23 אוגוסט 2008 | 15:00 ~ 36 תגובות | תגובות פייסבוק

"מדוע אין צורך בבתי ספר נוספים לקולנוע"

בשבוע שעבר פורסם ששני בתי ספר חדשים לקולנוע יושקו בקרוב, האחד מהם יהיה בחיפה בניהולו של עמוס גיתאי, מקרה יוצא דופן ומבורך לדעתי בו קולנוען שזכה להצלחה בינלאומית שב לעיר הולדתו ומשקיע בה ממרצו. אבל בשובי מחופשתי חיכה לי מייל מאת ניסים נוטריקה שמסביר בפירוט ובידענות מדוע מדינת ישראל לא זקוקה לעוד בתי ספר לקולנוע. כשהתחלתי ללמד בסם שפיגל לפני כארבע שנים נוטריקה היה מנהל ההפקות של בית הספר. כיום הוא מתמקד בהוראה, מנחה קורסים באוניברסיטה הפתוחה ועורך וכותב את תוכנית הלימודים להנדסאי קולנוע וטלוויזיה למכללות.
בטקסט שהוא כתב הוא פורס היטב את מפת בתי הספר לקולנוע בארץ ומראה שיש יותר מדי מהם. יותר מדי? ייתכן בהחלט, אבל לדעתי זה מבורך. אם כולם יכולים לשגשג זה לצד זה, הרי שבוודאי שיש מקום לכולם, ואם לא, ממילא המספר הזה ילך ויצטמצם. כל עוד בתי הספר החדשים אינם מזימה של יזמיהם לשאיבת כספי ציבור, אלא מפעלים פרטיים שמאמינים שיש מקום – בין אם בדגשים התוכניים/סגנוניים, או במילוי צרכיו של איזור שאין בו בית ספר כזה – אין לי שום בעיה עם זה, להפך.

אבל הנימוקים של נוטריקה, כמו גם שפע הדוגמאות שהוא מביא, ראויים להרהור ולוויכוח. אז הנה מכתבו אליי בו הוא טוען שכל בית ספר חדש לקולנוע מיותר הוא. מה דעתכם?

מדוע אין צורך בבתי ספר נוספים לקולנוע?
מאת ניסים נוטריקה
אוגוסט 2008

בנובמבר 2002 התקיים בעיר בון בגרמניה פסטיבל סרטים ישראלים, שייעודו מחווה לקולנוע הישראלי ולסרטים ישראלים קצרים. יוזם הפסטיבל, סטודנט גרמני צעיר שלמד אי אלו סמסטרים באונ’ תל אביב, התלהב מהרוח הקולנועית המנשבת בארצנו וביחד עם סינמטק בון יזם את אותה מחווה לקולנוע הישראלי. מעבר לרטרוספקטיבה לסרטים הישראלים, אחת ממטרות הפסטיבל הייתה לפענח את התופעה המוזרה והמדהימה של ריבוי בתי הספר לקולנוע במדינה שכל כולה 7 מיליון תושבים. באותה עת נספרו בארץ כ-11 בתי ספר וחוגים לקולנוע (המספר גדל מאז), כשגרמניה, מעצמה בעלת 80 מיליון תושבים, הסתפקה ועודנה מסתפקת ב-6 בתי ספר לקולנוע בלבד.
לפיכך הוזמנו לאחר כבוד כמעט כל מנהלי בתי הספר ומנהלי מגמות לקולנוע, כל אחד הציג במסגרת הפסטיבל את מרכולתו- מבחר סרטי בוגרים מייצגים, וכן כל מוסד קיבל במה להציג את החוג ואת משנתו הסדורה.
הייתה זו הפעם הראשונה שהתקבצו יחדיו מגמות הקולנוע בארץ לצפייה וחוויה משותפת, בנוסף הוזמנו והשתתפו גם מנהלי קרנות קולנוע מהארץ (כתריאל שחורי, מנכ”ל קרן הקולנוע הישראלי, דני מוג’ה- באותה עת מנכ”ל שרות הסרטים הישראלי) ועוד.
שאלת השאלות בדבר ריבוי בתי הספר לקולנוע בארץ שעניינה את מנהלי הסינמטק בבון ואת הסטודנט הגרמני החרוץ נותרה בחלל האוויר. משתתפי המפגש לא יצאו עם תובנות כלשהן באשר לריבוי בתי הספר לקולנוע בארץ, שאינה מרובת תושבים ואינה מרובת סרטים.
לא די בכך שכבר באותה עת באופן יחסי, ישראל החלה להראות כמעצמה להוראת קולנוע, הרי שמאז 2002 נפתחו לפחות עוד ארבע מגמות לקולנוע, ולאחרונה נתבשרנו כי עמוס גיתאי בשיתוף עיריית חיפה מתכוון להקים בית ספר נוסף לקולנוע בחיפה, וכי שני מפיקים ידועים מתכוונים להקים בית ספר להפקה קולנועית. לאור מגמת העלייה בפתיחת חוגים ובתי ספר לקולנוע ולאור ריבוי המגמות החוגים ובתי הספר לקולנוע מתבקשות השאלות והתהיות הבאות:
האם יש צורך בבתי ספר נוספים לקולנוע בנוסף לאלו הקיימים?
מה מניע אותם גורמים לפתוח עוד בתי ספר ועד מגמות, בנוסף לאלו הקיימות ?
האם הביקוש כל כך גדול וההיצע נמוך?
כדי לדון בסוגיות אלו אנסה לשרטט בתחילה את מערך לימודי הקולנוע בארץ על מגוון החוגים השונים ובתי הספר לקולנוע, ובהמשך אנסה להוכיח כי כל חוג נוסף או כל הקמת בית ספר נוסף לקולנוע הוא מיותר לחלוטין.
מפת בתי הספר לקולנוע בארץ מתחלקת באופנים שונים, חוגים המעניקים תואר ראשון או תואר הנדסאי או תואר בוגר, חוגים ובתי ספר ממומנים ומסובסדים ע”י הממשלה או גופים ציבוריים שונים, וחוגים ובתי ספר פרטיים שאינם נשענים על כספי ציבור אלא בכוח שכר הלימוד של התלמידים (שהוא גבוה במיוחד)
חוגים המעניקים תואר אקדמי ראשון או שני בקולנוע:
אוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון ושני.
מכללת ספיר: תואר ראשון בקולנוע (ומסלול הנדסאים, יפורט במשך)
בצלאל- מסלול אומנויות המסך (מסלול חדש )

מסלול הנדסאים:
הנדסאי קולנוע וטלוויזיה תואר הניתן ע”י המכון להכשרה טכנולוגית הכפוף למשרד התמ”ת:
מכללת תל חי
מכללת עמק הירדן
מכללת ספיר
מכללת אריאל (בנוסף לחוג תקשורת)
מכללת אל מנאר בטייבה.

בתי ספר עצמאיים ללא תואר:
סם שפיגל בית ספר לקולנוע.
מעלה – בית ספר למגזר הדתי.
בית ברל המדרשה לאומנות.
קאמרה אובסקורה
מנשר (תואר ראשון בשיתוף האו”פ)
ויצ”ו חיפה (הצהיר לאחרונה כי יתמקד בקולנוע דוקומנטרי בלבד)
סמינר הקיבוצים (תואר ראשון בחינוך)

קורסים ומסלולים שונים:
בית הספר לתסריטאות – עידית שחורי (קורסים ומסלולים חלקיים)
חשיפה- או”פ (קורסים שונים ומסלולים חלקיים)
ג’אמפ קאט- קורסים שונים בעריכה.

בנוסף למוסדות הללו קיימים לפחות עוד עשרה חוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות המכילים מסלול התמחות בקולנוע וטלוויזיה.
המוסדות הפופולריים בקרב המועמדים ללימודי קולנוע הם סם שפיגל ואוניברסיטת תל אביב, גם מכללת ספיר מצליחה למשוך כמות גדולה יחסית של מועמדים.
כמות זו של בתי ספר לקולנוע מדהימה בעוצמתה ולו בשל העובדה כי רק עד לפני 20 שנה היו בארץ רק 2 מוסדות ללימודי קולנוע: אונ’ תל אביב, ובית צבי שבשנת 1989 הפך להיות בית הספר לקולנוע ע”ש סם שפיגל בירושלים. האצת הקמת בתי ספר נוספים לקולנוע נבעה בין היתר מהצורך החיוני להכשרת כוח אדם מקצועי ומיומן בתחומי הקולנוע מצד אחד, ומאידך התפתחות רב ערוצית מאסיבית שחייבה שינוי מערך כוח האדם המקצועי, אך נדמה מרגע שהחל גל בתי הספר לקולנוע לפרוח אין כל כוונה לעצור את ההתפתחות על אף העובדה כי אין ממש צורך בבתי ספר נוספים.

