כושר דיל
איזה כיף! פול מקארטני יופיע בארץ. ראיתי ביום חמישי הופעה שלו בערוץ 24 והתבאסתי מזה שהשמועות האחרונות היו שהוא לא יגיע. ולמרות שלא נוח לי שהוא שר שירים של הביטלס – שירים של ווינגס ושירי הסולו שלו היו מספיקים לי, שיניח לביטלס – עדיין המחשבה לראות אותו בהופעה ולעבור איזושהי חוויה קבוצתית על-דורית מול האיש שכתב כמה מהשירים הכי גדולים של המאה ה-20 מצליחה לצמרר אותי. אני שוקל ברצינות לקחת לשם את בת השש שלי, שבאותו שבוע תהפוך לבת השבע.
==========
ובינתיים, בצד האחר של הרוקנרול. היתה הופעה חמודה מאוד של הברידרז אמש.
משונה: היתה לי תחושה שאני צופה בהופעת בכורה של הרכב חדש, פאנקי, כמעט מחתרתי, כזה שלא דופק חשבון אם השירים מנוגנים כמו שצריך, אם הוא מזייף או מדייק, רק האם הוא מכייף על הבמה, ומופיע במרתף מעושן ואפלולי. רק מה: ההרכב הזה לא היה חדש כלל אלא כבר כמעט בן 20, והמרתף האפלולי היה בגובה הקרקע, עשן לא היה בו, ולא היה שם שום דבר מחתרתי: התפאורה ההיי-טקית, העשירה, של הבניינים בהם שוכן הזאפה, שמתאימה ללא מעט מההופעות הסולידיות והמנומסות שראיתי שם, היתה צורמת ומשונה כשעל הבמה הופיעו קים וקלי דיל, שנראה שהחיים שלהם זה כמו "ממנטו", הזכרון לטווח קצר שלהן מחוק, וכל הופעה שלהן היא הופעת בכורה בה הן נדמה שהן מתמודדות עם השירים שלהן בפעם הראשונה ועדיין קצת מתקשות באקורדים.
אבל עדיין היה אחלה. כי רוקנרול, אני מניח, זה עסק של אנרגיה ולא של ניקיון. וקים דיל, שנראתה אבודה ומחוקה ב"רועש-שקט-רועש", הסרט המצוין על הפיקסיז, נראתה יחסית מאופסת, והחזיקה את ההופעה ואת הנוכחות על כתפיה הצחקקניות. ובעיקר, ניווטה את 23 השירים שנוגנו, היטב אל רגעי השיא של פצצות העבר המושלמות שלהן, ומולם רגעי האקשן הפחות מלודיים, אבל לא פחות אנרגטיים, של האלבום האחרון (שיש בו כמה שירים מצוינים). לאורך הערב דיל חזרה ודיברה על דייטון, אוהיו, עיר הולדתן (והמקום בו הן עדיין גרות כיום), ועל אמה חולת האלצהיימר (שכנראה אוהבת את קלי יותר), אבל מבחינתי קים דיל תמיד תהיה דווקא נציגת הרוק מניו אינגלנד (הפיקסיז מבוסטון, ות'רואינג מיוזז מרוד איילנד).
לא הופעה לספרי ההיסטוריה, אבל נהניתי מאוד, ואני יכול לדווח כעת בחדווה שעמדתי מרחק שלושה מטרים מגברת ג'ון מרפי, הבסיסטית של הפיקסיז, אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים. וכשהיא שרה את "אושר הוא אקדח חם", הרגשתי את רוחו של ג'ון לנון מחייכת מלמעלה. לא בטוח שהיא תחייך בהופעה של פול מקארטני.
הנה הסט ליסט שהן ניגנו ביום שישי, שהיה מאוד דומה לסט-ליסט עליו דיווחתי ביום רביעי. (את "רגלמה אסטה נוצ'ה" בהדרן השני הן לא ביצעו לבסוף):
והנה צילום סלולרי עכור פרי טלפוני האידיוטי:
בפליקר מצאתי את הסט הזה, ואת זה שתיעדו את ההופעה באופן חד ומושקע יותר. מי שצילם, שיוסיף לינקים בתגובות.
גם אני ראיתי חלק מההופעה בערוץ 24. אהבתי את הצילום האגבי שעבר על פני הקהל – שמראה אנשים מכל הסוגים ומכל הגילאים, גם ילדים ממש (וגם אני חשבתי אתמול האם לקחת את בן הכמעט 13 איתי, למרות שהשמועות מדברות על מחירים שערוריתיים לכרטיס) ופתאום רואים שם גם את מייקל דאגלס ואת ג'ק ניקולסון. כך או כך, נפלא שהוא בא להופיע בארץ.
לא הבנתי מה בדיוק הבעיה עם זה שמקרטני ינגן שירים של הביטלס. הרי את רובם ממילא הוא כתב ושר, והופעה שלו זה המקום היחיד כיום שבו אפשר עדיין לשמוע ביצועים של השירים האלו שאינם בגדר קאבר. ועם כל הכבוד לשירי הסולו שלו, אני מניח שרוב הקהל לא בא לשם בשביל זה.
והאמת היא, שהיה כיף גדול לראות את הילדים בקהל באותה הופעה מצולמת שרים את please please me – ומכיוון שביטל ג'ון וביטל ג'ורג' כבר לא יופיעו איתו יותר, אז זו באמת ההזדמנות האחרונה לשמוע גם את השירים של הביטלס. (והקטע שבילי ג'ואל "שלף" את פול בהפתעה בהופעה האחרונה בשיאה בניו יורק ממש מרגש – וגם שם זה עם שירי ביטלס).
דרורית – את מודעת לכך שלמילה "ביטל" יש משמעות עיקשת ואסוציאטיבית למדי, כשמדובר באמנים מחו"ל שאמורים להגיע לישראל, הלא כן? 🙂
אורון, ענק!
lol
ובין הטוקבקים שהכי הצחיקו אותי בווינט היה אחד שכתב:
"אולמרט, לא לעשות שטויות עד ה-25 לספטמבר".
🙂
בחמישי דווקא ניגנו את "רגלמה", אף כי ניכרה חלודה מסוימת בביצוע הזה (כנראה הן לא מרבות לבצע אותו, או סתם לא מרגישות בטוחות איתו).