. זה שחלק מהתפקידים מדובבים על-ידי אנשים אמיתיים ש”מופיעים” בסרט זה האלמנט ה”דוקומנטרי” היחיד. אבל באותה מידה אפשר להגיד שהפרקים ב”סימפסונז” שבהם התארחו סטיבן הוקינג, לארי קינג או לאונרד נימוי בתפקידי עצמם הם דוקומנטריים.

  4. bili 13 אוגוסט 2008 ב - 20:14 קישור ישיר

    איתן, לצערי אין שום סיכוי שזה יקרה.
    צריך להיות מציאותי. בעוד לחיים של אחרים היו רגליים ארוכות בכל אחד מן האולמות המעטים בהם הציג,
    ואלס עם באשיר מציג כבר מס’ שבועות בהצגות חלקיות בלבד כך שאין סיכוי לכך בראן הנוכחי שלו.
    סיכוי יחיד יהיה בעקבות זכייה מאסיבית באופיר אך מנסיון העבר לא ניתן לבנות על כך גדולות ונצורות.
    הסרט למצער למרות כל ההייפ סביבו פונה לקהל מוגבל.

  5. אבינתן 13 אוגוסט 2008 ב - 21:45 קישור ישיר

    למיטב ידיעתי(ואם יש שינוי, אשמח מאוד לדעת) אין ולו עותק אחד של “באשיר” הנושא כתוביות עברית בעבור כבדי השמיעה בארץ.

    שוב אני מזכיר, יש 700.000 כבדי שמיעה. נניח שאיזה 10% שמעו על הסרט והיו רוצים לצפות בו.

    יודעים מה? בואו נגיד 5% (חלקם יבואו לסרט עם בנותבני זוגם)

    נכון שזה לא איזה מספר משמעותי, אבל כתוספת…לא רע כלל.

  6. דודי קינג 13 אוגוסט 2008 ב - 23:05 קישור ישיר

    לרתם,

    איך זה דוקומנטרי? אולי תשאלי את הבמאי, יכול להיות שהוא יאיר את עיניך:

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,392,209,23179,.aspx

  7. רתם 14 אוגוסט 2008 ב - 9:22 קישור ישיר

    ברור לכל בר דעת ש”סרט אנימציה דוקומנטרי” זה בעיקר תעלול שיווקי, שאמור ליצור סקרנות לגבי הסרט. סרט אנימציה לא יכול דוקומנטרי מעצם העובדה שהוא לא מצלם “מציאות”, אלא יוצר דימוי של מציאות, שזה בסופו של דבר מה שעושים רוב הסרטים שקיימים בעולם.
    המקרה היחיד שבו ניתן עוד להתווכח על הדוקומנטריות של האנימציה הוא זה שבו דימויים דוקומנטריים מצולמים עוברים עיבוד של אנימציה, שנאמן לאימג’ המצולם. זה לא המקרה ב”ואלס עם בשיר”.
    עובדה שגם בכתבה מודגשת העובדה שפולמן הגיש את הסרט לתחרות סרטים עלילתיים באופיר.

  8. רותם 14 אוגוסט 2008 ב - 11:07 קישור ישיר

    הבעיה שככה, גם סרטיו של ארול מוריס הם לא דוקומנטריים:
    יש ראיונות אלו שווי ערך לציורים, (בין אם הולבשו או משהו בסגנון או ציורו בעקבות תמלולים) ויש שחזורים מצולמים.
    אז מה ההבדל?
    שלא לדבר על כך שגם סרט שהוא תיעוד פרופר של אירוע שמתקיים הוא הבנייה של מציאות דרך עריכה וכו’.

  9. דודי קינג 14 אוגוסט 2008 ב - 12:17 קישור ישיר

    לרתם,

    כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, אם נתחיל דיון על מה הוא תיעודי ומה הוא עלילתי, על הגבול בין מציאות לדמיון, על ההבדל בין אמת לבדיה, על ייצוגי מציאות שונים ומשמעותם ועל ההיסטוריה של ז’אנרים קולנועיים – לא נצא מזה. הרי כל סרט דוקומנטרי הוא ייצוג של המציאות, ולא המציאות עצמה. כל סרט מצולם באופן מלאכותי ונערך אחרי כן. השאלה מהוא הגבול בין תיעודי לעלילתי היא בעיה עקרונית, ואפשר לתהות עד כמה “דוקומנטרי” הוא כל סרט שהוא מהז’אנר, כולל ה”סינמה וריטה” וה”זבוב על הקיר”. כך שלבינתיים, אפשר להצמד לעובדה שפולמן קורא לסרטו שוב ושוב “אנימציה דוקומנטרית”, ואם זה לא מספיק, אפשר גם למצוא לפחות לעוד 20 מבקרי קולנוע נחשבים בארץ ובחו”ל שעושים את אותו הדבר בדיוק.

    כך שכנראה שזה קצת מעבר ל”תעלול שיווקי”. התעלול השיווקי האמיתי, אגב, היה לקרוא לו “סרט האנימציה הדוקומנטי הראשון בעולם”, כשלפני שלוש שנים “ראיין” המבריק זכה בפרס האוסקר לסרט אנימציה קצר, אבל ניחא. קשה להאמין שפולמן הגיש את סרטו לתחרות העלילתית מתוך אמונה מוצקה ושכנוע עמוק שסרטו הוא עלילתי ולא תיעודי. מה שצריך להיות ברור לכל בר דעת (אם לחזור על דבריך), זה שהוא עשה זאת מסיבה הרבה יותר פשוטה ומובנת – הוא רוצה שסרטו יגיע לתחרות האוסקר, והקטגוריה התיעודית לא היתה מאפשרת זאת. אני לא מאשים אותו.

    באופן אישי, אני לא רק מאמין שיש לסרט זכות להתחרות על הכרטיס ללוס אנג’לס, אלא גם סבור שהוא צריך לזכות בו. זהו סרט מעולה. מה שמטריד אותי היא הנכונות של כל הסובבים לזרוק הצידה כל עקרון וכל תקנון, וכך שמוכנים לקרוא ליום לילה וללילה יום, רק על מנת לעשות זאת. הדרך הנכונה (אגב ה”ישראליות” המוזכרת כאן בפוסט עדכני יותר), היא לפעול באופן מסודר ופומבי לשינוי התקנון, על מנת שיאפשר גם לסרטים תיעודיים שהופצו באופן מסחרי בבתי הקולנוע להיות המועמדים הישראליים לאוסקר. להחליט פתאום שזהו לא סרט דוקומנטרי אלא עלילתי, רק בשביל לקמבן את האפשרות תוך כדי קריצה וחיוך סחבקי, זה כבר ממש לא לעניין.


השאירו תגובה ל - איתן