בהנחה כי ממוצע המסיימים בכל מוסד בכל שנה נתונה עומד על 20 בוגרים הרי שבחישוב פשוט נפלטים לשוק העבודה/תעשייה כ-360 בוגרים מידי שנה!

זו כמות גדולה מאוד של בוגרים המתדפקים על שערי התעשייה היחסית זעירה עדיין של הקולנוע והטלוויזיה בארץ. האופן שבו בתי הספר מכוונים את תוכנית הלימודים,לתחומים מושכי קהל יעד, ועיקר קהל היעד רצונו לביים וליצור סרטים, לפיכך מרבית תוכניות הלימודים של המוסדות השונים מבטיחים כי מסלול הבימוי הוא המרכזי בתוכנית הלימודים, אך לא כל מי שנכנס למסלול זה מובטח לו כי יהיה במאי, גם תוך החוגים ובתי הספר התחרות היא גדולה, אך יצירת אשליה ובניית ציפייה היא נחלת מרבית בתי הספר.
נכון להיום אין התפלגות מקצועית המגדירה לכל מוסד תחומי התמחות על פי צרכי שוק העבודה המקצועי, כמעט בכל המוסדות תוכנית הלימודים דומה עם שינויים קלים פה ושם, ודגשים מסוימים.למשל בחוגים האקדמיים המעניקים תואר ראשון, תוכנית הלימודים כוללת דיסציפלינות אקדמיות כנדרש על פי כללי האקדמיה, לעומת זאת במסלולי הנדסאים קיים דגש על לימודי טכנולוגיה והפקות טלוויזיה, במוסדות הפרטיים שאינם תלויי ממסד, תוכנית הלימודים פתוחה ונתונה לשיקולי מנהלי המוסד.

יצירת האשליה ובניית עולם של חלומות היא מצגת שווא המוצגת בפני מועמדים רבים החולמים לביים את סרטם הראשון ולזכות בתהילת עולם, אך ביחס הפוך לגמרי לכמות בתי הספר לקולנוע. תקציבי הקולנוע בארץ, גם אם קיבלו תנופה קטנה בעת האחרונה, הרי שהם עדיין רחוקים מכדי להכיל את הרצונות הקולנועיים הכבירים שמאכלסים את יוצרי הקולנוע.
כיום כל מי שיש בדעתו לביים סרט קולנוע צריך לשלוח תסריט לאחת משתי קרנות הקולנוע הגדולות הפועלות בארץ: קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ’ לאמנויות. קרנות אלו נתמכות מתקציב מועצת הקולנוע שעומד עתה על סך של 58 מליון שקלים המחולקים לא רק ליצירה אלא גם לסינמטקים לפסטיבלים לקולנוע ולקרנות נוספות בעלות היקף פעילות נמוך יותר (קרן מקור, הקרן החדשה וקרן גשר). בשל כך, תקציב הקרנות הגדולות מצטמצם לכדי כך שאינן יכולות לתמוך ביותר מעשרה סרטים בשנה (פיצ’רים). לקרן הקולנוע הישראלי לדוגמא מוגשים מדי שנה 150 תסריטים של 150 בימאים ויוצרים צעירים וותיקים החולמים לביים את הפיצ’ר הראשון או השני והשלישי. כאמור תקציבה של הקרן מאפשר לה לתמוך בעשרה סרטים, כתוצאה מכך נותרים כל שנה כ-140 יוצרים מתוסכלים שלא הצליחו לממש את חלומם או להביא לידי ביטוי את היכולת המקצועית ואת הידע שנרכש במהלך לימודי הקולנוע שלהם. בימים אלו פרסמה קרן הקולנוע את הזוכים במענק פיתוח לתסריט, מתוך 187 מגישים, זוכים לקבלת מענק פיתוח רק 11 יוצרים (!!!), היחס עצוב. (פרטים נוספים באתר הקרן).
המצב זהה ואף חמור יותר בקרן רבינוביץ’, שתומכת גם בדרמות גם בסרטי סטודנטים וגם סרטים דוקומנטרים. שאר הקרנות אין בכוחן הכלכלי כדי לממן פיצ’ר ועיקר עיסוקן בסרטים דוקומנטרים ודרמות דלות תקציב יחסית.
נניח כי מתוך אותם שלוש מאות ושישים בוגרים רק מאה רוצים לכתוב ולביים פיצ’ר וכי היתר מתפלגים למקצועות קולנועיים וטלוויזיוניים שונים, הרי שבנוסף למאה וחמישים התסריטים עשויים להתווסף כמאה תסריטים מידי שנה, ולקרן הקולנוע יוגשו 250 תסריטים. התקציב לא די שלא גדל, אלא אף הוקפא לאחרונה ב-20 אחוז. (בשל רצון וכוונה של מועצת הקולנוע לקדם את היצירה בפריפריה ולהפנות 20 מהתקציב ליצירה זו) נניח שרק חמישים ואפילו עשרים בוגרים יגישו תסריטים לקרן, האם זה משנה את התמונה? ברור שלא.הסיכוי של בוגר חוג לקולנוע לביים פיצ’ר בתום לימודיו וגם בשנים שלאחר מכן עומד על היחס של 1:150.
זוהי מציאות קשה ועגומה הזקוקה לשינוי וחיזוק תקציבי מסיבי על מנת לשנות את מפת ההפקות בארץ. הישועה לא תגיע מפתיחת בתי הספר נוספים והכשרת מומחים נוספים לקולנוע. בתי הספר הותיקים פיתחו מיומנויות למידה והכשרה, הצורך העכשווי הוא לנתב את הידע להשגת משאבים לקולנוע ולתעל את הכישרון לבניית תעשייה משגשת. יש הד לקולנוע הישראלי בעולם, יש צורך לשמור על הטרנד הנוכחי בכך שיופקו עוד ועוד סרטים טובים חזקים, יש לעודד את המוסדות הקיימים לחזק תחומים קולנועים שאינם זוכים למענה אקדמי מספק כמו עריכת תוכן, ניתוח והערכת תסריט, זיהוי פוטנציאל והעלאת רמת התוכן בתוכניות הטלוויזיה, זיהוי חסר במקצועות פחות סקסיים על הסט כמו עוזר במאי ראשון, וחיזוקם בהתאם. אין בכל בתי הספר והחוגים שהוזכרו ולו בית ספר אחד ללימודי צילום לקולנוע וטלוויזיה, בית ספר שכל התמחותו להכשיר צלמים מקצועיים ברמה גבוהה, מקצוע הצילום כשאר המקצועות נכלל בצורה זו או אחרת בתוכנית הלימודים של כל מוסד.
בהקשר זה יש לציין לחיוב את אותם חוגים להנדסאים, שנדמה כי הם סמויים מהעין, אשר העמידו ב-15 השנים האחרונות אנשי מקצוע מיומנים במיוחד לתחום הטלוויזיוני. תרומת חוגים אלו העלה את הערך המקצועי בקרב צלמים, נתבי תמונה, אנשי הפקה וסאונד, בימאי אולפן מולטי קאמרה, עורכים ועוד. חלק מהבוגרים אף פרץ את התחום הטכני ועבר ליצירה. לדוגמה, ישראל רוזנר, כתב יומן השבוע בערוץ 10 ואורן ויינגנפלד מגיש תוכנית הבוקר וחמש בערב בערוץ השני.

