זה יום היסטורי במדור המודפס שלי ב"פנאי פלוס". אם בשנה רגילה יש לא יותר מסרט אחד, מקסימום שניים, שמקבלים ממני חמישה כוכבים, השבוע יש לי שני סרטים שקיבלו את הציון המקסימלי: "לינקולן" ו"מנועים קדושים". "מנועים קדושים" הזכיר לי בבת אחת, ואחרי שנים של שכחה, כמה אהבתי את לאוס קראקס בשנות השמונים (ולא רק אני, נראה שהוא השפיע על רוב הסטודנטים לקולנוע שלמדו באותה שנה בחוג לקולנוע ובבית צבי, ובתחילת שנות התשעים לא מעט לאוס קראקסים תל אביבים ביימו את סרטי הגמר שלהם). אני נזכר בסצינה הזאת, מתוך "זה אצלה בדם" מ-1986, לפני 27 שנים. הרגע המוזיקלי הזה שמתחיל בדקה ה-2:10, ומכיל שוט רצוף של 1:10 דקות, שהוא מהאהובים והזכורים לי מהאייטיז. ומאז, זו האנרגיה שאני מחפש בסרטים, זו הבהילות, הדחיפות, הלהט, והקולנוע הזה שנע על התפר שבין קולנוע למחור לפנטומימה לאקרובטיקה שנראה כמעט משוחרר מכל חוקי הכבידה:

ועכשיו הוא חוזר עם "מנועים קדושים" ושוב עושה לי קצר בכל המעגלים החשמליים במוח.

ציוץ