"אנטרקטיקה", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 20.8.2008
אני בבעיה. ברמה העקרונית אני אמור להצדיע לסרט כמו "אנטרקטיקה". סרט עצמאי לחלוטין, שהופק במימון עצמי ובסכום זעום מאוד, שלא מנסה להיראות כמו הסרטים הממוסדים והמושקעים, אלא יוצר לעצמו אסתטיקה חלופית, הגיון פנימי אלטרנטיבי, ולוקח תעוזות, תוכניות וסגנוניות, שסרטים "מקצועניים" יותר, הבאים מתוך מערכות ההפקה והמימון הממוסדות בארץ, לא היו מעיזים. יש ב"אנטרקטיקה" תחושת שיחרור.
אז מה הבעיה? שהסרט בעיני לא טוב. פרדוקס: הנה כל מה שאני רוצה בסרט עצמאי, ואז אני לא מרוצה? אולי הסרט קיצוני מדי בשבילי? אולי, אחרי הכל, אני כן רוצה את קולנוע הממוסד, השמרני, המסודר וההגיוני? אולי. ולכן, אני בראש ובראשונה רוצה להפנות את תשומת ליבכם לעצם קיומו של "אנטרקטיקה", סרט שאני יותר שמח שנעשה משאני שמח שצפיתי בו. וגם, כי אני חושב שהוא ממלא תפקיד חברתי מעניין שאולי עבר לי מעל הראש: סרט הומואים שמיועד באופן ישיר ובוטה בראש ובראשונה לקהילה, שעוסק בה, שכמעט מתעד אותה ומנציח את הגיבורים שלה ואת הפולקלור שלה. זו לא התבוננות חיצונית על "הומואים", בסגנון "ידיים קשורות" של דן וולמן, אך למרבה הצער זה גם לא מסמך אנושי-פיוטי, כזה הפונה לקהילה ההומואית מחד, אבל מאידך גיסא מאפשר גם לסטרייטים להתעניין בה, כפי שעמוס גוטמן היה עושה. “אנטרקטיקה", שמנסה להיות קליל, קוואזי-רומנטי, סהרורי, בלתי מתחייב ופרוע, קודם כל פונה לקהל היעד הראשוני שלו. זה שאני לא אהבתי זה כנראה משני לסרט.
אבל בכל זאת, למה לא אהבתי?
הסרט מתחיל נהדר. במשך כמה דקות טובות אנחנו עדים, מיד בתחילה, למסע הכיבושים הכפייתי של גיבור הסרט, שבכל לילה מחליף פרטנר, ומתייחס לבני זוגו המזדמנים כאל נתחי בשר שלא ראויים שיזכרו אותם. הסיקוונס הזה מוצג במסך מפוצל, כשארבע התרחשויות מתחוללות באופן סימולטני מולנו, תחושת הבהילות והסחרור עוברת בצורה ובעריכה. אלה היו הדקות שהכי אהבתי בסרט, ועם תחילתו חשבתי שאני עומד בפני הפתעה נעימה. אחרי סרטו הקודם של יאיר הוכנר, “ילדים טובים", שהיה מסע מפרך אל הדכאון הקיומי של נערים העובדים בזנות, הפתיחה של "אנטרקטיקה" הפגינה קצב וגרוב, ומבט קולנועי מעניין. היה משהו מעולמו של מייק פיגיס בפתיחה הזאת, נקודת המפגש בין קולנוע ניסיוני ולווידיאו-ארט, משהו לואו-טקי שמצליח לעבוד.
ואז, בבת אחת. הגרוב נעלם. אחרי האקספוזיציה הזאת, הסרט קופץ קדימה בזמן, וכל הכיף שבו נעלם. פתאום הגיבור הוא אחר, ויקח לנו זמן לבנות מחדש את החיבה וההזדהות שלנו עם דמוית שהכרנו לפי רגע ופתאום התנדפו לנו. ומה שהתחיל עם כיף, מיד עובר לדכדוך. הפתיחה השנייה של הסרט נראית כמו רימייק חיוור ל"נגוע" של עמוס גוטמן. כולם נורא סובלים.