היעדר צורך בהקמת בתי ספר נוספים לקולנוע מצוי בעובדה מעניינת המאפיינת את ענף הקולנוע הטלוויזיה. בחינה בסרטים היותר בולטים של השנים האחרונות מציג תמונה של בימאים מצליחים שלא למדו כלל קולנוע! כל אחד וסיבותיו הוא. דרור שאול, למשל, שביים את “אדמה משוגעת”, לא התקבל לבתי ספר לקולנוע, אך גילה נחישות, עקשנות ודבקות במטרה והצליח להיות יוצר מוערך. כך גם ערן קולירין, במאי “ביקור התזמורת” שלמד משפטים. אתגר קרת ושירה גפן, במאי “מדוזות”. דוד וולך שביים את “חופשת קיץ” (בילה מעט זמן בבית ספר חשיפה). והטרנד העכשווי, רשף לוי, שסרטו הראשון “איים אבודים” עושה גלים רעשניים בקופות.
נראה כי בנוסף לבוגרי בתי הספר מצטרפים בעלי כשרון ועניין קולנועי שמתבקש למנות אותם בין המתדפקים על דלתות הקרנות לקבלת תקציב להפקה. המקרים הללו מעידים כי נחיצות בתי הספר לקולנוע מוטלת בספק (בכל הקשור למדד איכות עבודתם והקצאת משאבי הקרנות הציבוריות) ואין כל אמת מידה אקדמית/השכלתית לקבלת תקציבים או לביים סרטים.
רוצה לומר שמי שעוסק בתחום זה לא זקוק לרישיון מטעם האיגוד כזה או אחר בדומה ללשכת עורכי הדין, או לשכת רואי החשבון ודומיהם, במקרה של יצירה די בכישרון ובניסיון ארוך טווח בשטח, ובשיטת השולייתיות, שנים של עבודות שטח בתפקידים שונים ולמידה מהניסיון, יכולים להעניק ליוצר חסר השכלה קולנועית פורמאלית יכולת להעמיד תסריט ראוי להפקה ואף להצלחה.
אין להסיק מכך כי חוסר ידע הוא מדד להצלחה, אם כי עובדה מצערת זו באה לידי ביטוי במציאות הקולנועית, הדוגמאות שהוזכרו באו לחזק את העובדה כי על אף ריבוי בתי ספר ומגמות לקולנוע, הסרטים הבולטים של השנים האחרונות בוימו על ידי אנשים חסרי השכלה קולנועית פורמלית.
יחד עם זאת ידע קולנועי תיאורטי רחב הוא תנאי חשוב ליצירה טובה, יוצר חייב לצאת לדרך כשבאמתחתו ידע קולנועי ותרבותי נרחב, לא די ביכולת לספר סיפור רב עוצמה, לא די בעבודת מצלמה משובחת וביצירת שוטים מעניינים ומרתקים, יש צורך בהתבוננות מעמיקה, במסרים הסמויים מהעין, ביכולת לביים את הצופה, ולהובילו בסך העלילה והנרטיב תוך השענות על ידע תרבותי וקולנועי רחב.
בהעדר חוק או נוהל, הרי שכל יזם ובעל רצון וחזון יכול להקים בית ספר וכל מכללה רשאית לפתוח חוג לקולנוע כראות עינה, כל עוד אין הם נשענים על תקציבים ציבוריים, ולו בשל העובדה כי הגוף הממונה על ההשכלה הגבוהה ועל תקצובה (המל”ג) מקפיד על חלוקת המשאבים והתפלגות החוגים השונים. אותו הדין לגבי המכללות הטכנולוגיות הניזונות מתקציבי משרד התמ”ת דרך המכון להכשרה טכנולוגית (מה”ט) לכן מתבקשת פנייה למקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות שצריכים לתת את הדעת כאשר הם מחליטים להקים מוסד נוסף העוסק בהנחלת השכלה קולנועית, אין זה אלא תעתוע והצגת מציאות וירטואלית ליוצרים צעירים הרוצים לפרוץ דרך. אלא אם יש ברצונם למפות את מפת הקולנוע ולזהות את החסר במקצועות השונים ולחזקם בהתאם, ספק אם יעשו כך.

יחד עם הכוח המקצועי שמאכלס כיום את תעשיית הטלוויזיה ותעשיית הקולנוע הרי שאין כלל ביקוש לכוח אדם מקצועי. בבחינה של מודעות הדרושים בעיתונות הכתובה אין כל הצעות עבודה בתחום, כל שכן הצעת עבודה לבימאים, מעולם לא פורסמה הודעה בלשון: “דרוש במאי לסרט עלילתי”, באתרי אינטרנט המיועדים לאנשי התעשייה ניתן למצוא מעט מאוד הצעות, שברובן ככולן מיועדות לאנשי עזר ללא שכר בסרטי סטודנטים או בסרטים דלי תקציב. נהפוך הוא, קיימת רשימת דרישות ארוכה של מבקשי עבודה בתחומים השונים.
עובדה מצערת זו מלמדת כי אי אפשר להשוות את תעשיית הקולנוע וטלוויזיה לתעשיית ההיי טק. בימיה הטובים חטפה תעשייה זו את הסטודנטים בעודם בשלהי לימודיהם, הטירוף השתלט על הענף, שלימים התברר כבועה. אך על אף התפוצצותה של אותה בועה, עדיין מודעות הדרושים מלאים בבקשות לכוח עזר לענפי המחשבים על התפלגותם המקצועית, אך אין ולו מדור דרושים אחד לענף הקולנוע.
בשל עובדה מצערת זו, ובשל הטיעונים שהוזכרו כאן, הרי שנחיצותם של שני מוסדות חדשים לקולנוע מיותרת בעליל. נדמה כי הגיעה העת לאתר שוב את הסטודנט הגרמני החדור מוטיבציה ואהבת ישראל, כדי לערוך בחינה מחודשת ולבדוק כיצד תוך שש שנים בלבד צמחו כאן עוד לא פחות משמונה בתי ספר לקולנוע, וכיצד ניתן להסביר את התופעה, אולי זה הזמן לקיים פסטיבל/סמינר נוסף לבתי ספר ולחוגים לקולנוע לעיון ולמידה.
נדמה כי בגרמניה 2008 נותרו אותם שישה בתי ספר לקולנוע.

נושאים: כללי

36 תגובות ל - “"מדוע אין צורך בבתי ספר נוספים לקולנוע"”

  1. דודי קינג 23 אוגוסט 2008 ב - 16:10 קישור ישיר

    מסכים עם נוטריקה לחלוטין, ויותר מזה. ההסבר לאינפלציה בחוגים ללימוד קולנוע הוא הדימוי הסקסי של עולם הקולנוע והטלוויזיה, והאינטרס של המכללות הרבות לנצל דימוי זה, מאחר והן נמצאות בתחרות קשה על סטודנטים משלמי שכר לימוד. הנפגעים מכל ריבוי המכללות האלו, ואשליית אפשרויות התעסוקה שאחריהן, הם כמובן הסטודנטים. אלו אנשים שמשקיעים 3-4 שנים מחייהם בלימוד קולנוע, ומוצאים עצמם בשוק רווי לחלוטין ברגע שהם יוצאים משערי בית הספר לקונוע.

    חשוב לזכור כי מתוך כ-15 פיצ’רים המופקים בשנה במימון ציבורי, הרוב יבוימו על ידי במאים בעלי רקורד וניסיון. זה אומר שבמקרה הטוב, מתוך אותם 150-200 בוגרים יוכלו רק 3-4 לביים סרט באורך מלא. אפשר להעריך (בנדיבות) שכ 5-6 צעירים יוכלו לביים דוקומנטרי, ו 5-6 יוכלו לביים דרמה קצרה. זה אומר ש-90% מבוגרי הקולנוע לא יזכו לביים אפילו סרט אחד בחייהם (אלא אם כן הוא מומן ע”י אבא ואמא). אגב, גם לאלו שייביימו סרט אחד אין שום הבטחה שיצליחו לביים גם סרט שני, וגם אלו שיצליחו, זה לא אומר שיוכלו לחיות מכך בכבוד.

    מתוך 90% שלא ייבימו לעולם, זו תהיה הערכה נדיבה אם נניח ששליש ימצאו עבודה במקצועות ה”טכניים” השונים. זה אומר שמתוך כלל בוגרי לימוד הקולנוע בשנה, שהשקיעו בכך שנים מחייהם ועשרות אלפי שקלים (לפחות) בשכר לימוד ובמימון סרט סטודנטים, 70% יצטרכו לחפש מיד מקצוע אחר.

