"אהבה" של מיכאל האנקה. עמנואל ריבה מסגירה את הסאבטקט

מיכאל האנקה כבר זכה פעמיים בדקל הזהב בקאן. השנה הוא גם יזכה, ככל הנראה, באוסקר. אבל לי יש בעיות איתו. הוא במאי גדול, אבל את רוב הסרטים שהוא עושה אני פשוט לא מסוגל לסבול. זה לא אתה, מיכאל, זה אני. כלומר, זה אתה. ובפנים תוכלו לראות את עמנואל ריבה מלפני 63 שנים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.1.2013

אל תתנו למיכאל האנקה להתל בכם. הוא קורא לסרטו החדש "אהבה", והוא מציג בו מערכת יחסים עדינה ורכה בין שני בני זוג קשישים בימים האחרונים לחייהם בדירתם הפריזאית המרווחת, אבל אין שום דבר עדין ורך בסרטיו של האנקה. אף פעם לא היה, וספק אם יהיה. רוצים מבט חומל ועדין על זיקנה? לכו ל"חיותה וברל" של עמיר מנור – סרט עם רעיון דומה מאוד לזה של "אהבה", אבל ביצוע – לטעמי – מוצלח יותר. האנקה עוסק בסרטיו במפלצות, ברוע, במוות ובאימה. האנקה הוא במאי של סרטי אימה, והאנקה – אני חושש – הוא סוג של פסיכופט קולנועי (מוכשר בטירוף), יוצר חסר רחמים, אבל הוא במאי מספיק חכם (ואירופאי) כדי לעגן את האימה שבסרטיו תמיד בתוך מציאות.

מי שעוקב אחר האנקה האוסטרי (ש"אהבה" הוא הסרט הששי שלו שמוצג מסחרית בישראל, ולפני כן הוא וסרטיו היו אורחים קבועים בפסטיבל ירושלים), עשוי לטעות ולחשוב ש"אהבה" – המגיע מיד אחרי "סרט לבן" שלו – הוא אכן סרט עדין ואנושי. זה רק כי האנקה הוא בהחלט אחד הבמאים הכי חכמים ומשוכללים כרגע באירופה. כששלב הביעותים יזנק עלינו בסרט, זה כבר יהיה מאוחר מדי. ואכן, נדמה שהאנקה הוא אחד הבמאים הכי מעוטרי פרסים בימינו. בפסטיבל קאן מעריצים אותו. “המורה לפסנתר" זכה בפרס חבר השופטים, “מחבואים" זכה בפרס הבימוי, ושני סרטיו האחרונים זכו כבר בדקל הזהב. ויש בכך הגיון מסוים: האנקה הוא במאי ערמומי מאוד, צריך להתבונן טוב טוב כדי לגלות את הטריקים שהוא מחביא בסרטיו. הוא יוצר בהם תחושה עקבית של מציאותיות חריפה (המאופיינת על ידי שוטים ארוכים) אבל גם ליריות ופיוט, אבל בהם תמיד מסתתרת אימה שנחשפת לאט לאט.

התהליך שהאנקה עובר בסרטיו מרתק. העולם שהוא מציג עקבי למדי: זה עולם אלים, חסר רחמים, שבו סכנה, מוות, יסורים ועינויים מחכה לכל אחד מאיתנו. בתחילת דרכו מקורם של הייסורים האלה הגיעו מהאחר. זה לא מקרי שהסרט הכי מפורסם שלו – אותו הוא ביצע פעמיים, פעם בגרמנית ופעם באנגלית – הוא "משחקי שעשוע" בו צמד פסיכופטים חודרים לבית משפחה אמידה ומטילים עליה טרור פיזי ונפשי. כך היה גם ב"שעת הזאב" (סרט שחושף באופן ברור מאוד, בשמו ובנקודת המוצא העלילתית שלו, שהאנקה מנהל דיאלוג מורכב מאוד עם הקולנוע של אינגמר ברגמן – מי שביים לפני כן סרט בשם "שעת הזאב". אך בעוד ברגמן עסק בקונפליקטים פנימיים, הנובעים מרגשות אשם בעיקר, האנקה מחצין את האימה ושם אותה בידי טרוריסט חיצוני). סרטיו האחרונים זוכים ליותר ויותר הצלחה מסחרית, תהודה עולמית ופרסים, כי האנקה לכאורה – רק לכאורה – מנתב את הסיפורים שלו פנימה, אל תוך הנפש ומחביא את האלימות. ב“המורה לפסנתר" (סרט בלתי נסבל בעיניי) האלימות נבעה מתוך הגיבורה עצמה, שסבלה ממזוכיזם אקוטי. אם היה שם אחר מפלצתי, הרי שזו היתה אמה של הגיבורה. כן, האנקה – בכל סרטיו – מציג את האימה שבתוך המשפחה, שבני הזוג והילדים הם גיס חמישי תמידי שיקומו להרוג אותנו יום אחד – אם לא פיזית, אז בוודאי נפשית או רוחנית.