ואחרי שהצליח הוכנר לערוך מסך מפוצל עם שפע דמויות והתרחשויות, ההמשך, בו שלל דמויות אבודות מחפשות אהבה בתל אביב – ומגלות שיש יותר סיכוי למצוא חלליות עם חיזרים מאשר אהבת אמת – כבר מתחיל לאבד אחיזה. מכאן, הסרט הופך לאירוע פנימי, קאמפי במפגיע, מוקצן באי אמיתיותו הרגשית, בו לא אמורה להיות לנו בעיה שדראג קווין מזדקן, שנראה כמו סבא טוביה בתחפושת, מגלם את את אמו של הגיבור. מבחינת ההגיון הפנימי של הסרט זה עובד, כי "אנטרקטיקה" אמנם נראה מאוד יומיומי, וצילום הווידיאו שלו הופך את הסיטואציות לבלתי מסוגננות, אבל הוא דורש מאיתנו להרפות ולקבל אפשרות של נחיתת חיזרים בכיכר רבין. הסרט עצמו הופך למעין מופע דראג אחד גדול: סרט שמתחפש לדיווה גדולה, אבל האיפור נורא מרוח.
וכאן אני חש ש"אנטרקטיקה" מחמיץ. שאין בו את החזון הקולנועי הקיצוני, והסגנוני, של טיפוסים כמו ג'ון ווטרס, או ג'ון קמרון מיטשל, או אפילו של במאיי אנדרגראונד חסרי בושה ועכבות כמו ברוס לה-ברוס. כל מה שיש בסרט זו חוצפה מבוישת ולא מעט פולקלור, אבל לא חזון אמיתי. התוצאה היא סרט בסגנון עדות יואל זילברג, סרט הבורקס ההומואי הראשון בישראל, בו התחושה היא שהכל הולך, וזין על הקהל.
עדות סמלית לבעיות הסרט, כמו גם ליתרונותיו, מצויה בשמו. שם נורא יפה "אנטרקטיקה". הייתי בטוח שהוא מטאפורי. שזה שם קוד לאחת הדמויות שמאופיינת בצינה גדולה, או דימוי לסצינה ההומואים הקפואה של תל אביב. אבל לא. השם, למרבה הצער, מילולי להחריד: אחת הגיבורות רוצה לטוס לאנטרקטיקה, ולבסוף קונה כרטיס טיסה לאנטרקטיקה. אוקיי, זה אמין כמו חללית בככר רבין, אבל זה מחליש נורא את השם היפה והסמלי, והופך אותו לסתם שם שמדגיש נקודה לא אמינה. וכך, בסופו של דבר, נותרנו עם קומדיה שהבעיה הכי גדולה שלה היא שאין לה חוש הומור.
וואו – לא משנה למה התכוונת בביקורת, אני יוצא עם השורה "סרט הבורקס ההומואי הראשון בישראל" ומרגיש שמדובר בכל זאת במחמאה.
מתוכננת צפיה בסרט בהמשך השבוע, ואז אולי גם אוכל להתייחס לגופה של ביקורת. נראה לי שיהיה לי קשה מאוד להתאכזב, לא מחוסר ציפיות (אני מעריך מאוד את הוכנר, אבל עדיין לא ראיתי את ילדים טובים), אלא מפרגון כללי לרוח הסרט.
סרט הבורקס ההומואי הראשון בישראל?…חחחחחחח…נחמד…אני מאד אהבתי את "ילדים טובים" ומחבב מאד את יאיר הוכנר, איש שעושה דברים טובים בתל אביב.
לכנות את מיס לילה קרי "סבא טוביה בתחפושת" נראה לי קצת מתחת לחגורה אבל מילא. נדמה לי שאתה המבקר הראשון של הסרט הזה, יהיה מעניין לראות מה שניצר וקליין יכתבו. מקווה שיאהבו.
מצד אחד, אני חושב שאתה צודק. זה סרט עם קהל יעד ספיציפי, וקשה לי לראות אותו פורץ מעבר לגבולות הקהילה. מצד שני, אני הרגשתי שהוכנר בא ל"אנטארקטיקה" עם יומרה לעשות קומדיה פשוטה, מה שנקרא באמריקאית "Feel good movie". וכאן לדעתי הוא הצליח. הסרט, שלטעמי בנוי קצת כמו סיטקום, שיעשע אותי ברובו, והוציא אותי עם חיוך. ההגיון שזהו מלכתחילה סרט קומי גרם לי לקבל את הופעתו של הדראג קווין בתפקיד האמא, ואת סיפור החייזרים. בנוסף, אני שב ומזכיר את הופעותיהן המצוינות לטעמי של לוסי דובינצ'ק ורבקה נוימן. והכל מצטרף לסרט חביב מאוד לטעמי.