    חשוב לזכור שבעוד תקציב הקולנוע לא גדל, למעשה, כמות בוגרי הלימודים האקדמיים בתחום השואפים ליצור גדלה בכל שנה במאות אנשים. אפילו אם ב-2009 האוצר יגדיל במעט את הקצבת הקולנוע, זה לא יעמוד בשום אופן ביחס לגדילה השנתית העצומה בכמות בוגרי מגמות הקולנוע. מישהו צריך לספר לאנשים הללו את האמת לפני שהם מתחילים ללמוד. המכללות ובתי הספר שמרוויחים משכר הלימוד שלהם לא יעשו זאת.

  2. איתי 23 אוגוסט 2008 ב - 16:15 קישור ישיר

    אותי מטריד כמה מהמוסדות (והתלמידים שלהם) מונעים מאהבת קולנוע אמיתית. אני יכול לדבר רק בקשר לאוניברסיטת תל-אביב, שדווקא כאמור נותנת דגש חשוב על הצד התיאורטי והסינפילי של עשיית סרטים, אבל גם שם המצב בכי רע. מרבית הסטודנטים להפקה מעוניינים ב”לעשות סרטים” הרבה יותר מלראות סרטים. סטודנטים למשל בחד חוגי עיוני הם זן הולך ונעלם. איכות הסרטים בהתאם: בשואוריל האחרון (פסטיבל סרטי הגמר ושנה ב’ של החוג) מרבית הסרטים התאפיינו בעשיה מקצועית ומלוטשת אבל בתוכן משמים ולעוס ושפה קולנועית משעממת. אני חושב שהתדמית של במאי קולנוע כמשהו סקסי ומבוקש (תופעה שמתחילה באינספור מגמות הקולנוע בתיכונים, שמעניין שהכותב לא הזכיר במכתבו, ומספרם הוא אסטרונומי הרבה יותר מאלה של המוסדות להשכלה גבוהה) היא סוג של פנטזיה שלא נמצאת יותר מדי רמות מעל אלו שמוכרות לנו מכוכב או רקדן נולד.

  3. אבינתן 23 אוגוסט 2008 ב - 16:26 קישור ישיר

    הטקסט של נוטריקה מצטרף למאמר שכתב יהושע סימון באותו נושא.(התפרסם בגיליון הסינמטק לפני מספר שנים) אני בהחלט מרגיש מניסיון אישי שהם צודקים.

    הייתי מיוצאי מרד הסטודנטים במחלקה לקולנוע ב”בית צבי” מה שהיה זרז לפתיחת “סם שפיגל” (בהפקה האחרונה שהייתי בה התגלגלה מיד ליד חוברת של “סם” ולא הופתעתי לגלות שאין שום אזכור לאותו מרד, ניחא.)

    עד לא מזמן הייתי חבר באקט.עכשיו כבר לא. די הרבה שנים התפרנסתי די יפה כטכנאי. ברגע מסויים בו הרגשתי ירידה בהכנסות, עצרתי והלכתי ללמוד קולנוע ולנסות להשלים מה שבאופן סובייקטיבי חשתי שחסר לי, בד בבד המשכתי לעבוד בתעשייה.

    היחס בין מספר בוגרי המחלקות השונות לבין מספר המשרו ת הפנויות אינו פרופרציונלי. זה כבר מזמן לא העניין של: “הטובים ביותר עובדים” אלא יותר ויותר בוגרים שמנוצלים באופן ציני ע”י מפיקים. פעם היה מדובר רק במפיק אחד, היום התופעה התרחבה.(ועדיין יש עשרות, אם לא מאות שלא עובדים. בטח שלא במקצוע ולא, לא כולם רוצים לביים.)

    הלב שלי מתרחב עם כל סרט ישראלי שמצליח. אבל אין שום הצדקה להמשיך ולפתוח מחלקות קולנוע כאשר כפי שמציין נוטריקה תקציבי הקרנות לא השתנו.

    לסיכום, הייתה בועה והיא התפוצצה(אולי באופן מטאפורי, לטעמי באופן מעשי.) ביום בו מקימי “מנשר” גילו לדאבונם ש”קאמרה אובסקורה” נרכשה וממשיכה להתקיים.

  4. אינגל 23 אוגוסט 2008 ב - 17:07 קישור ישיר

    העצוב הוא שמבין כול מוסדות לימוד לקולנוע היחידות שמוכרות הם סם שפיגל ואוניברסיטת תל אביב.ישנם כול כך הרבה סרטים נפלאים בבתי ספר אחרים אבל בגלל מערך יחצנות לקוי יוצא שהעולם שומע רק על סם שפיגל(שאגב עושה סרטים משעממים ולפי הספר).ראיתי כמה וכמה סרטים מבית הספר מנשר והם בהרבהיותר נועזים,מתוחכים עםמבע קולנועי שלא “לפי הספר”.
    מה שעוד יותר מעצב אותי הם בוגרים אשר נגררים עם תסריט אחד שנים על גבי שנים ומגשים אותם לקרנות ונענים בשלילה ומגיעים לגיל חמישים כשעדיין לא עשו אף סרט בחייהם.אותם בוגרים לא מבינים(או לא רוצים להבין)שאפשר היום לעשות סרטים עם קצת נחישות ורצון.הם צריכים לכתוב תסריט הפקתי.כלומר מלפני המילה הראשונה בדראפט הראשון להיות מודעים שלא יקבלו תקציב אך עדיין יביימו את הסרט.כך אפשר לכתוב תסריט שמתרחש רק בחוץ(לוותר על פנסים),מינימום לוקיישנים(דלק),כמה שפחות שחקנים-אפילו רק שניים,כשהם כותבים את התסריט בתוך החדר אז להסתכל שמאלה וימינה וכך אביזרי החדר הופכים לפרופס.לפנות לבת ספר בבקשה לצוות,לכתוב כמה שפחות דיאלוגים(כך אפשר לוותר על בומן),וכמובן להודיע מראש לצוות שיהיה קשה וכול אחד יאלץ ללבוש שני תפקידים.
    אני בוגר בית פר לקולנוע ואני לא נשוי עם ילדים ועדין לא עובד בתעשייה(והאמת לא מתכוון לעבוד)ובימים אלו אני מתכונן לפיצ’ר הראשון שלי שיצטלם בתקווה בפברואר ופשוט כתבתי לי חוקים וכללים כדי שהסרט הזה יצא בסופו של דבר לפועל ואני לא רק אחלום עליו ואבזבז את מירב זמני בלשלוח את התסריט לכול מני קרנות,כשמראש אני יודע שיש העדפה לסרטים פוליטיים,או חברתיים,או דרמות משפחתיות משעממות.ואת האמת עד שיהיו ל אישה וילדים אני מתכנן לעשות סרטים מכספי שלי(אז לא נורא-לא יוצאים כול יום לפאב או לסרט)ומקווה לפרוץ מתישהו.
    בקיצור זה אפשרי,לעשות סרטים ללא כסף!

  5. עמיצי 23 אוגוסט 2008 ב - 17:11 קישור ישיר

    מקורות יודעי דבר חשפו לי את העובדה שה”איום” של הקמת בית ספר לקולנוע על ידיד גיתאי אינו חדש ועולה אחת לכמה שנים והסיכוי שיקרה הוא די נמוך.
    לבד מזאת דווקא במנשר אני חייב לציין שלא מעודדים פנטזיות של התלמידים. לא מפתים אותם ומעבר לציון היתרונות של בית ספר הגישה הכללית היא של “למה לכם ללמוד קולנוע?” והלחץ נובע דווקא מכמות הגדולה של תלמידים שמתעקשים ללכת ללמוד את המקצוע המוזר הזה.

