אולם הקולנוע של חברת אורלנדו בבית ציוני אמריקה הפך פתאום למקום המציג סרטי תעודה. "באהבה, מרילין" של ליז גרבוז מוצג שם באופן סדיר, ובסוף השבוע יוצג שם "בגרות לוחמים", סרטה של סילבינה לנדסמן, שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין לפני שנה ואף יצא משם עם ציון לשבח. על "בגרות לוחמים" כתבתי במדורי ב"פנאי פלוס" בנובמבר, בימי מלחמת עמוד ענן, ושכחתי להעלות לבלוג. על "באהבה, מרילין" כתבתי בשבוע שעבר, בסמוך לביקורת שלי על "לינקולן". הנה שתי הביקורות הלא-ארוכות האלה במקבץ אחד:

"בגרות לוחמים", במאית: סילבינה לנדסמן

בשבועות האחרונים אני מנסה לכסות כאן את הגל הבאמת משובח ויוצא הדופן של סרטים תיעודיים ישראליים שמוצגים כעת בסינמטקים. היה לנו כבר את "כך ראינו", את "גן עדן" ואת "דב"א, סיפורו של גיבור מקומי". כולם עדיין מוצגים בסינמטקים וכולם מומלצים. אבל הנה סרט שקצת פוספס כאן – גם על ידי: “בגרות לוחמים" של סילבינה לנדסמן הוא אחד הסרטים התיעודיים הישראלים שבשקט בשקט עושה סיבוב מרשים בין הפסטיבלים בעולם, מאז בכורתו בפסטיבל ברלין בפברואר. הסרט עשה סיבוב קצר מאוד בסינמטקים ונעלם. אני כאן קצת מכה על חטא על ההתעוררות המאוחרת, ומניח שיהיו עוד הזדמנויות (טלוויזיוניות, אני מניח) לתפוס אותו. לנדסמן צילמה את סרטה לפני חמש שנים, בעת מלחמת לבנון השניה, בכיתה בה לומדים לוחמי מג"ב בסוף השירות הצבאי שלהם קורס באזרחות לקראת השלמת הבגרויות שלהם. הסיטואציה הדרמטית של הסרט בסיסית: בתום שירותם הצבאי נאלצים המג"בניקים להתמודד ככל הנראה בפעם הראשונה עם מושגי היסוד של החיים האזרחיים בישראל: דמוקרטיה, זכויות אדם, חופש הביטוי. כשמולם ניצב מורה, מבוגר מהם וליברלי בהרבה מהם, הסרט הופך עד מהרה לקרב נגיחות פוליטי. אלה, חמומי המוח שהגיעו מהמחסומים שלוקחים פסק זמן אזרחי בשעה שקטיושות משוגרות על הצפון וצה"ל נלחם בחיזבאללה, מול זה שמנסה להסביר להם בתוך שלושה שבועות שהחיים בארץ אינם רק שחור ולבן, טוב ורע, אנחנו והם, אלא שהם מורכבים יותר. אגב כך, קולטת עדשתה של לנדסמן פורטרט מבהיל של הישראלי הצעיר: שונא הכל – ערבים בראש ובראשונה, אבל גם חרדים, הומואים, תל אביבים ושמאלנים. את בחינת הבגרות, לעומת זאץת, עושה רושם שהם יעברו לא רע.

אני קצת מבין למה "בגרות לוחמים" נעלם בתוך גל סרטי התעודה העכשווי. למרות שהסרט מצליח לצמצם יפה משהו ממהות הקיום הישראלי לתוך כיתה אחת בפרק זמן מצומצם וליצור מטאפורה דרמטית ממוקדת היטב, אין בו את הפיוט המאפיין סרטים כמו "גן עדן" או את הרגש שהפך את "הצלמניה" ואת "הדירה" לסרטים כה פופולריים. “בגרות לוחמים" הוא סרט שחובט בראש עם הקונפליקטים והמסרים ומציג את הפלונטר הכמעט בלתי ניתן להתרה של הקיום במדינה הזאת. אייל, המורה שצריך להרביץ בצעירים האלה קצת תורה, הוא מעין דון קישוט שמנסה לפרק את פצצת ההתלהמות הישראלית אחד-אחד.

הצפייה ב"בגרות לוחמים" בשבוע האחרון היתה אקטואלית לי במיוחד. שוב, שבוע של מלחמה, של טילים הנופלים על אוכלוסיות אזרחיות (ולראשונה, גם חלקים ממדור התל אביבי האסקפיסטי הזה נכתבו בין אזעקות ויירידות למקלט), כשמסביב נשמעים בתקשורת ובאינטרנט (ובעיקר בפייסבוק) רצפים עצומים של אותה התלהמות נקמנית וצמאת דם, אותן ססמאות שהמג"בניקים יוצאים לרסס מצוין, נגד כולם, ובעיקר נגד כל מי שלא מסכים כמותם. ברגעים כאלה דווקא היעדר הפיוט של "בגרות לוחמים" נראה נכון ואפקטיבי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.11.2012

"באהבה, מרילין". במאית: ליז גרבוז

אפרופו נשיאים שהתנקשו בחייהם: ב"באהבה, מרילין", סרטה התיעודי של ליז גרבוז על חייה של מרילין מונרו, אין כמעט זכר לג'ון פ. קנדי, נשיא ארצות הברית, ולשמועות על רומן שאולי-היה-או-לא-היה בינו ובין מרילין מונרו, ועל הקשר שהיה-או-לא-היה בינו ובין מותה. האיזכור היחיד לקיומו של קנדי בחייה של מרילין הוא הסיפור על כך שהיא הבריזה מיום צילום לסרט של ג'ורג' קיוקור כדי להגיע למדיסון סקוור גרדן בניו יורק ולשיר "יום הולדת שמח" לנשיא באירוע שהתקיים לכבודו. האירוע הזה, מספר לנו הסרט, הביט לפיטוריה מהסרט. פיטורים שדירדרו את מצב רוחה והביאו למותה, כנראה על ידי התאבדות ממנת יתר של כדורי שינה. היעדרו של קנדי מהסרט הוא עדות טובה למה שאין בו: שמועות. “באהבה, מרילין" מבוסס אך ורק על חומרים כתובים שכתבה מרילין עצמה, או שכתבו חבריה ומכריה עליה. גרבוז מקבצת לאולפן שלל שחקנים – מגלן קלוז ועד לינדסי לוהן – שיקריאו מכתבים שכתבה מונרו, וביוגרפיות ומכתבים שכתבו אלה שהיו לצידה. תכתובת אחת, למשל, היא זו שהתקיימה בין בילי וויילדר, שביים אותה אז ב"חמים וטעים" (ולפני כן ב"חטא על סף ביתך") ובין ארתור מילר, המחזאי הנודע ובעלה של מונרו. וויילדר נשמע מאוד מתוסכל ממונרו. יש חן רב בסרט, העושה שימוש בעדויות בגוף ראשון ומציג אותן כקטעי תיאטרון יחיד, ושדרכם מנסה גרבוז לצייר את דמותה הלא פשוטה של מונרו, שניסתה בכל כוחה להיות יותר מעוד בלונדינית שאף אחד לא לוקח ברצינות. אבל הבעיה העיקרית של "באהבה, מרילין" היא שסרט המבוסס ברובו על מכתביה של מונרו חושף שלא ממש היה לה שום דבר מעניין להגיד.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.1.2013 

ציוץ