אני די מסכים עם הביקורת הזו, מאד רציתי לאהוב את "אנטארקטיקה" ואני בהחלט בעד שייעשו פה עוד המון סרטים עצמאיים כמוהו, אבל פשוט לא התחברתי לסרט.
אולי חסרו לי הקודים תרבותיים כדי להבין אותו יותר טוב וליהנות ממנו אבל התוצאה הייתה שחוץ מכמה רגעים טובים והופעת אורח נהדרת של דביר בנדק רוב הסרט היה לא מספיק טוב.
הביקורת שלי בדיוק הפוכה 🙂
ההתחלה היתה משעשעת משהו אלא שהיא נמרחה ונמרחה על פני מספר דקות לא מוצדקות כלל. הפיצול של המסך עשה לי כאב ראש. לא כ"כ הבנתי בדיעבד מדוע בחרו להקדיש דווקא לדמות זו את הפתיחה, הרי היא אינה דמות ראשית.
בהמשך הסרט הלך והשתפר. הכרנו את הדמויות, נכנסנו לעובי הסיפור שלהן. הליהוק של מיס לילה קרי הוא גאוני וכל מילה מיותרת. רעמתי מצחוק בריא וזהו בסיסה של קומדיה טובה.
בסוף הסרט יצאתי מן האולם בתחושה שזוהי קומדיית הקאלט הקווירית הישראלית הראשונה.
החלק הבעייתי בסרט הוא ריבוי דמויות. תפסת מרובה – לא תפסת. היו שני שחקנים דומים שבחצי הראשון של הסרט התבלבלתי ביניהם. אבל גם זה נסלח. למה? כי צחקתי כפי שלא צחקתי הרבה זמן.
הסרט מומלץ במיוחד להומופובים. טבילת האש של סיקוונס הפתיחה תגאל אותם (אמנם בטיפול בהלם) מהפוביה.
אני קוראת את התגובות ולא מאמינה: האם צפינו באותו סרט? יש שם כמה מעשים קולנועיים בלתי נסלחים. הסרט קופץ מגיבור אחד לשני כאילו הבמאי עוד לא החליט על מי ומה הוא רוצה לדבר וסיפור האהבה המרכזי (שרק בסוף הבנתי שהוא היה אמור להיות המרכזי)לא בא לידי ביטוי במהלכו. הדיאלוגים מביכים בחלקם, בחלקם פשוט משעממים, והמשחק, אפילו של שחקנים טובים בדרך כלל, פשוט גרוע. ראיתי את הסרט כבר לפני כמה חודשים ואני אפילו לא מצליחה להיזכר ברגע אחר בו צחקתי. רק התפללתי שיגמר.
סרט הבורקס ההומואי הראשון? הגדרה טובה. אני דווקא בהגדרת קהל היעד של הסרט (הומו תל אביבי חובב בורקס) וחוויתי על בשרי לא מעט מהסיטואציות שמתוארות בו, ולמרות זאת מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא (המאד לא נוח) של הסינמטק, מייחל לסוף הסרט (שאמנם הגיע, באיחור של חצי שעה לפחות). הפתיחה היתה טובה. ההמשך נראה כמו מה שמצאו בפח של חדר העריכה אחרי משמרת של עמוס גוטמן ואלמודובר. שתי מילים לשחקנים – דיאטת חלבונים. אם אתם משחקים רקדנים, כדאי שיהיה לכם גוף של רקדנים, לא של דובונים. גיא זו-ארץ נראה כמו טעות פשוט כי קשה עד בלתי-אפשרי לשכוח שהוא גם בעלה של והמגיש של (כל הזמן חיכיתי ל"צולדרך"). המשחק העצי שלו לא תרם גם הוא. מכל השחקנים הוא נראה כמו זה שהכי פחות נהנה על הסט. עלילת המשנה הלסבית היתה אמינה כמו המבטא הפולני של לילה קרי (כלומר, לא ממש), אבל לוסי דובינצ'ק חמודה. לא יכולתי שלא לתהות אם החלק הלסבי נועד בעיקר למטרות שיווק לפסטיבלי קולנוע גאה (ואם כן, חבל שלא נתנו גם להן לחשוף קצת עור. למה שרק הבנים יהנו?). בדומה ל"סקס והעיר הגדולה" זה הרגיש כמו עונה שלמה של סדרת טלויזיה שנתפרה לסרט ארוך וקצת מתיש. אולי עוד לא מאוחר להפוך את זה לסידרה (ולתת לאושרי סהר קצת יותר שורות ופחות בגדים).