    לאחר לימוד בחלק גדול ממוסדות לימוד הקולנוע בארץ והכרות מסויימת עם המוסדות האחרים אני חייב לציין שפשוט אין ולו בית ספר לקולנוע אחד בארץ. פעם אונ’ ת”א היתה כזאת, אבל כל המקורות שלי טוענים להדרדרות. סם שפיגל תמיד ראה את עצמו ככזה אבל תלמידי המוסד הזה שלא לציטוט יעידו שהוא מוסד החונק את היצירתיות של תלמידיו בצורה שיטתית.
    אוי זו עדות להדרדרות מערכת החינוך כולה, מיד יודע. בית ספר טוב לקולנוע צריך להקנות כלים בסיסיים ולתעל את התלמידים המוכשרים שלו ליצירה רבת משמעות, מורכבת, בעלת חשיבות ובעלת מודעות עצמית. כמו הידע והניסיון הנדרשים כדי לייצר קולנוע הם עצומים ועל רבים מהתלמידים בבתי הספר לקולנוע הטובים בעולם מגים לידי בשלות בתואר השני שלהם ועל כן עסוקים בתואר הראשון בהתנסות בקולנוע ולא באובססיה עקרה לשלמות.
    רק אחרי שסיימתי את חוקי לימודי נפלתי במקרה על כמה ספרים תיאורטיים על קולנוע שפתוח את עיני בצורה שגרמה לי להסתכל מחדש על שיטות הלימוד (שהן די אחידות משום מה) במגמות לבימוי. רק אז הבנתי שלמרות ריבוי המגמות, התחום הוא בעצם בסטגנציה מתמשכת. המורים אותם מורים בכל מקום ואין הבדל ממשי בין המוסדות מבחינת חומר הלימוד.

    אם כבר אני ממליץ על:
    On Directing Film / David Mamet
    במצמוץ העין / וולטר מרץ’
    וגם “החלל הריק” של פיטר ברוק שהוא ספר על בימוי תיאטרון אבל ניתן להתייחס אליו גם כספר המסביר איך עושים אמנות ולמה.

  6. דרורית 23 אוגוסט 2008 ב - 18:14 קישור ישיר

    אני חושבת שככל שירבו כך יהיה טוב יותר, רק מה, שידעו ללמד שם, בהמוני בתי הספר שיקימו, כי לצערי הרב למדתי באחד מהם, והאיכות הדי ירודה של המורים זכורה לי עד היום, אחרי המון המון שנים, וזה מעציב אותי מאוד.

  7. אבינתן 23 אוגוסט 2008 ב - 19:00 קישור ישיר

    דרורית,

    הטענה שלך כלפי איכות המורים מוצדקת באופן חלקי. יש מורים נפלאים. מעט, אבל יש.

    מה שלא נראה לי נכון במחלקות קולנוע נוספות (מלבד הסיבות שמניתי.) זה שרמת הסינון של הסטודנטים תרד או תעלם ואז מה?

  8. shai 23 אוגוסט 2008 ב - 19:01 קישור ישיר

    Market economy dectate that as long there is a demand for such schools, they will florish. However the same market economy dectate that eventually only the strong will survive and I think this will be true if there are too many schools.

    The article does have a point when it says that there is no specific studies for specific jobs in the industry like soundmen or cameramen

    There is no point with too many schools if they all teach the same or if the level of teaching/study remains mediocre, and teaching the history of cinemas is as important as teaching script writting as nothing comes from a void and if a cinema student doesn’t know the history of the subject he is studing he would be a lousy cinema professional

  9. דודי קינג 23 אוגוסט 2008 ב - 19:14 קישור ישיר

    שי,

    כלכלת שוק חופשי חסרת רסן, מעבר לכך שהיא בכל מקרה אידיאל בלתי קיים במציאות, היא מתכון לאסון חברתי. הרי לפי חזון נביאי הכלכלה החופשית, השוק היה יוצר מצב בו כמות בוגרי לימודי הקולנוע הייתה מתאימה בדיוק לכמות המשרות הנדרשות, וברור לכל שלא זהו המצב. אולי בתי הספר לקולנוע יפרחו במצב הנוכחי, אבל נראה לי שבראש סדר העדיפויות צריכים לעמוד הסטודנטים – ולא מוסדות הלימוד.

    לכן על המדינה מוטלת חובת הרגולציה, ובמיוחד בתחום בעל משמעות חברתית מהותית כמו ההשכלה הגבוהה. בתחום שבו ניתן לראות חוסר שיווי משקל כלכלי מובהק, כמו למשל לימודי הקולנוע, יש חובה להתערב. יותר מזה, מאחר והמדינה מממנת את ההשכלה הגבוהה במגוון דרכים בין כה וכה, הרגולציה בתחום זה נגישה במיוחד. הבעיה מתחילה במצב שבו כלכלני חזון השוק החופשי שולטים בתקציבי החינוך, ולא כלכלנים בעלי חזון חינוכי. ע”ע שר האוצר בראון.

  10. דרורית 23 אוגוסט 2008 ב - 19:22 קישור ישיר

    אבינתן, ברור שיש מורים טובים, וכשמורה הוא טוב, אין טוב ממנו. אבל בחוויה הפרטית שלי היו מעט מידי, ממש בודדים, ואני מקווה שכיום יש הרבה יותר.

  11. ? 23 אוגוסט 2008 ב - 19:48 קישור ישיר

    באמת חבל שאין בארץ קורסים להכשרת אנשי מקצוע בתחומי הקולנוע והטלויזיה (צילום קולנוע, מפעילי סטדיקאם, סאונד, תאורה וכו’). לאחרונה נפתחו מספר קורסים בעריכה ואנימציה, אבל מה עם כל שאר המקצועות?

  12. יוסי 23 אוגוסט 2008 ב - 20:07 קישור ישיר

    כמי שלמד בבי”ס לקולנוע (אוניברסיטת ת”א) אני יכול להעיד שאלו היו שנים נפלאות של עשייה ויצירה שספק אם ישנן במקצועות אחרים. כמובן שאם רוצים לעסוק במקצוע פרקטי יהיו כאלה שיגידו שיש מקצועות טובים יותר אך הלימודים בהם משעממים הרבה יותר ובוא נודה שכך גם העשייה היום-יומית שלהם. אני מכיר לא מעט אנשים שהלכו לכאלה מקומות רק כי אמרו להם שזה “יותר רווחי” והבינו שהם לא יכולים לשקר לעצמם. מי שכל מטרתו היא רק לעשות כסף לא יבחר בקולנוע כעיסוק ולדעתי אנשים שמגיעים לבתי הספר לקולנוע לא מגיעים מתוך מטרה “להרביץ קופה” אלא כדי ליצור, לעשות משהו שבוער בתוכם ולפגוש אנשים בעלי שאיפות דומות . לא במקרה הרבה מהיצירות הטובות והמעניינות נעשות על ידי בימאים בסרטיהם הראשונים (לא רק בארץ) כי זו עדיין הזדמנות להעז ולא להיות תלוי במקצוע לפרנסה. מה שקורה לאחר הלימודים כבר תלוי בכוחות השוק וברצון האישי של כל אחד אבל רוב האנשים שאני מכיר שלמדו קולנוע זוכרים את אותם רגעי עשייה כסטודנטים כמרגשים (גם אם לא קלים…) ומלאי עניין.

  13. shai 23 אוגוסט 2008 ב - 20:09 קישור ישיר

    Duddy King

    I don’t think that market economy is best solution for everything.I actually very much against it

    Regulating is also not the answer because than all these schools will expect the governement to help finanicing them, which the governmenet really doesn’t want too.Beside, I don’t see the goevernment beginning to regulate this subject as it is not an important issue on their agenda.It has no commercial value-at least in their eyes it has no value

  14. עדן 23 אוגוסט 2008 ב - 21:46 קישור ישיר

    אותי מעניין לדעת איך המצב בהשוואה למדינות אחרות ואיך המצב בהשוואה למקצועות אחרים, נראה לי שגם בשוק עריכת הדין יש אינפלציה מטורפת וחלק גדול מהאנשים שהולכים ללמוד משפטים לא באמת עוסקים בתחום, בוודאי לא במשרדים מבוססים.

    ואופטופיק – ראיתי היום את The love guru והופתעתי לטובה: סרט מצחיק ומהנה מאד עם הומור מקורי וקיצוני. יש לו בהחלט כמה בעיות אבל ממש לא ברור לי איך הוא זכה לביקורות כל כך כל כך איומות.

