איך הגיע "כל מה שיש לי" של קרן מרגלית לידיים של ג'יי.ג'יי אברמס?
מתוך "כל מה שיש לי" של קרן מרגלית. על ספינה בדרך לעולם הבא
אתמול קלטו אנשי "עין הדג" את אחת הכותרות הנאות והמפתיעות של היממה האחרונה מתוך הבלוג של "ניו יורק מגזין": רון האוורד יביים את הגרסה האמריקאית ל"כל מה שיש לי", דרמת טלוויזיה שכתבה וביימה קרן מרגלית (בתו של דן, אחות של שירה) ב-2002. חברת ההפקות של ג'יי.ג'יי אברמס תפיק. מאז, האייטם הזה הגיע לכמה וכמה אתרים כשהוא מלווה בשתי שאלות עיקריות – מה זה הסרט הזה? ואיך הוא הגיע לג'יי.ג'יי אברמס. אז הנה התשובות:
"כל מה שיש לי" היא דרמה שהופקה לטלעד לפני כעשר שנים והיא מקסימה לגמרי. הסרט נפתח בסצינה מצמררת ועוכרת שלווה – אבל מצולמת נפלא על ידי יורם מילוא – של תאונת דרכים. בתאונה הזאת נהרג גבר. אשתו נותרת בחיים. 50 שנה אחר כך היא הולכת לעולמה בשיבה טובה ומגיעה לספינה שתוביל אותה אל העולם הבא, ושם עליה לבחור: האם להיכנס לעולם הבא עם בעלה מזה חמישים שנה, או עם בעלה הראשון, שחיכה לה כל הזמן הזה על הספינה. כל כך מעט סרטים ישראליים עוסקים בקיומו של עולם הבא – או בכלל, בעולמות שמחוץ לעולם הזה שלנו – והסרט הזה מצא לכך פתרון ויזואלי מקסים. מרגלית כתבה סרט על החיים אחרי המוות, אבל זה אחד הסרטים המרגשים שנעשו על אהבה ועל זכרון ועל זיקנה בישראל. הוא הזכיר לי מאוד את "החיים שאחרי" של הירוקזה קורה-אדה, וגם את "זוג משמיים" של אלן רודולף.
ואיך הוא הגיע לחו"ל? על ידי רם ברגמן, הישראלי שהפך לאחד המפיקים העצמאיים הבכירים באמריקה כיום ("לופר", למשל). למרות ש"באד רובוט", החברה של אברמס, תהיה חתומה על הסרט, ברגמן הוא עדיין מפיק הסרט (הוא כבר מכר את האופציות לרימייק לאולפני פרמאונט לפני שנים). ברגמן ראה את הסרט לפני עשר שנים ומאז במשך שנים הוא בילה נתחים מביקוריו בישראל בפגישות עם מרגלית להרחבת הרעיון לסרט באורך מלא, ולהפוך אותו לסרט אמריקאי. יוצא לי מדי פעם להיתקל במרגלית ובברגמן ובעבר עוד הייתי שואל מה עם הסרט, אבל במרוצת השנים הפסקתי. חשבתי שהפרויקט הזה נגנז. והצטערתי: זה באמת סרט נהדר שלא קיבל את החשיפה שהגיעה לו (מאז, מרגלית עשתה חיל ב"בטיפול" וב"פלפלים צהובים" – כלומר שקרן מרגלית עברה מעבודה עם ניר ברגמן לעבודה עם רם ברגמן). אז הנה, מגיעה הכותרת המשמחת ומעדכנת אותנו שהפרויקט הזה חי וקיים (אם כי הפרטים בידיעה הזאת לא לגמרי ברורים: אם הווארד מביים זה אומר שהחברה שלו ושל בריאן גרייזר, "אימג'ן", נכנסת כשותפה לסרט, אבל זה לא כתוב. לא אתפלא, אגב, אם הווארד מחפש פרויקט לבתו שלו, ברייס דאלאס הווארד לביים, ואולי זו התוכנית שלו כאן).
אבל רגע, לא כל כך מהר. ברגמן, שנמצא עכשיו בפסטיבל סאנדאנס, מעדכן שלמרות הכותרת יש עוד זמן עד שהסרט הזה ייצא אל הפועל.
כן אבל… רון האווארד כמו מגלם את כל מה שאני לא אוהב במכונה ההוליוודית: מקצועיות טכנית וגם אפס מקוריות או שאר רוח. לא מכיר את הסרט המקורי, אבל דבר כזה צריך ללכת למישהו כמו, נגיד, דאנקן ג'ונס ("ירח", "קוד מקור").
אז גם אם הפרויקט הזה, כמו שהוא, יצא לפועל, הוא יהפוך לסרט אפור ומאוד לא חשוב, ולעוד DVD עלום על המדף. לא משהו שבאמת ידחוף את הקולנוע הישראלי קדימה (ע"ע גורלו של "החוב". ואני דווקא סימפטתי את הרימייק).
===================
רוה לאיתן: נו נו. מצד שני, רון הווארד הוא במאי שכל סרט שהוא מוציא מיד הופך לקנדידט אפשרי לאוסקר או לטבלת שוברי הקופות, הוא אחד הבמאים הכי אמינים והיציבים מבחינת הקהל והאולפנים. הוא לא עושה סרטים לדי.וי.די. ואני מבין מה משך אותו לסרט: קשישים, ספינה ומוות? זה בול "קוקון".
רון הווארד ביים את אחד מסרטי המד"ב המרגשים ביותר שנעשו – "קוקון".
בתור חובב מד"ב, אני לא יכול להסכים פחות.
קוקון הוא סוכר מצופה בסוכר, ורק החביבות של השחקן הראשי (שתמיד ישאר מהאוני) מצילה אותו.
אני יכול למנות עשרות סרטי מד"ב מרגשים יותר.
רק מהשנה האחרונה
Safety Not Guaranteed
ומשנה שעברה
Never Let Me Go
השפיעו עלי עמוקות.
אם יעירו אותי באמצע הלילה וישאלו אותי מה הסרט הטוב ביותר שראיתי בחיי, התשובה תהיה "החיים שאחרי" של קורה אדה (אם כי יש המון, אבל המון סרטים שאני מאוד אוהבת עד מעריצה…)
ולעניין "כל מה מה שיש לי", כמה פתלתל ומופלא יכול להיות המסלול שעובר סרט במשך הזמן. ממש "החיים המסתוריים של הסרטים".
(אין לי מושג איך הגיע המשפט "התגובה שלך ממתינה לאישור" לתגובה הקודמת שלי. או שלא הבנתי משהו… אבוי…)