דיווח שקיבלתי מהדרום: מעט הסטודנטים לקולנוע שהגיעו להקרנה של אנטרטיקה בסינמטק שדרות (למרות שחופשה ורובם חזרו למרכז) בציפייה מסוימת, יצאו מאוכזבים ואפילו עצבניים ללא יוצא מן הכלל. כולם ראו את הסרט כמו שראתה אותו נ"א.
אז הנה דיווח של אחד מהסטונדטים האלה שיובל הזכיר אותם. נתחיל עם מה שכולם פותחים איתו, מדהים אותי שאפשר ועושים פה סרטים עצמאיים באורך מלא, כל הכבוד ותודה על ההשראה והאומץ. נמשיך עם מה שמשום מה אנשים כמו רווה מפחדים לומר בצורה ישירה. הסרט רע, רע, רע. אני יכול לומר בבטחה שזהו אחד הסרטים הרעים שראיתי בקולנוע מימיי. איני יכול לומר דבר אחד טוב על הסרט! התסריט מגוחך טיפשי וסטראוטיפי, אני לא יכול להבין איך הקהילה אינה רואה זאת בעצמה, זהו ייצוג מגוחך וסתמי שלהם. המשחק, התאורה, הצילום החובבני, הבימוי והעריכה נוראיים. אני פשוט מרגיש אכזבה ענקית שעד שמישהו מחליט ללכת עד הסוף עם פיצ'ר, למה לא להביא צלם נורמלי? ולא את החבר שלמד פעם קולנוע שם בחטיבה…
הדבר הטוב היחיד, ובלי להיות נבזי יותר מדי, שאני יכול לומר על הסרט, זה שהוא נתן לי את ההרגשה הנפלאה שגם אני וחבריי ללימודים נוכל לעשות יום אחד סרט באורך מלא, בלי חשש שהוא יקבל תגובה רעה, כנה ופרופורציונלית שבאמת מגיעה לו, רק בגלל שהיצירה היא פיצ'ר עצמאי ישראלי.
אני חשה הזדהות עמוקה עם נ"א.
מזעזע!
פרסומות ארוכה ונוראית ל"פולה".
ראיתי אתמול את הסרט, וזה הסרט הגרוע ביותר שראיתי בחיי. פשוט אסור ללכת לראות.
אני אדם מאוד שקול וסלחן, אבל עד כאן.
לא תסריט, לא עלילה, לא משחק, לא צילום!
סצנות ארוכות ומשמימות ללא צידוק עלילתי:
דוגמא: בחורה אוכלת בבורגראנץ בלי סיבה, דיאלוג, או תיאור מצב רוח.
בחור שוטף פנים. בחור מבקש חשבון מקבל חשבון, יוצא ממסעדה. לא קורה כלום! על עריכה שמעתם?
לא יכולתי להאמין ששחקן יקבל לידיו כזה תסריט ויאמר, אחלה ממש בא לי לשחק בכזה סרט.
פשוט עושה עוול אדיר לקהילה. קלישאות על קלישאות, דיאלוגים שטוחים, מפגשי חוצנים, דמויות משעממות.
והסקס, ללא מעוף, ללא סקס, סצנות טפשיות כל כך.
לוקישנים, ספורים ומטופשים, והמון פירסומות! בורגר-ראנץ', קולנוע לב, פולה- בלי סוף פרסומות.
ללא ספק הסרט הרע ביותר שראיתי מימי. לא ללכת לראות בשום אופן.