  15. דרומי 23 אוגוסט 2008 ב - 21:55 קישור ישיר

    בלי להיות בקיא במה שקורה במחלקות לקולנוע, אציין רק שהתופעה הזו לא יחודית לתחום. בכל תחומי ההשכלה הגבוהה יש התפוצצות של מוסדות, ומספרי הסטודנטים מכפילים את עצמם.

  16. אורי 1 24 אוגוסט 2008 ב - 0:16 קישור ישיר

    כאדם שאמור ממש תכף להתחיל ללמוד קולנוע, לא היה נעים לקרוא פה את שלל התגובות. אני רוצה להאמין שהשאלה אם בנאדם יעבוד במקצוע או לא תלויה בעיקר בשאפתנות של האדם עצמו. ולראיה אנשים רבים שלא עוסקים במקצוע ומנגד דמויות מפתח בתעשייה שלא למדו כלל קולנוע באופן רשמי.

  17. עמיצי 24 אוגוסט 2008 ב - 0:28 קישור ישיר

    אורי, זה נכון, אבל כל אחד, כולל אני חושב שהוא זה שיצליח בעוד כל השאר לא. שלו יש את זה ולשאר אין.
    יוסי, הסיבה שיוצרים עושים רק סרט אחד טוב נעוצה לא רק בכוחות השוק אלא גם בהעדר ראייה אמנותית וקולנועית רחבה שתאפשר להתגבר על “מחסום הסרט הראשון”. כדי ליצור מספר סרטים צריך שיהיה הרבה מה להגיד ולא להתפתות ל”המלכה” מוקדמת שוקראת להרבה יוצרים שעושים סרט אחד טוב (נניח) וכבר זוכים להערצה מוגזמת. צריך רצון להתפתח ולשכלל את האמנות הקולנועית וענוה מסויימת לגבי היצירות הקודמות שלך.
    מובן שכוחות השוק גם עוזרים. גם המעבר של יוצרים למצב משפחתי ולהצלחה הוא הרבה פעמים בעייתי.

  18. יובל 24 אוגוסט 2008 ב - 1:01 קישור ישיר

    בדיוק אתמול ראיתי שלט פרסומת של מכללת רחובות (אז גם גיליתי שהיא קיימת) שבו היא מצהירה על פתיחת מסלול חדש לקולנוע וטלוויזיה וחשבתי לעצמי שיש הרבה יותר מדי בתי ספר לקולנוע.

    בהמשך למה שכתב איתי לגבי מספר התלמידים הנמוך שבאמת מונע מאהבת קולנוע, הדבר נכון לא רק לגבי אונ’ ת”א:
    כסטודנט במכללת ספיר, הופתעתי לגלות שרבים מהסטודנטים מגיעים למחלקה לקולנוע וטלוויזיה מכיוון שהם רוצים תואר ראשון וזה נראה להם הכי כיף/מעניין/קל/מגניב (וקל יותר להתקבל מהרצוי). מתוך מסלול הקולנוע (אחד מארבעה בחוג), אחוז הסטודנטים שבאמת אוהב קולנוע ומראה רצון להתעמק בתחום יושב על כ30 אחוז (הערכה אישית שכמובן אינה מדד לכלום). במסלול הטלווזיה ישנה תחושה כללית של מגמת תקשורת בתיכון בה כולם מנסים להעביר את הזמן כמה שיותר בכיף עד שיקבלו את התואר.

    האם צריך להפסיק את הקמתם של בתי ספר לקולנוע? כן ולא. כל בית-ספר חדש לקולנוע שרוצה להיפתח צריך, לדעתי, להציע דבר-מה חדש. מיקום באזור שאין בו בית-ספר לקולנוע (ספיר, תל-חי), אג’נדה שונה לחלוטין מאלה הקיימים (מנשר) או שיטת לימוד שונה בצורה מהותית (יש כזה?). או במילים אחרות, אין צורך בעוד סם שפיגל או ספיר, אך הרעיון להקים בית-ספר אמיתי לקולנוע בחיפה מבורך דווקא (למיטב הבנתי מהמכתב של נוטריקה, אין שם עדיין כלום פרט לויצו שמתמקד בדוקו). הבחירה בגיתאי לנהל את המוסד פחות מבורכת, אבל זה כבר טעם אישי.

  19. קורא 24 אוגוסט 2008 ב - 1:18 קישור ישיר

    ואם הפיצ’ר מופק? כמה סרטים ישראליים באמת טובים יש בסופו של יום כל שנה? אחד או שניים בשנה מוצלחת במיוחד. במקרה גרוע, אחד לחמש שנים. אני חושב שהבעיה האמיתית היא שאין הכוונה מספיק טובה ואין נשירה מספקת. בבצלאל, אם תלמיד לא מספיק מוכשר באים אליו בסוף השנה ואומרים לו חביבי, מקומך לא כאן. עוד לא ראיתי תלמיד שהיה לא מוכשר ונשלח לביתו.

  20. רותם 24 אוגוסט 2008 ב - 1:42 קישור ישיר

    נדמה שנוטריקה טוען שאנשים רוצים לעשות קולנוע כי יש להם את האפשרות. לא יודע, נשמע לי קצת מופרך. אם מישהו חושב שרק מלימודיו הוא יהפוך להיות טוב במשהו, אז הוא חי בפנטזיה, לא משנה באיזה תחום הוא. אולי יש תחומים שבהם קל להיות בינוני ויש מה לעשות עם זה – אבל רק בגלל זה להגיד שיש יותר מדי בתי ספר? השאלה מה מלמדים בהם ואיך זה נעשה.
    וד”א, לידיעת מר נוטריקה, יש בגרמניה מעט יותר משישה בתי ספר:
    http://www.filmmaking.net/directory/filmschools/film_schools_browse.asp?country=Germany

    רק בפסטיבל סרטי הסטונדטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפו שישה, ובוודאות אני אומר שיש כמה שפנו אליהם ולא השתתפו. אז בגם בגרמניה יש לא מעט בתי ספר בסופו של דבר.

  21. עמיצי 24 אוגוסט 2008 ב - 10:29 קישור ישיר

    ההבדל הוא באמת שיש שישה בתי ספר לקולנוע בגרמניה ולא העמדת פנים מתוחכמת. אני לא מאשים את בתי הספר עצמם. לחלקם הגדול פשוט אין ברירה או תקציבים. קולנוע זה עניין רציני ויקר.

  22. במאי 24 אוגוסט 2008 ב - 10:57 קישור ישיר

    אבל לפחות דבר אחד טוב יכול לצאת מריבוי הסטודנטים לקולנוע בארץ:
    סטודנט (או בוגר) קולנוע, גם אם לא יעשה סרטים בסופו של דבר, בהכרח יילך ליותר סרטים ישראליים בקולנוע, הקהל לסרטים ישראליים גדל והתעשייה, בעקיפין, מרוויחה… 🙂

  23. רותם 24 אוגוסט 2008 ב - 11:19 קישור ישיר

    אין באמת שישה, יש יותר וזה כתוב שחור על גבי לבן, אבל זה לא ממש העיקר כאן.
    כמו שכתב איתי, הסרטים של אוניברסיטת תל אביב הם נפלאים טכנית ומקצועיים – וזה 90% ממה שבית ספר יכול לתת לסטודנט. את השאר, הערך מוסף שכולל להכיר את אומנות הקולנוע ואומנות בכלל הוא יכול לספק, אבל את זה הוא חייב למצוא בעצמו – ואת זה, שום בית ספר ושום כסף לא יכול לקנות. הם רק יכולים לפתוח את הדרך ולהכיר דברים. את רוב הסטודנטים לקולנוע לא מעניינים הדברים האלה, הם רק רוצים לעשות סרטים.
    וברור שלא כל מי שהולך ללמוד קולנוע יהיה פליני, כמו שלא כל מי שהולך ללמוד מחשבים לא יהיה סטיב ג’ובס.

  24. דודי קינג 24 אוגוסט 2008 ב - 11:54 קישור ישיר

    כן, אבל רובם במוחלט של מי שלומדים מחשבים ימצאו עבודה בתחום ויתפרנסו בכבוד, גם אם הם לא מקביליו של סטיב ג’ובס. יום מגיע והם מכירים בעובדה שהם לא יקימו את “צ’קפוינט” הבאה, אבל מתנחמים בכך שהם עובדים במשהו שמעניין אותם, ומקבלים תמורת זה משכורת נאה ואוטו-ליסינג.