המוטיב הזה של "האויב בתוך הבית" עמד גם במרכז של "מחבואים" (שם לא ידענו מי מטיל טרור על המשפחה הבורגנית, וניתן רק לנחש) והוא שודרג לרמה הלאומית'/קהילתית ב"סרט לבן". “סרט לבן", דווקא בגלל שהוא פונה לעבר יחסי הכוחות הפנים-קהילתיים (יחסי כוחות שהופתים לדינמיקה פוליטית-לאומית, אחרי סוף הסרט), והנגיעה של האנקה בשורשי הנאציזם (נושא שכנראה תמיד העסיק אותו, אבל בהחבא), בשילוב עם צילום השחור לבן שלו (שוב, בהשפעתו המובהקת של ברגמן) הפכה את הסרט הזה לאהוב עליי ביותר מכל הפילמוגרפיה של האנקה.

ב"אהבה", לכאורה, האויב פנימי אף יותר: הזיקנה. האנקה מראה באופן מצמרר שבכל אחד מאיתנו יש פצצת זמן שיום אחד פשוט תגיע לסוף הטיימר שלה. בוקר אחד אן (עמנואל ריבה) פשוט קופאת במקומה באמצע ארוחת הבוקר. בעלה, ז'ורז' (ז'אן-לואי טרינטיניאן), שוטף כלים ובשולחן האוכל שלידו אשתו נתקעת. שבץ. היא אמנם תתאושש מזה, אבל מרגע זה, כמו מתג שירד, יתחיל תהליך איטי של הידרדרות מנטלית ופיזית. האנקה אשף בהסתרת התחבולות הקולנועיות המאוד מורכבות שלו – אפקטים, איפור, תעלולי מצלמה – אבל מה שעמנואל ריבה עושה בסרט הזה, מקשישה מלאת חיות – מורה לפסנתר לשעבר, אפרופו קישורים לסרטיו הקודמים – לצל אדם שגופניותו אוזלת ממנו, הוא לא פחות ממדהים. גם הבחירה של האנקה בגיבוריו ערמומית, כמעט אכזרית. בשנות הששים ריבה וטרינטיניאן היו מוכרים בזכות תפקידי המאהבים החושניים שלהם – הוא ב"גבר ואשה" של קלוד ללוש, היא ב"הירושימה אהבתי" של אלן רנה (לפני 13 שנים היא גם צילמה סרט בישראל, “אהבנו את לורה”). והנה הם עכשיו , בסוף הקריירה שלהם, עדיין תחת הכותרת "אהבה", אבל גוססים לנו מול העיניים. לדמיין אותם אז מול היום – והאנקה בונה על זה שכך נעשה – הוא סוג של מסע בזמן מהיר ואכזרי מאוד. האנשים שייצגו בימי הגל החדש את החושניות של שנות הששים, הופכים כעת לשגרירי המוות.

(בווידיאו הנ"ל: עמנואל ריבה מלפני 63 שנים, ב-1959, מתראיינת בשרמנטיות רבה בפסטיבל קאן על "הירושימה אהבתי". הקוד שהאנקה מקדד כאן מתחיל להיחשף. סרטה הראשון היה "Hiroshima Mon Amour". סרטה האולי-אחרון, בגיל 86, מקצץ את שתי המילים ומשאיר רק "Amour". אבל שני הסרטים למעשה עושים במוות וזכרון, ובמות הזכרון).

הזמן, למעשה, הוא הדמות הראשית כאן. הסרט נפתח בסוף, ואז נודד אחורה. ואז גם שם הוא מתחיל לשוטט קדימה ואחורה. סיפור המסגרת מסופר דרך עיניה של הבת (איזבל אופר), אבל נקודת המבט העיקרית של הסרט היא של הבעל, ז'ורז'. הוא זה שתומך באשתו הדועכת והודף החוצה כל מי שמנסה להפריע – הבת, המטפלת, תלמידים לשעבר, את החיים עצמם. למרות שמצבו הגופני טוב בהרבה מזה של אשתו, הוא זה שנכנס למעין סחרור תודעתי. אולי זה גם מסימני הזקנה אצלו, חוסר היכולת להפריד בין זמנים, בין אז ועכשיו, בין קודם ואחר כך. אבל ככל שהסרט מתקדם אנחנו מתחילים ללמוד לא לסמוך על נקודת מבטו של ז'ורז', שסובל או מדמיונות או מנוסטלגיה, והוא מנסה לאטום את חייו מפני ההווה. הוא מבין שמה שהורג אותם הוא הזמן.

מבלי להסגיר יותר מדי מה קורה בסרט (למרות שהסוף נמסר מיד בהתחלה; ולמרות שלא קורה בו הרבה, אגב. לצפות בו זה קצת כמו לבוא לביקור ניחומים בן שעתיים בשבעה על אדם שלא הכרתם. מעניין, אבל מעיק), התזה של האנקה נותרת שלמה. עם כל העניין שעכשיו המוות מסתתר בתוכנו, עדיין הוא אורב לנו מצד בני משפחתנו. העובדה שהאנקה קורא לסרטו "אהבה", ובהנחה שהוא לא משתמש במילה הזאת באופן ציני (אני מאמין שלא), הסרט הזה גם נותן לנו הצצה לגבי מה שהאנקה רואה בו כחסד. ולמרות שהוא קולנוען גדול, הלב הקר כקרח שלו, והעובדה שאצלו גם חסד זה סוג של אכזריות, הופכת את סרטיו, לפחות בעיניי, למאוד מרתיעים, ובוודאי מטרידים.

ציוץ