דגל לבן מול המציאות: דוד פרלוב על הבחירות בישראל
מחר יתקיימו הבחירות. אני מאוד מקווה שכל קוראי "סינמסקופ" ילכו לקלפי להצביע ויביאו את אחוז ההצבעה לשיא. כן, גם אם זה אומר לנסוע שלוש שעות לבית ההורים כי לא שיניתם את הכתובת בתעודת הזהות. אני לא אנסה לשכנע אתכם למי להצביע או לתמוך בעמדות (המבולבלות) שלי, אבל אני כן אדרבן אתכם לצאת מהאדישות, מהאפתיה ומהיאוש ולהאמין שלכל קול יש חשיבות והשפעה. אדישות מרתיחה אותי, ואני מקווה שאף אחד כאן לא לוקה בכך. ואם כן, אנא – עשו מאמץ ליום אחד. קחו חלק, קחו אחריות, השתתפו. אל תגלגלו עיניים. מה שכן, אתם בהחלט מוזמנים לשתף אותנו כאן למי אתם הולכים להצביע, ולמה.
בול בזמן לבחירות ניגשה יעל פרלוב ליצירות התיעודיות המונומנטליות שביים אביה, דוד פרלוב – "יומן" ו"יומן מעודכן" – וערכה מתוכן את הרגעים בהם תיעד את מערכות הבחירות. פרלוב מתעד את המציאות מבעד לחלונותיו. חלון אחד הוא זה של הדירה בה הוא גר, מעל לונדון מיניסטור בתל אביב, ומתחת לחלונו צועדים מפגינים, פעם מימין ופעם משמאל. הדופק הפוליטי של ישראל נוקש בעקביו מתחת לביתו. החלון השני הוא מסך הטלוויזיה דרכו מקבל פרלוב את הדיווח על המציאות, את המציאות המדווחת, המתווכת. ונדמה שיותר משפרלוב חשדן כלפי פוליטיקאים, הוא חשדן כלפי התקשורת. וכשפוליטיקאים מדברים באמצעות התקשורת, והקריינים מדווחים על דברי הפוליטיקאים המדברים, מוסיף פרלוב את הקול שלו, כהדהוד שלישי, שמנסה להפוך את הרטוריקה לשירה.
פרלוב הבת מוצאת ביומנים של פרלוב האב את התבוננות שלו במערכות הבחירות של 1977, של 1981 ושל 1996. המון אירוניה יש בתשע הדקות האלה: חלקה נמצאת שם מרגע התיעוד, חלקה נוצרה במרחק הזמן מאז – דבר לא השתנה, או שמא הכל השתנה.
הפיצו את הקליפ הזה הלאה, וצאו להצביע מחר. די לאדישות.
ובהזדמנות זו: תודה ליעל פרלוב וליריב מוזר על הווידיאו הזה. הפקה: יריב מוזר וקובי מזרחי. עריכה: יותם שש.
בפברואר יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע ההוקרה השנתי לזכר פרלוב. בדצמבר הקרוב ימלאו עשור למותו. הוא חסר לנו.
טוב, אז ראיתי את הסרטון הזה, ולצערי רובו פשוט לא מעניין. הקשר בין קטעי העבר וקטע הארוך מדי (בלשון המעטה) מנאום הניצחון של נתניהו הוא קלוש (כפי שאומר פרלוב עצמו, כדי להסיט את הביקורת (זה תרגיל ידוע, אגב, שנעשה באופן מבריק בתחילת הסדרה "24". הסבר יהיה ספויילר נורא לעונה הראשונה).
זה וידאו די מדהים ואני שמח שראיתי אותו. הוא נתן לי פרספקטיבה מדהימה על הכוחות והתחושות שעיצבו פה את המדינה ב 40 שנה האחרונות. ההתנשאות של פרלוב על הימין היא הנגע החמור ביותר שאני יכול לזהות. אם המערך ומצביעיו כבר ב77' היו רואים במזרחים, ובנציגיהם בגין, יריבים פוליטיים ראויים ולא ברברים שגנבו להם את המדינה, יתכן שהיינו מגיעים למצב שבו לא הייתה הצבעה סקטוריאלית כלכך מובהקת. זה אולי קשה לתפוס את זה, אבל אחת הסיבות שביבי הולך להבחר שוב לראש ממשלה היא עדיין בגלל אותו עלבון ישן של המזרחים. אני לא מאשים את פרלוב, הוא תיאר את מה שהרגיש וחשב ואולי לא יכל היה לחשוב אחרת, אבל בלי לדעת הוא סיפר לי את הסיפור שכל מה שקרה פה מאז.
======================
רוה לאסף: אתה לא נותן לפרלוב קרדיט כשאתה כותב שהוא עשה את זה "בלי לדעת", הוא נע כל הזמן על ציר המודעות בין התחושות הפרטיות שלו (צהלות השמחה למשמע המדגם ב-81') ובין מודעות לאופן הייצוג התקשורתי של המציאות הזאת. הוא כל הזמן מודע לכוחות הסותרים האלה, שהמציאות מסתתרת בין חריציה.