    בלימודי קולנוע, לעומת, רוב הבוגרים לא רק יצטרכו להתמודד עם הגילוי המצער שהם לא גלגולו של פדריקו פליני (למרות יש לא מעט שחיים בהכחשה שנים רבות וטובות…), אלא גם עם הגילוי המצער שאפילו להתפרנס הם לא יצליחו. זה לא כי הם לא מוכשרים או כי אין להם אמביציה, זה כי העוגה קטנה מאוד וכל המקומות סביבה כבר תפוסים ע”י אנשים מוכשרים ואמביציוזים לא פחות.

  25. אבינתן 24 אוגוסט 2008 ב - 12:13 קישור ישיר

    לאור כל הדברים שנאמרים כאן אני אחזור ואדגיש:

    התעשייה רוויה, עדיין אפשר ורצוי להכנס אליה. קחו בחשבון לפחות 5 שנים עד שתתייצבו באיזה שהוא סטטוס שלא יהיה. (ברור כמובן שאין להשוות בין ע. הפקה לבמאי)

    כישרון ונחישות. אחד מהאנשים שקיבלו מענק פיתוח מהקרן לקולנוע הוא בוגר המחלקה שלמדתי בה. האיש סיים את לימודיו לא מזמן.

    כטכנאי אומן(מזווית הראייה שלי, גם גריפ זה סוג של אמנות.) רצוי שיהיה לך מינימום של 8-10 ימי עבודה בחודש.(כמובן שזו התייחסות כללית, המשכורות שונות בחלק מהמקצועות.) אם אתה כבר חמש שנים בענף ולא מגיע לממוצע הנ”ל, הגיע הזמן לחשבון נפש, עם רואה החשבון שלך או בלעדיו.

    מזווית אישית, אחרי כ20 שנה בתעשייה הבנתי שהמחיר ששילמתי היה יקר מדי.(ולריבוי מחלקות הקולנוע היה חלק בזה) הפכתי את הקולנוע ממקצוע לעיסוק צדדי אך מספק. ההכנסה העיקרית שלי מגיעה מתחום אחר אך בד בבד אני מעורב ויוזם פרוייקטים בשולי התעשייה.

    שום דבר טוב לא יצמח מעוד מחלקות לקולנוע. בנוסף לירידה ברמת סינון הסטודנטים. בוגרי המחלקות הטריים מנוצלים ע”י המפיקים וכוחם של האיגודים המקצועיים הולך ונחלש.

  26. אבינתן 24 אוגוסט 2008 ב - 12:58 קישור ישיר

    ועוד הערה, אני ממש לא בטוח שהרעיון להקים בתי ספר ספציפיים לסאונד, צילום ומקצועות אחרים הוא רעיון טוב.

    מה שכן יכול לעבוד לדעתי הוא המודל שכבר קיים ב”ספיר” וב”סם”. שם פתחו מחלקות נוספות בבית ספר קיים.(ב”סם” יש מחלקות לתסריטאות והפקה. ב”ספיר” מחלקה לסאונד.)

    היתרון הברור הוא שאותם סטודנטים שלומדים מקצועות ספציפיים עדיין יכולים להשתתף בשיעורים המקנים השכלה קולנועית רחבה יותר. נוסף לכך, העובדה שהם חלק מגוף רחב יותר המייצר הפקות מאפשר לאותם סטודנטים להתמודד עם ה”עולם האמיתי” של עשייה קולנועית.

  27. שלומי 24 אוגוסט 2008 ב - 13:09 קישור ישיר

    הצד האחר של המטבע: אם יש הרבה כח אדם ומתאפשר למפיקים לנצל אותו – אז יוצא שיותר זול לעשות פיצ’רים ואולי מכאן המספר הרב של הפיצ’רים שנרשמו לפרסי אופיר השנה, כשבנוסף יש תעשיית סרטים חרדית משגשגת ברמות שכר עלובות בד”כ(ואני לא מדבר על איכויות.גם בקולנוע החרדי יש מערך הפצה,יש הקרנות,יש כרטיסים ויש קהל – וכנראה שגם רווחים).
    אז הולך ונוצר מצב אבסורדי של המון תוצרת בענף שקשה לכנותו “תעשיה” בגלל שאי אפשר “לעבוד” בו בגלל רמות השכר. וברור למי זה טוב וברור למי זה רע.
    בנוגע לתיכונים: לדעתי ריבוי המגמות היא תופעה מבורכת. כמו שאני לא פיזיקאי, גם בוגרי מגמות לא אמורים להיות קולנוענים.עם זאת, המגמות מייצרות אנשים יותר מודעים למדיה,לכוחה ולגבולותיה. מודעות זאת היא צורך חיוני לאדם בן זמננו,כך שאישית הייתי מכניס לימודי קולנוע כחובה בתוכנית הלימודים.
    בכל מקרה, המגמות הן כלי טוב בעיני להעביר לסטודנט העתידי את הפער המתסכל בין החלומות איתם מגיעים לבתי-ספר לקולנוע לבין המציאות הקשה אליה מגיעים בסופו של דבר.

  28. אסתי ירושלמי 25 אוגוסט 2008 ב - 10:44 קישור ישיר

    בתי הספר לקולנוע בארץ מתאפיינים בחסרון אקוטי בחזון, יצירתיות ושיטתיות יעילה. יכולים להיות מורים טובים פה ושם, אבל זה לא מה שימנע מבית הספר להיות בינוני עד גרוע.
    כשמסתכלים על דרור שאול למשל, מגלים את החזון שלו, את עבודת השטח והמשמעת העצמית שלו, את החיפוש שלו אחר שפה, חידוש, זהות עצמית ייחודית. אין בית ספר אחד בארץ שמתמקד בנושאים אלה כחשובים, וכאבני יסוד בכל עשייה קולנועית.

    ההמלצה שלי היא לא ללכת ללמוד בבית ספר לקולנוע, אלא לקחת מצלמה ולהתחיל לצלם, לקחת עט ולכתוב, לראות סרטים טובים והרבה, לאמץ מורה אחד מעורר השראה, ולא לפחד להיכשל. כך תגיעו לתוצאות הרבה יותר מרשימות.

  29. אינדי 25 אוגוסט 2008 ב - 10:53 קישור ישיר

    אין דבר כזה יותר מדי בתי ספר לקולנוע (או למחשבים או למשפטים). איך לימודי קולנוע צריכים להיות קשורים למספר המקומות בתעשיה? הרי כבר שנים שיש הצפה במספר עורכי הדין שמסיימים את לימודי המשפטים. אז מה? רבים מהם פותחים משרדים עצמאיים ושורדים.

    הבעיה היא שאין תעשיה בארץ. מעטים הסרטים שיוצאים ללא מימון הקרנות. רבותיי, אנחנו צריכים תעשיה!
    לא זאת בלבד, אלא שעל כתפי היוצרים הצעירים מוטל להקים את התעשיה.

    אף אחד, גם לא 200 מיליון בוגרים בשנה, לא ימנע ממני (או מכם) לצלם סרט. מה זה בכלל קשור?
    נוטריקה מציע חזון של יום הדין בו יוצרים אינם מקבלים שום בזדמנות ליצור. ובכן, הוא מטעה. יש מספיק הזדמנויות ליצור אם יוצרים אותן 🙂

    בטלוויזיה יש המון ערוצי נישה חדשים, שלא היו בעבר. ישנם ערוצי אינטרנט, שלא היו בעבר.
    יש VOD שלא היה בעבר.
    ויהיו עוד.

    נוטריקה, תן לנו לחלום בשקט ואל תטריד אותנו עוד.

    אינדי לנצח.

  30. דודי קינג 25 אוגוסט 2008 ב - 13:47 קישור ישיר

    לאינדי,

    הקשר בין מספר בתי הספר לקולנוע ובין מספר ה”מקומות” בתעשייה הוא, אפעס, העובדה שבתי הספר לקונוע אמורים להכשיר בוגרים לעבודה בתעשייה. ההשוואה למשפטים לא ממש עוזרת, מאחר ואפילו שהמצב שם טוב בהרבה מהצב בתעשיית הקולנוע, עדיין ישנם משפטנים רבים שנאלצים לעבוד בשולי התחום אליו הוכשרו, ורבים אחרים שנאלצים לנטוש אותו כליל. מספרם של אלו פותחים משרד עצמאי עם סיום לימודיהם הוא זניח, ומתוכם עוד פחות שורדים.

    המצב בתעשיית הקולנוע הרבה יותר צפוף. 200 מיליון בוגרים ישראליים לקולנוע יפריעו מאוד אחד לשני ליצור, מאחר ובמדינת ישראל יש רק 7 מיליון תושבים, ותקציב קולנוע קבוע, פחות או יותר. היכולת ליצור תעשייה קשורה קשר הדוק למספרים אלו – יש גבול עליון שעד אליו האוכלוסיה תוכל לצרוך תוצרת קולנועית וטלוויזיונית, וגבול עליון ליכולת של הממשלה ושל ערותי השידור לממן את הפקת היצירה.

    כמובן שתמיד אפשר לקחת מצלמת 3 CCD, מנורת שולחן ושני חברים ולצלם סרט – אבל המציאות המרה היא שלרוב ככה זה גם נראה. אפילו אם זה לא רע, בלי יכולת כלכלית משמעותית להפיץ את זה גם אף אחד לא יראה את זה. יותר מזה, אפילו אם אתה עושה סרט בחינם, תוך כדי אתה אמור להתפרנס איכשהו. יצירת קולנוע זה תחום שדורש מימון, וזמן. אמנם יש את פיטר ג’קסון, שעשה סרט בסופי שבוע, ואת קווין סמית’, אבל כמה מתוך 150-200 בוגרים בשנה הם לדעתך פיטר ג’קסון וקווין סמית’ הישראלים? כמה ג’קסונים וכמה סמית’ים מסוגלים 7 מיליון תושבי ישראל לספוג בשנה?

    לחלום זה נפלא, אבל למימוש החלום חייבים גם להכיר במציאות בה פועלים.

  31. אבינתן 25 אוגוסט 2008 ב - 13:56 קישור ישיר

    אינדי

    אף פעם(גם כשהתחלתי לפני 20 שנה) לא חשבתי להתעשר מקולנוע(או טלוויזיה והיום גם אינטרנט)נכנסתי לתחום מהסיבות הנכונות, אהבה היא אחת מהן. אני מצטער, פעם עוד יכולתי לספוג את הup and down ,היום אני כבר לא מוכן סתם “לשרוד”. אני רוצה לשאול אותך מה לא בסדר במילים “להתפרנס בכבוד”?

    זה לא שאין תעשייה. יש תעשייה ואנשי מקצוע. אין מספיק כסף- ציבורי ופרטי. ואם נחדד את הבעייה, חלק מהכסף הפרטי הולך למקומות “לא נכונים” למשל תוכניות ריאליטי חסרות ערך.

    כל עוד תקציבי הקרנות לא משתנים בצורה משמעותית, כאשר הממשלה לא מעודדת הטבות מס למשקיעים זרים,(ממה שאני יודע מנסים לקדם את הנושא הזה.)ובד בבד הזכייניות מנסות להתחמק מלשלם את חובותיהן(ולנסות להכניס תוכניות ריאליטי תחת הכותרת דקומנטרי או סוגה עילית.) אני לא רואה שום טעם בהקמת בתי ספר נוספים לקולנוע.

  32. איתי 25 אוגוסט 2008 ב - 17:13 קישור ישיר

    אגב, מתי ולמה הופסק המס על כרטיסי קולנוע כמקור להשקעה בתעשיה? אני יודע שהפתרון הזה היה יעיל מאוד בשנים בהן הונהג, זה נראה לי כמו רעיון טוב בהתחשב במצב הנוכחי.

  33. אינדי 27 אוגוסט 2008 ב - 13:10 קישור ישיר

    דודי קינג היקר,

    אכן ארצנו קטנה ויש בה 7 מיליון תושבים… אבל מי סופר? העולם כה רחב ויש בו מקום גם ליצירה ישראלית. מיליארדי צרכני קולנוע מחכים לנו. פורמטים של סדרות ישראליות נקנות בארה”ב ויש אפילו סדרה של שני ישראלים שתיכתב מראש בארה”ב.
    אני מציעה לשמור על אופקים רחבים ולפתוח את האטלס.

    אם אתה יוצר סרט דל תקציב, הסיכוי גבוה שלא רק תחזיר את ההשקעה אלא שהרווח שלך יהיה גדול. לא חייבים להשתמש במנורת שולחן, יש גם אינקי, טוויני, תפוז וכו’ 🙂 לאחרונה סיימתי צילומים של פיצ’ר עצמאי. אנשים הגיעו בהתנדבות, צילמנו בסופי שבוע ובחגים במשך שנה ומשהו ובראון-אלטמן נתנו לנו ציוד ב-60% הנחה. פלוס עוד כמה חסויות צנועות. אגב, הסרט מיועד בעיקר לשוק האירופי כך שה-7 מיליון שלנו זניחים יחסית.

    מי שחולם מצליח. לצערי, מתוך שיחות עם בוגרי קולנוע עולה כי לא לכולם יש כוחות, מוטיבציה או שאיפות מרחיקות לכת. הם מחכים שמישהו יתן להם הזדמנות וקמלים אט אט. לא למדתי קולנוע ולכן מעולם לא ציפיתי שמישהו יתן לי הזדמנות ולשמחתי גיליתי שיש המון הזדמנויות. תלוי למי.

    אני שמחה לבשר על הקמת תא יוצרים צעירים באיגוד הבמאים ובאיגוד התסריטאים. מזה חצי שנה שאני פועלת להקמת התא ובחודש הבא הוא יתחיל לפעול. אנו מנסים להחזיר את הדרמה הקצרה לטלוויזיה, מארגנים סדנאות העשרה ופעילויות תרבות ופותחים תת קבוצה נוספת לקידום קולנוע עצמאי אשר כמה מאיתנו כבר התנסו בו.

  34. אינדי 27 אוגוסט 2008 ב - 13:22 קישור ישיר

    אבינתן היקר,

    אני מאחלת לך שתתפרנס בכבוד. אני מקווה שאתה מאלו שיוצרים לעצמם הזדמנויות להתפרנס, אם בדמות פורמטים חדשים ומלהיבים ואם באמצעות פניה לתחומי מדיה אלטרנטיביים כמו האינטרנט (ועכשיו גם הסלולר).

    לדעתי התעשיה לא צריכה להישען על קרנות. קרנות זה קיבוץ נדבות. צריך להקים קרנות פרטיות ולעודד משקיעים זרים. לא מזמן שידכתי בין שני יוצרים הפועלים למען הקמת קרן קולנוע פרטית. יש כסף. למשל, יש קרנות הון סיכון וחברות גדולות וחזקות שמשקיעות מדי שנה סכום כסף יפה בפרוייקטים חברתיים. ישנו גם מפעל הפיס שצריך להבין איך הוא יכול להתגייס בהיקף רחב יותר לתמיכה בפרוייקטים טלוויזיוניים וקולנועיים.

    גם הזכייניות וחובותיהן מטופלות ונקווה שהכסף יגיע בסופו של דבר. עובדה שההקלות אותן ביקשו לפני שנה והנוגעות בין השאר לז’אנרים (ליתר דיוק הזנייתם) נתקלו בהתנגדות חריפה ונמרצת.
    נחתם הסכם מול “קשת” עם תעריפי מינימום לסוגה עלית המגינים על הפרנסה שלנו.

    כדאי שיוצרים ישאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות למען המאבק המצחין בבעלי ההון וזאת על מנת להתפרנס בכבוד. הכסף נמצא רק שצריכה להימצא דרך להזרים אותו לכיסו של היוצר 🙂

    בהצלחה לכולנו!

    אינדי לנצח.

  35. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:33 קישור ישיר

    Thanks a million. That has been special reading

  36. קובי 10 מרץ 2013 ב - 23:29 קישור ישיר

    עוד בית ספר לקולונע שיחדש בערך כלום, מיליון בתי ספר שמלמדים אותו דבר את עולם הקולנוע ההולך ונכחד, מביך.


השאירו תגובה